אהבה בימי כולרה

הוויכוח על קיום אירועי הספורט בישראל ובראשם ליגת העל בכדורגל בעת מבצע "עמוד ענן", הגיע בשבת לשיא בעימות בין יו"ר ההתאחדות לכדורגל, אבי לוזון, לבין ג'ורדי קרויף ממכבי ת"א. האחרון שירש מאביו פחות את הגאונות על כר הדשא ויותר את היהירות הקרויפית המפורסמת, חשב כנראה ששלושה חודשים בישראל הפכו אותו למומחה לצפונות ליבם של תושבי הדרום והתבטא בחריפות נגד קיום מחזור הליגה. לו היה טורח ללמוד מהיסטוריה, היה קרויף מגלה שהחלטתו של לוזון מעוגנת בדברי הימים של הכדורגל באחת השעות הקשות ביותר של האנושות - ימי מלחמת העולם השנייה.

נדמה שהדוגמה הטובה ביותר לעמידה של האמיצה של העורף, היא זו של העורף האנגלי בימי מלחמת העולם השנייה, בשעה שהפצצות הנאצים הפכו חלק גדול מערי בריטניה לעיי חורבות. המנגנון שנוצר בין העורף, השלטון והחיילים בחזית, היה לדלק שאפשר לאנגליה להיות המדינה היחידה באירופה שהצליחה לעמוד בגבורה מול מכונת המלחמה הגרמנית. כמו שהגדיר זאת האיש שמסמל יותר מכל את העמידה האיתנה של האנגלים בימים ההם, ווינסטון צ'רצ'יל: "לעם האנגלי יש לב של אריה, אני רק הענקתי להם את השאגה".

צ'רצ'יל, שהיה ספון חלק ניכר מהמלחמה בחדרי המלחמה המבוצרים של הקבינט, נראה תכופות ביציעי הכדורגל באנגליה בימי המלחמה. ובאנגליה כמעט שלא הפסיקו לשחק כדורגל בימים הנוראיים ההם.

ראשיתו של הוויכוח על כדורגל בעת ימי מלחמה, החל במלחמת העולם הראשונה. פוליטיקאים רבים זעמו אז על קיום משחקי כדורגל בעת שחיילים נהרגים בחזית. צפייה במשחקים נחשבה לאקט לא פטריוטי, וברוח הזאת, בראשית ימי מלחמת העולם השנייה, 20 שנים אחר כך, החליטה ההתאחדות האנגלית על ביטול משחקי הליגה אחרי שלושה מחזורים בלבד. אבל מקץ כמה ימים החליט משרד הפנים האנגלי להורות על שמירת שגרת החיים, והכדורגל חזר. כמו שראינו במשחקי המחזור האחרון בליגת העל, מרבית הצופים העדיפו להישאר בבית, צמודים למקלטי הרדיו: בספטמבר 1939 למשל, אירחה צ'לסי את סאות'המפטון בסטמפורד ברידג' (שהכיל באותם ימים כ-70 אלף מקומות) לעיני 2,000 צופים בלבד. גם בהמשך נראו המשחקים מגוחכים מעט כאשר שחקנים שגויסו לא הצליחו להגיע בזמן למשחקי קבוצתם ואת מקומם מילאו צופים שנראו למאמנים בכושר מספיק כדי לשחק.

למרות מיעוט הצופים במגרשים, לא דעך העניין בספורט: ב-1940 נערך סקר שבו דיווחו כ-49% מהבריטים כי הם נוהגים לקרוא את הספורט בעיתון עוד בטרם הם מעיינים בחדשות מהחזית. בפרק שמוקדש לכדורגל האנגלי בעת המלחמה, בספרו של סיימון קופר "אייאקס, הולנד והמלחמה" נכתב שחלק מהבכירים, על אף שלא היו אוהדי כדורגל, חשו חובה להיראות ביציעים בזמן המלחמה: "המלך והמלכה, ווינסטון צ'רצ'יל ורעייתו, מלך נורבגיה וראש ממשלת ניו זילנד, כולם נראו במגרשי הכדורגל, והגנרל מונטגומרי בשעה שהיה עסוק בתכנון הפלישה לאירופה, הלך לעיתים קרובות לראות את קבוצתו, פורטסמות".

לקראת סוף 1942, עם המהפך המסתמן בשדה הקרב, חלחלה האמונה שניתן לנצח במלחמה גם אל צופי הכדורגל: על-פי ספרו של קופר, במחזור הפתיחה של "גביע המלחמה", ב-26 בדצמבר 1942, צפו קרוב ל-33 אלף איש, וארבעת משחקי רבע הגמר של הגביע האנגלי באפריל 1943, משכו כבר (ביחד) יותר מ-100 אלף צופים אל המגרשים.

***

מה אפשר ללמוד מההיסטוריה של הכדורגל במולדתו שיהיה רלוונטי לישראל של סתיו 2012? כמובן שהנסיבות שונות: "עמוד ענן", לפחות נכון לעכשיו הוא מבצע צבאי קצר ולא מלחמה שנמשכת קרוב לחמש שנים. גם הנסיבות שונות לגמרי - מצד אחד, הסכנה לביטחון הצופים והשחקנים, שלא כמו באנגליה המופצצת, היא נמוכה יחסית. מצד שני, במרבית קבוצות ליגת העל בכדורגל משחקים חמישה זרים שבאופן טבעי מפחדים יותר מ"המצב". ובכל זאת: כל מי שמבין שיש קשר הדוק בין עמידה איתנה של העורף לבין נחישותם של החיילים בחזית, ויודע שבמלחמה המורל הלאומי הוא נשק שקשה מאוד לכמת אך ברור שהוא יקר מפז, חייב להתייצב לימין יו"ר ההתאחדות לכדורגל ולהראות שבכל מקום שבו הנחיות פיקוד העורף מאפשרות אירועי ספורט, ישראל ממשיכה כרגיל.