מסחור לא ראוי של מערכת השפיטה

הצעת החוק להעברת תובענות אזרחיות להכרעת בורר נועדה לייעל את ההליכים המשפטיים. להצעה יש שני נדבכים עיקריים: האחד - הגדלה דרמטית של מספר השופטים, תוך גידול מתון בלבד בעלויות. הדבר יושג באמצעות מינוי שופטים חדשים רבים, שמכונים בהצעה "בוררים" (אף שעיקר עיסוקם יהיה שיפוטי), שלא יקבלו אולם דיונים, לשכה וצוות עזר, אלא ידונו במשרדם הפרטי, ולא יקבלו שכר קבוע, אלא תמורה עבור כל סכסוך שבו יכריעו. בדרך זו אמורה ההצעה להתגבר על "צוואר הבקבוק" של מערכת בתי המשפט - המחסור באולמות דיונים.

הנדבך השני הוא מתן תמריצים לשופטים החדשים לפעול ביעילות. שכר השופטים ייקבע בהתאם לתיקים שבהם יסיימו לדון, ולכן יהיה להם תמריץ להכריע במהירות; ואף מוצע לקבוע מגבלת זמן מוחלטת - השופטים הבוררים שלא יכריעו בתיק בתוך 6 חודשים מהיום שבו נדרשו על-ידי אחד הצדדים להתחיל לדון בתיק, יאבדו את הסמכות להמשיך לדון בתיק (וכן את שכרם בגין הטיפול בתיק).

לכאורה, יש כאן בשורה חשובה לציבור המתדיינים. הצעת החוק אמנם מסמיכה את בית המשפט להעביר תובענה להכרעת "בורר" גם בלא הסכמת הצדדים לכך, אך לצדדים עומדת הזכות לבחור את השופט שיכריע בתיק מבין רשימת השופטים החדשים המאושרת, והם אינם נדרשים לשלם לשופט החדש דבר פרט לאגרה הקיימת, כי שכרו ישולם מקופת המדינה.

בהצעה יש אמנם הסדרים שמבטאים מודעות לכך שיעילות אינה חזות הכול: פסק דין ה"בורר" טעון אישור של בית המשפט; וניתן יהיה לערער עליו; אך בעיקרו של דבר מדובר בהסדר שתכליתו היא ייעול הדיון.

חרף הבשורה הזו שמביא עימו ההסדר המוצע, אני סבור כי הוא בלתי ראוי וכנראה גם בלתי חוקתי. אציין בקיצור 3 קשיים עיקריים ב"מיקור חוץ" זה של ההליך השיפוטי.

השר יבחר את השופטים

קושי אחד הוא אופן בחירת השופטים החדשים. ההסדר המוצע אינו עוסק בבוררים במובן המקובל של הביטוי. נקבעו בו תנאי כשירות מחמירים לכהונה בתפקיד, ובעיקר מוצע כי העיסוק בשפיטה יהיה היחיד המותר למי שימונה לתפקיד זה.

בהתאם לכך, ניתן לצפות כי בחירת השופטים תיעשה על-ידי הוועדה לבחירת שופטים, כמקובל. אולם לפי ההצעה, השופטים החדשים ימונו על-ידי שר המשפטים, בהתאם להמלצת ועדה בת 5 חברים, שאת כולם, פרט לשופט בדימוס שבראשה, ימנה השר.

השר מוסמך גם להעביר שופט חדש מתפקידו. המטרה שביסוד ההסדר המוצע אינה מצדיקה הענקת סמכויות אלה לשר.

פגיעה באיכות ההכרעה השיפוטית

קושי שני הוא מהותי יותר, ועניינו החשש מפגיעה באיכות ההכרעה השיפוטית. מובן כי האצה בלבד של ההכרעות השיפוטיות אינה תכלית ראויה. אם זה היעד, אפשר לקבוע כי עם הגשת התובענה תיערך הגרלה, ובכך יסתיים ההליך. המטרה היא השגת הכרעה "צודקת", ובכלל זה הגנה על זכויות משפטיות, יישום הדין ועקרונות צדק נוספים, במהירות הרבה ביותר האפשרית.

לדעתי, ההסדר המוצע כאן מקריב במידה רבה את איכות ההכרעה לטובת ייעול המערכת. מתן תמריצים כספיים לשופטים להכריע במהירות עלול לגרום פגיעה חמורה באיכות ההכרעה השיפוטית. כמו כן, אין אוכפים סד זמנים נוקשה להכרעה שיפוטית, משום שיש תיקים המחייבים דיון ממושך יותר. למשל, בשל ניסיונות הצדדים להשיג פשרה, או בשל הצורך בבירור ממושך של הנסיבות.

חשש נוסף בהקשר זה הוא הכרעה המבטאת העדפת האינטרסים של "שחקנים חוזרים", כגון חברות ביטוח ובנקים, כדי שיבחרו בשופט גם בתיקים בעתיד, תוך הסתמכות על כך שלמתדיינים אחרים אין מידע מספיק על השופטים.

הצעת החוק קובעת גם כי בהליכים אלה לא יחולו סדרי הדין הרגילים, משל היו כללים אלה מגבלות ביורוקרטיות גרידא, שהתעלמות מהן היא ה"סופר-טנקר" של מערכת המשפט, ולא כללים שמשקפים תפיסות צדק מהותיות.

הפתרון: למנות שופטים רגילים נוספים

קושי שלישי הוא עקרוני, והוא נובע מכך שהמהלך המוצע מבטא "הפרטה" של מערכת השפיטה. הסיבה לכך אינה סיווג פורמלי כלשהו בין "ציבורי" (שופט שהוא עובד מדינה) לבין "פרטי" (שופט פרי-לאנסר); או העברת הדיון מאולם בית המשפט למשרדו הפרטי של השופט.

הסיבה היא שמערך התמריצים שתואר גורם לכך שלשופט יש אינטרס משמעותי באופן ההכרעה בהליך. יש לו אינטרס כספי להכריע בדרך מהירה; ובשל כוחם של הצדדים לבחור לעצמם שופט, יש לו אינטרס לשווק עצמו בדרך הכרעתו.

זהו מהלך שמבטא חוסר אמון ביושרה המקצועית של השופטים, בהכרעותיהם כמה זמן להקדיש לכל תיק המובא בפניהם, בחריצותם ובקולגיאליות שלהם לחבריהם. הפרטה מסוג זה של סמכות שלטונית, כמו הכרעה שיפוטית, היא בלתי מוצדקת וכנראה גם בלתי חוקתית.

אין מקום לקיצורי דרך ולהסתמך על תמריצים כספיים לשופטים. הפתרון הוא פשוט למנות שופטים "רגילים" רבים נוספים - לפחות כמספר ה"בוררים" שמבקשים למנות - והכשרת אולמות דיון נוספים.

ראוי להחיל ביקורת על אופן התפקוד של שופטים, בעיקר באמצעות נשיאי בתי המשפט; אך אין מקום לפיקוח בדרך של מסחור כפי שמוצע כעת.

הכותב הוא דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.