עיקרון השוויון של השווי ההוגן

התקן החשבונאי החדש בעניין השווי ההוגן מגביר את יכולת ההשוואה בין חברות שונות

תקני חשבונאות רבים בתקינה הבינלאומית (IFRS) דורשים או מאפשרים למדוד פריטים מסוימים במאזן לפי שווי הוגן, או לתת גילוי לשווי זה בביאורים. ישנן דוגמאות רבות לפריטים אלה, בהן בין היתר נדל"ן להשקעה, רכוש קבוע, מניות, אופציות ונגזרים פיננסיים. השימוש בשווי ההוגן ב-IFRS הוא כה נרחב, עד שהמעבר לתקינה החשבונאית הבינלאומית בשנת 2008 זכה לכינוי "מהפיכת השווי ההוגן".

ההוראות למדידת שווי הוגן, אשר פורסמו בתקנים שונים במהלך שנים רבות בתקינה הבינלאומית, לא כללו כללים ברורים לאופן מדידת השווי ההוגן, כך שהתפתחה פרקטיקה מגוונת שאינה בת-השוואה בין פריטים שונים במאזן ובין חברות שונות בענפים שונים.

כמענה לבעייתיות האמורה, פורסם במאי 2011 תקן דיווח כספי בינלאומי (IFRS) בנושא מדידת שווי הוגן. התקן החדש אינו קובע חובה נוספת למדידת פריטים במאזן לפי שווי הוגן, אלא מגדיר מהו שווי הוגן וקובע הוראות לאופן מדידתו, במקום שבו חובה כזו קיימת לפי תקני חשבונאות אחרים.

התקן החדש מגדיר שווי הוגן כך: המחיר שהיה מתקבל ממכירת נכס, או שהיה משולם בעת העברת התחייבות בעסקה בין משתתפי שוק במועד המדידה (כלומר, "מחיר יציאה"). יצוין כי כאשר חברה קונה נכס לראשונה, מחיר העסקה הוא המחיר ששולם למוכר הנכס, כלומר, "מחיר כניסה". לכן, לעיתים, מחיר הכניסה יהיה שונה מהשווי ההוגן.

המדרג לקביעת השווי ההוגן

התקן קובע את מדרג השווי ההוגן ב-3 רמות:

רמה 1 - הרמה העליונה של מדרג השווי ההוגן היא מחירים מצוטטים בשוק פעיל של נכסים זהים. דוגמאות לנכסים ברמה זו הם מניות ואופציות סחירות בבורסה או סחורות בשוק הקומודיטיז, כגון חבית נפט או טון חיטה. מדובר בנכסים הומוגניים, אשר מחיר הבורסה שלהם משקף באופן המהימן ביותר את השווי ההוגן.

רמה 2 - הרמה השנייה של המדרג היא מדידת השווי ההוגן תוך שילוב הנחות של משתתפי שוק, הנשענות על נתוני שוק, כגון מידע המפורסם לציבור. ברמה זו נכללים, בין היתר, מכשירים פיננסיים דומים אשר אינם נסחרים בשוק פעיל או נדל"ן מניב המצוי במיקום שונה. לפיכך, יש להתאים את נתוני השוק הנצפים לפי הגורמים הספציפיים של הנכס הנמדד, כגון סיכון, מח"מ, תנודתיות ומיקומים שונים.

רמה 3 - הרמה הנמוכה של מדרג השווי ההוגן מתבססת על הנחות שלגביהן נתוני שוק אינם זמינים, אולם משתתפי שוק היו משתמשים בהן לתמחור הנכס. דוגמאות להנחות ברמה זו הן אומדן תזרימי המזומנים המהוונים בחישוב שווי הוגן של מכונה ייחודית, או רמת התנודתיות במחיר מניה לצורך חישוב השווי ההוגן של אופציה לרכישתה.

נדגיש כי שווי הוגן עשוי להיקבע תוך שילוב של הנחות מרמות שונות, אולם יש להשתמש בהנחות רבות ככל שניתן מרמות 1 ו-2 ולמזער את השימוש בהנחות מרמה 3.

עולם החשבונאות לא יצר את הצורך לחשב את השווי ההוגן של נכסים והתחייבויות. אנליסטים, כלכלנים, שמאי מקרקעין ומעריכי שווי מתחבטים רבות בשאלה כיצד להגדיר את השווי ההוגן, על אילו הנחות יש לבססו ובאיזו טכניקת הערכה ראוי להשתמש. קיימים מודלים שונים לאומדן שווי הוגן של נכס או התחייבות, כגון גישת השוק, גישת ההכנסה או גישת העלות.

תפקיד החשבונאות הוא, בין היתר, להביא למצב שבו ניתן יהיה להשוות בנקל בין חברות שונות בענפים שונים, במדינות שונות ולאורך שנים רבות. התקן החדש העוסק במדידת השווי ההוגן פוסע פסיעה משמעותית בכיוון זה.

הכותב הוא מנהל המחלקה המקצועית במשרד שיף-הזנפרץ, רואי חשבון.