מפונקים - והממשלה אשמה?

זוכרים את גדי ויכמן, שירד לרחוב לבקש קצת שקט מחבורת נערים ונדקר למוות לעיני אשתו הצופה מן המרפסת? זוכרים את אורגיל מואטי, שנדקר למוות בגן ציבורי על-ידי נערים בני גילו? זוכרים את כל מקרי סכינאות הנוער במועדונים ואת כל מקרי השיכרות בגנים הציבוריים בחופשת הקיץ?

זה היה ה-נושא הציבורי ה"חם" עד לפני חודשים ספורים, אך בלהט אירועי הכלכלה הביטחון והבחירות, השוצפים פה בקצב מסחרר - נראה שכבר נשכח.

איך עבריינות הנוער הזו קשורה לסדרה על חלקו של מעמד הביניים באחריות למצבו הכלכלי? קשורה מאוד. היא מהווה נייר לקמוס לתוצרי הקיצון של ההורות ההיפסטרית חסרת הגבולות, האובר-מאפשרת, האובר-פסיכולוגיסטית, המצדיקה את הילד בכל מקרה ולא דורשת ממנו לקחת אחריות על מעשיו.

לא אצלנו

אתם בטח מושכים כעת בכתף בביטחון שמדובר על ילדים של אחרים. הרי זה לא יכול להיות הילד שלכם, נכון? כן, גם משפחת רוצחה של עורכת-הדין ענת פלינר, שנדקרה סתם כך בדלת ביתה, סיפרה שהוא ילד מקסים ושזה לא יכול להיות. דווח גם שמשפחת הרוצח לא חסרת אמצעים ושהוא למד בתיכון יוקרתי באותה עיר מבוססת.

ואכן, עבריינות נוער אינה מאפיין של המעמד הסוציו-אקונומי הנמוך, אלא מתרחשת בכל השכבות החברתיות, כולל מעמד הביניים המשכיל, המרוויח שכר ראוי, והזועק "צדק חברתי" בכיכרות. מה שנהוג לכנות במקומותינו "בני טובים"; לא עבריינים, לא נוער בסיכון, לא משפחות פשע, לא עשירים, לא עניים. משפחות רגילות. אמא-אבא-ילדים-כלב-חתול-בית. ההורים עובדים. הילדים לומדים. מה שעורכי-דין פליליים אוהבים לכנות "נורמטיביות".

רק לשם הדגמה: אביו של אחד מרוצחי נהג המונית דרך רוט, לפני שנים, הוא עורך-דין וקצין משטרה (!) לשעבר. הורי רוצחו של אסף שטיירמן, שלא רק נדקר באכזריות אלא גם ראשו נותץ באבן גדולה, הם רופא, מנהל מחלקה בבית-חולים מרכזי, ועובדת סוציאלית בפנימיית נערים.

הגדילה לעשות אמו הנורמטיבית (רופאה!) של הרוצח הנורמטיבי בסכין מטבח נורמטיבית של אורגיל מואטי: הילד שלה רצח. מישהו מת. מה מצאה האם לנכון לעשותן, חינוכית ומוסרית? הרשו לי להזכיר לכם: לכבס את בגדיו המגואלים בדם ולהדריך אותו איך להטעות את המשטרה.

מסקנה: קיים אצלכם, ההורים הנאורים, נתק מסוכן בין תפיסת המציאות, לבין העובדות, כפי שבתי-המשפט חושפים שוב ושוב. ואגב, יד על הלב - מה אתם הייתם עושים באותו המצב?

הסחרור הרגשי-הכלכלי-פלילי

ההורות הזו של מעמד הביניים היא בסיס המנגנון המכניס את הההורים לסחרור רגשי, אותו הם פותרים דרך צריכה אינסופית, שרק מעצימה את הסחרור עוד יותר, גורמת לילד לדרוש - ולקבל - עוד יותר, תוך הידרדרות כלכלית גוברת. אלה גם ההורים שמגדלים ילד שעלול לדקור למוות כל מי שמעז להעיר לו בגינה השכונתית, או להסתכל על החברה שלו במועדון, או שסתם לא בא לו טוב בעין ברחוב.

