השף רושפלד עונה למאיר אדוני: "לא אצעק לך לעוף מפה"

על השולחן בינינו היה מונח גיליון יוני של "ליידי גלובס" עם הראיון שנתן השף מאיר אדוני. אדים מהבילים עוד עלו מהתבשיל המילולי המבעבע שגלש לכל עבר. המוזיקאי אלישע בנאי קרא, והשף יונתן רושפלד עקב בעיקר אחר התגובות. שניהם וטרנים בכל הקשור בתקשורת. בנאי אמנם רק בן 23, אבל בטח קרא ידיעה או שתיים על אימא (אורלי זילברשץ) או אבא (יובל בנאי), לחוד, ביחד. "יו אר דה אנמי", הוא מצטט את קמרון קרואו בסרט "כמעט מפורסמים".

"עזבי את סערת הרגשות", אומר רושפלד. "מסעדנות דורשת המון איזונים, ואדוני פתח את המזללה, שזה מהלך מצוין שהולך מצוין". כך או כך שניהם בקיאים ברזי המחול המתנהל בין יוצרים שמוכרים את מרכולתם, לבין העיתונאים, והחשדנות הולכת ומתפוגגת כשהשיחה עוברת לרגע שבו נפגשו שניהם.

שני העולמות שלהם נפגשו כאן, במסעדת הרברט סמואל שבטיילת בתל אביב. "הגעתי עם אבא שלי לחגוג יום הולדת 19", נזכר בנאי. "הייתי בתקופה לא הכי מרוממת בחיי, וישבנו פה בשולחן הזה בפינה. אכלתי איזה תשע מנות עם בקבוק יין ברולו. ואני, שגדלתי בבית שיודע לאכול, אמרתי לעצמי שכזה דבר אני לא מכיר. הרגשתי שאני חייב להבין את זה, וכשיונתן ירד למטה ניגשתי אליו וביקשתי ממנו לעבוד. הוא אמר לי בוא ליום אחד, אבל אני ידעתי שקרה כאן משהו ורציתי יותר מזה".

רושפלד: "זיהיתי אצלו את הרצון להצטיין נגד כל הסיכויים. אני מכיר את הרגע הזה, ההארה שזה מה שאתה רוצה לעשות בחיים. זה עניין חד פעמי, וגם אני התחלתי ככה לבשל, בידיעה ברורה שזה מה שאני רוצה".

בנאי: "הוא נתן לי הזדמנות. בלי הנחות. התחלתי כשוטף חסות מאחור. אחר כך חתכתי עגבניות במשך ימים. שבעה חודשים עבדתי בפס הקר, ורק אז עברתי לפס החם. כשעשיתי משמרת היא תמיד הייתה יותר ארוכה, כי ידעתי שאני חייב להשקיע יותר כדי שהקנלוני יהיו בדיוק בסטנדרט".

יחידת עילית

מאז עברו ארבע שנים. בנאי הספיק להקים להקה, לצאת למסע הופעות בארה"ב ולחזור ולהקליט את הדיסק "אלישע בנאי וארבעים השודדים", הוא מושמע ומופיע באופן קבוע, ואפילו מתפרנס, ובכל זאת, לא עוזב את המסעדה. קורע את התחת שעות, כי המקום הזה חשוב לו. תיכף נבין למה. סוד ההצלחה - כמוזיקאי, כמסעדן - טמון ברלוונטיות.

"אתה קם בבוקר ואתה רוצה להיות מישהו", מסביר רושפלד. "לגור בדירה נאה, לבחור בבת הזוג הכי נכונה, להצטיין בעבודה. עברו כאן עשרות ומאות טבחים, אלה שנשארו היו תמיד אלה שרצו להיות משהו. זה כמו יחידת עילית. גם אלישע הבין את זה, את הההשקעה והתחרות שיש כאן, את הצורך ברלוונטיות, וזה נתן לו ביטחון במוזיקה".

"לגמרי", מסכים בנאי. "אני מנהל את הלהקה שלי לפי מה שלמדתי כאן".

רושפלד: "ברור, כי הפירוש המילולי של שף זה מנהל. כשאתה מנהל אחראי, אתה זוכה לתהילה. ברגע שאתה טועה זורקים אותך לכלבים".

רושפלד עונה למאיר אדוני

"כמו כולם, שמעתי על הכתבה שבה הביע מאיר אדוני את דעתו ותפיסת עולמו על ישראל. לא חשבתי להגיב, גם אני כמו חלק מחבריי מכיר את עולם התקשורת מצד אחד, ומצד שני את מאיר.

"בתור מי שיש לו חלק בבניית התדמית של התחום הזה, בהקמה של מספר מוסדות קולינריים, בכתיבת ספרים, ובהגשה בטלוויזיה, אני מפרסם דברים אלה ומקווה שמאיר קורא אותם בקפידה: כשהתחלתי לבשל בתל אביב באמת היה פה מדבר שומם, כמעט כלום. עברו שני עשורים ותראו מה קורה מסביב. עולם אוכל סוער, בועט ודעתני.

"הקהל המקומי מעריך, משתתף, מתחנן לאוכל, יין ושירות טובים יותר, ומקבל טרנדים כמו שאין בהרבה מקומות בעולם. וזה קורה בזמן כה קצר. נכון! לכולנו יש גם בעיות. חומרי גלם, חוסר בתיירות פעילה מחו"ל, ובסיס של בית ספר מקצועי המכשיר טבחים, מנהלים ומלצרים, לענף שבראשו עומדים, וזאת אני אומר באחריות, שפים ומסעדנים ברמה עולמית! לא מתי ורותי, לא ירזין, לא ירון שליו, לא קונפורטי ולא מחרובסקי, נופלים מעמיתיהם בעולם. ויש עוד כמה.

"להסיר כל ספק, אדוני הוא תוצר ישראלי מבריק. איש שלפחות במטבח עשה דרך מאוד מרשימה למי שהכירו עוד מכפר רות. לפני שנה פתח מסעדה חדשה, ומיד קיבל תשובה למהי רלוונטיות בעולם האוכל. המזללה כן, ובגדול, וכתית, למרבה הצער - איך נאמר במילותיו של מאיר עצמו - פחות. העולם כולו השתנה, מאיר יקירי. גם אתה. יש אינטרנט, יש המון אוכל טוב בעולם, וגם עוד יותר אוכל רע. הזירה היא לא בנומה, הזירה היא גם לא באל בולי ולא במוגריץ. זו גם זירה, אבל היא פונה למעט מעט קהל.

"הזירה העולמית רובה ככולה פונה לחללי אוכל נהדרים שמכילים, בין היתר, שפים נפלאים, מעצבים, מוזיקה ומסעדנים חדים כתער. שם, מאיר, זה קורה, ולשמחתי גם אתה הבנת זאת ופתחת את המזללה. מאיר היקר, אני לא מאלה שיצעקו לך עוף מפה. אני רוצה אותך כאן! אם יש לך מרץ, משקיע ומזל (כי כישרון יש), תפתח גם בחו"ל. ככה עושים כולם. נובו, רמזי, רובושון ואולי גם אתה. אבל אל תצעק שאין פה כלום. תצעק 'אני רוצה עוד'".

*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי"