נהגת ללא ביטוח חובה ונפגעת בתאונה? תפוצה יותר מנהג מבוטח

‎העליון הבהיר כי הדבר נובע מעיוות בחקיקה, אך על המחוקק לתקן זאת ולא על בית המשפט

נהג שנסע ללא ביטוח חובה, ושנפגע בתאונת דרכים שלא באשמתו, זכאי לפיצויים גבוהים יותר מאשר אם היה מבוטח כדין - כך עולה מפסק דינו של בית המשפט העליון, שניתן באחרונה בשני ערעורים על גובה הפיצוי שנפסק בעקבות תאונות דרכים.

בית המשפט קובע כי התוצאה שלפיה מי שהפר את החוק - ונהג ללא ביטוח חובה - זכאי לפיצויים גבוהים יותר, היא אכן בעייתית, ואולם לדבריו על המחוקק לתקן עיוות זה בחקיקה, וזה אינו תפקידו של בית המשפט.

פסיקתו של בית המשפט העליון בסוגיה, ולפיה מי שנהג ללא ביטוח חובה, ולפיכך אינו זכאי לתבוע לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הפלת"ד), זכאי לתבוע לפי פקודת הנזיקין הרגילה, סיימה מחלוקת בין בתי המשפט השונים בשאלה זו.

שאלה נוספת שבתי המשפט התלבטו בה, ושהפסיקות בה היו סותרות, היתה כיצד יחושבו הפיצויים של מי שתבע בהתאם לפקודת הנזיקין - והאם תחול עליו מגבלת הפיצויים הקבועה בחוק הפלת"ד.

חוטא ייצא נשכר?

קיראו עוד ב"גלובס"


על-פי גישה אחת, נהג שלא ביטח עצמו בביטוח חובה, ובכך עבר על החוק ונפלט מחוק הפלת"ד, ונפגע בתאונת דרכים באשמת נהג אחר – ייחושבו פיצוייו על-פי חוק הפלת"ד כאילו היה מבוטח.

בבסיס פסיקה זו עמדה גישת "חוטא לא ייצא נשכר", שלפיה לא ייתכן שדווקא מי שהפר את החוק יקבל פיצוי גבוה יותר.

הגישה האחרת סברה כי ברגע שהנהג תובע לפי דיני הנזיקין הרגילים, הוא זכאי לפיצוי לפי פקודת הנזיקין, גם אם המשמעות היא שהפיצוי שייפסק לו יהיה גבוה יותר מאשר אם היה מבוטח.

פסק דינו של בית המשפט העליון עסק בערעור שהגישו חברות הביטוח, במקרה של אופנוען חסר ביטוח חובה, שנפגע בתאונת דרכים באשמת נהג אחר. למרות שמדובר היה בתביעת נזיקין לכל דבר ועניין, בית משפט השלום פסק לו פיצויים בסך 1.5 מיליון שקל לפי הסכומים הקבועים בחוק הפלת"ד. עורך דינו של האופנוען, אריאל פרויליך ממשרד פרויליך-פרחי, עירער למחוזי, שקיבל את הטענה והוסיף לפיצוי 900 אלף שקל נוספים.

"המחוקק בחר"

אלא שחברת הביטוח עירערה לעליון. השופט אליעזר ריבלין, בהסכמת השופטים עדנה ארבל וניל הנדל, דחו את הערעור וקבעו כי אין מנוס מהסרת מגבלת הפיצוי, כשהתביעה היא לפי פקודת הנזיקין.

"המחוקק בחר שלא להטיל על התובעים לפי פקודת הנזיקין את אותן מגבלות הקבועות בחוק הפיצויים", כתב ריבלין, "בחירה מפורשת זו של המחוקק נשענת על טעמים משלה. נוכח דברו המפורש של המחוקק, הרי שהפיצוי בו עשוי לזכות בנסיבות מסוימות הנפגע - עשוי להיות גבוה מזה המשתלם לידי נפגע הזכאי לפיצוי לפי חוק הפיצויים. המחוקק היה ער לתוצאה זו ובחר בה.

"שינוי המצב המתואר, לאמור: החלת ההגבלות הנדונות על תביעה לפי פקודת הנזיקין, מצריך מעשה חקיקה. כל עוד לא תוקנה החקיקה הקיימת, אין להגביל את תביעות המשיבים בהתאם לתקרות הקבועות בחוק הפיצויים - ובדין נקבע כך על-ידי הערכאות הקודמות".

השופט ניל הנדל ציין כי "תוצאה זו מסבה אי נוחות ותחושת אי-צדק", והוסיף וכתב כי אפשר שניתן להתגבר עליה, תוך שימוש בשיקול-הדעת הרחב המסור לשופטים בקביעת גבוה הפיצוי על נזק לא ממוני.

"ככל שמדובר בנזק ממוני, נראה כי בשל דרכי החישוב האריתמטיות שלו - אין כל מקום להתערב, וזהו עניין למחוקק", אמר הנדל. "לעומת זאת, אפשר שפני הדברים שונים הם ביחס לנזק לא ממוני. ברכיב זה של נזק - כאב וסבל - מסור לידי השופט שיקול-דעת רחב.

"אין עסקינן בתהליך חישובי טהור. אפשר שהדין הקיים מגבה את הטיעון בדבר השימוש בכללים כגון הקטנת הנזק, אשם תורם במובן רחב מהמקובל ותום-לב בווריאציה זו או אחרת". (ע"א 2591/09).