הילד רוצה מותג - הוא יקבל. אין כסף? נגהץ כרטיס. נגדיל את המינוס. ניקח הלוואה. אחר-כך נתלונן על יוקר המחייה ונצטרף למחאה. ומה בדבר התניה של המותרות האלה במאמץ כלשהו מצידו, בהישג אישי או אקדמי, בתרומה למשפחה או לקהילה? מה פתאום, הרי הוא רק ילד. תנו לו להיות חופשי, שלא נגרום לו טראומה, חלילה שיחשוב שאמא ואבא לא חברים שלו. כך אנחנו מגדלים דור נרציסיסטי ומפונק, היוצא אל העולם בתחושה עמוקה של "מגיע לי".

כי מי שלא אומרים "לא" למותגים, בסופו של דבר גם לא אומרים "לא" לסכינים. הכל נמצא על רצף אחד. ולמן הרגע רגע היציאה לדרך ה"מגיע לי", בעיקר בשילוב עם "אני-עובד-הרבה-שעות-ויש-לי-רגשי-אשם-אז-אקנה-משהו-כדי-לפצות-את-הילד" - הסחף הזה עלול להידרדר לא רק למצוקה כלכלית, אלא גם להתנהגות פלילית. ומה ההורים עושים? במקום לעצור את הסחף קודם כל בתוך המשפחה, המקום בו הוא החל, הם מאשימים את המדינה.

ההורים מלאימים את החינוך

הפוסל - במומו פוסל. אתם, ההורים המפנקים באופן פושע, לבטח גם אוהבים לדבר נגד ההפרטה במשק, דרכה המדינה מתנערת מחובותיה כלפי האזרחים, כולל בביטחון אישי. אתם צודקים. אבל אתם בדיוק אותו הדבר, רק הפוך: אתם עושים הלאמה!

הממשלה מכרה את משאבי המדינה היקרים ביותר בנזיד עדשים לטייקונים-הכוכבים ועל הדרך הפריטה, דֶה-יורֶה ודֶה-פאקטו, גם את שירותי הרווחה, החינוך, הבריאות ומה לא. אנחנו הילדים של הממשלה. היא מתנערת מאיתנו ומעבירה את האחריות לצד ג' כפול: גם ליד הנעלמה של כוחות השוק וגם ליד-שלא-רוצה-להיכנס-לכיס-הבעלים-אלא-מעדיפה-תספורת-למשקיעים, בדמות הטייקונים-הכוכבים. זהו ביזיון שראוי לה לשלם עליו בקלפי, אם לא בבית-המשפט.

אבל מה אתכם? אתם עושים את פעולת הראי המדוייקת: מתנערים מאחריות על חינוך הילדים שלכם ועל התנהלותכם הכלכלית, ומעבירים את האחריות לרמה הלאומית: המדינה ומוסדותיה. כהורים, אתם מלאימים מכם והלאה את חינוך הילד, וממרקים את רגשי האשם שלכם על-ידי אי-שימת גבולות, אי-עימות, בכל מחיר, אי-השקעת הזמן החינוכי הנדרש (ששש...תיכף מתחיל הריאליטי התורן בערוץ 2, הבייביסיטר הלאומי); ומעדיפים להיות קו∙ל מול הילד במקום להפעיל סמכות הורית.

בדיוק כאחרון הפוליטיקאים או הטייקונים-הכוכבים שנואי נפשכם (בצדק), אתם מקדשים את פרקטיקת ה"זה לא אני - זה הוא" ובדיוק כמותם, אתם מקריבים את החברה כולה, בסחרור כלכלי ולעיתים אף פלילי. והנה, סגרנו מעגל שלם.

אי אפשר לדרוש תיקון מהמדינה, מבלי לחולל מהפיכה בהתנהלות הכלכלית והחינוכית של הפרט. אף יצרן או משווק לא יכול למכור לך במחיר מופקע, אם אתה לא תקנה. אף מינוס בבנק לא יגדל מעבר לצרכי המחייה, אם אתה לא "תגהץ" בקניון. אף ילד לא יגור אצלך אחרי גיל 30 אם אתה תלמד אותו לחיות לפי אמצעיו. ואף ילד רגיל לא יסתובב עם סכין, ידקור וירצח, אם תשים לו גבולות (ובמקרה שיש לו הפרעה אישיותית כלשהי - לא תטמון ראש בחול).

סינדרום הרצפה העקומה

למרות זאת, סינדרום הרצפה העקומה ממשיך לזקוף ראש: הילד לא אשם. אתם, ההורים, לא אשמים. רק אחרים אשמים.

יש גל סכינאות מפחידה של נערים במועדונים, בגנים, בחוף הים? מאשימים את המשטרה.

הילד לא מצליח בבית-הספר? מאשימים את המורה.

הילד מתפרע ומורחק ממשחק כדורגל בפארק? מאשימים את המאמן. וגם את העירייה שלא דאגה ליתר אבטחה. וגם את הטלוויזיה, שמשדרת תכנים אלימים.

הילד אונס בת-כיתה? מאשימים אותה בהעללת עלילות שווא או בהתנהגות לא-ראויה, שהביאה עליה את התקיפה. אה. כן. וגם את הטלוויזיה, שמשדרת תכנים מיניים בוטים, ולא חינוכיים, ושכלל לא מתאימים לילדים. ואז הם מתיישבים, כולם יחד, כמשפחה, לראות "האח הגדול" - תכנית הדגל של החינוך מעמד הביניימי. כי זה מה שמשפחה נורמטיבית עושה, בערב נורמטיבי.

בצבא, כשהילד לא מרוצה -מאשימים את המפקדים שלא מבינים עד כמה הוא רגיש.

באוניברסיטה הוא לא משיג ציונים כי מעולם לא למד שעליו להתאמץ (הרי תמיד אמרו לו, על כל שטות שעשה ואמר שהוא מופלא, מושלם ומחונן) - מאשימים את המרצים.

בעבודה הוא לא מקבל מרות ניהולית ולא מבין למה לא קיבל סמנכ"לות בתוך שנתיים. הוא הרי מוכשר. תשאלו את אמא.

זה נכון שהמדינה כשלה ושהמשטרה אימפוטנטית בכל הקשור לביטחון הפרט. לכל ראש משפחת פשע שחייו מאויימים על-ידי הקולגות, יש יותר שמירה - של שוטרים, מהמיסים שלנו - מאשר לכל אלף אזרחים שומרי חוק. ובתי-הספר, והמורות - חלקם/ן באמת תת-רמה. והטלוויזיה - בטח ובטח תת-רמה. זה גם נכון שכל אלה תורמים לאלימות, לסמים ולאונס. אבל, האם לא שכחנו מישהו? מה עם מינימום אחריות מיניסטריאלית? האם כל הכשלים האובייקטיביים של המדינה, פוטרים מאחריות הורית?

עד שלא תקחו אחריות לא ניתן יהיה לייצר שינוי חברתי-כלכלי אמיתי, לא משנה איזה פתק תשימו בקלפי.

בפרק הבא - תיאטרון האבסורד: איך מעמד הביניים עצמו, מלמד את תאגידי-הענק לדפוק אותו - ואז רץ למחות נגדם.

הכותבת היא מנכ"ל BossProblem הפורטל להצלחה בעבודה, פסיכולוגית חברתית ויועצת ארגונית בכירה.

פרקים קודמים בסדרה על מעמד הביניים:

■ פרק 2:מי אמר שאתם חייבים שלושה ילדים?

■ פרק 1: אתה שכיר? זה זמני