לעזאזל המצפון

הבגידה המפורסמת ביותר במאה ה-20 התרחשה בלב האליטה הבריטית, באוניברסיטה המהוללת של קיימברידג'. חמישה סטודנטים הגיעו למסקנה, שרק סטאלין יוכל להציל את העולם מן הפשיזם. הם קשרו קשר לשרת את המשטר הסובייטי, שעסק באותו הזמן בטיהורים רצחניים של מתנגדים אמיתיים ומדומים, בעיקר מדומים. לפני ספטמבר 1939, ידיו של המשטר הזה היו מגואלות בדם הרבה יותר מידי היטלר.

חמשת הבוגדים, אינטלקטואלים מבריקים, הצטרפו אל שירות הביון של הוד מלכותו. משם, במשך שנים ארוכות, הם הזינו את ברית המועצות בכל סוד אפשרי, כולל חלק מסודות הגרעין. בוגדים מפורסמים אחרים השלימו את הזנת הסודות, כמו ג'וליוס ואתל רוזנברג, שהוצאו להורג בארצות הברית ב-1953.

שלושה מחמשת הבוגדים הבריטיים נחשפו בשנות ה-50 וה-60, והצליחו להימלט ברגע האחרון למוסקבה. זהותו של "האדם הרביעי" הייתה עניין לניחושים עוד שנים רבות, אף כי הביון הבריטי הקדים לדעת את זהותו. שמו היה אנת'וני בלאנט, היסטוריון מהולל של האמנות. אפילו לאחר שנודעה זהותו, אבל לפני שניתן לה פומבי, הוא הוסיף לשמש יועץ לענייני אמנות למלכה אליזבת'. היא העניקה לו את תואר האבירות "סיר".

זהותו של "סיר אנת'וני" נודעה ב-1979. השערורייה שפרצה זעזעה את אמות ספיה של לונדון. בלאנט, בן 72, פרץ בבכי במהלך ראיון טלוויזיה, שבו אישר את אשמתו. מדוע? הוא נשאל. "היה עליי לבחור בין ארצי ובין מצפוני", הוא אמר, "בחרתי במצפוני".

למחרת, "דיילי אקספרס", אחד הצעקנים הגסים ביותר של העיתונות הבריטית, מרח כותרת ענק על פני עמודו הראשון: "לעזאזל מצפונך" (Damn your conscience).

הייתי אז סטודנט צעיר, חטפתי את הגיליון ממוכר העיתונים, ומדדתי את המלים ההן בתדהמה עצומה. עד אותו הזמן הברירה בין מולדת למצפון כנראה לא עלתה על דעתי. לא הייתה לי אהדה, אינסטינקטיבית או אינטואיטיבית, לבלאנט ולשותפיו. אף על פי כן, ניסיתי להבין את הדילמה שלו, 40 שנה קודם, כאשר חשיכה גדולה ירדה על אירופה, והדמוקרטיות המערביות השתמטו מכל ניסיון להתייצב מול היטלר.

אבל סטאלין עצמו נעשה בעל בריתו של היטלר ב-1939, והיה כנראה שומר לו אמונים אלמלא קרע היטלר את חוזה הידידות עם סטאלין, ופלש בקיץ 1941. הברית ההיא לא הזיזה את בוגדי קיימברידג' מדעתם. גם הכיבוש הסובייטי של מזרח אירופה ומרכזה, לאחר המלחמה, לא השפיע עליהם אף כמלוא הנימה.

לא הכול זה "גרמניה הנאצית"

התזכורת הזו אינה אקדמית, וגם אינה קשורה ביום השנה ה-60 הממשמש ובא (19 ביוני) להושבת הרוזנברגים על הכיסא החשמלי. היא מובאת כאן כרקע למעשה הבגידה הסנסציוני האחרון של יחיד. האיש שקרא החודש דרור למצפונו ודחה את מולדתו, הוא אדוארד סנאודן, האנליסט בן ה-29 שחשף את אחת מפעולות הביון הגדולות ביותר של כל הזמנים: איסוף מידע על שיחות טלפון ועל דואר אלקטרוני של מיליוני אמריקאים ולא-אמריקאים לתועלת המלחמה בטרור.

לסנאודן קדם ברדלי מאנינג, חייל בחיל המשלוח האמריקאי בעיראק, שהסגיר את סודותיה של מחלקת המדינה לאתר וויקיליקס. מרדכי וענונו לא היה הישראלי היחיד שגילה סודות מדינה בשם מצפונו. ענת קם הייתה האחרונה הידועה לנו. אינני כולל ברשימה הזו רבי-מרגלים, כמו ישראל בר ומרקוס קלינגברג, השייכים לקטגוריה שונה. המשותף ליחידים האלה הוא שהם לא עשו מה שעשו עבור בצע כסף. הם האמינו באמת ובתמים שמצפונם משחרר אותם מחובת הנאמנות.

האם בגידות-מחמת-המצפון ראויות למידה גדולה יותר של אהדה או של הבנה? אני חושב שלא. אמנם אפשר בהחלט לקבל את האפשרות, שלא תמיד הצדק עם הרוב. אי אפשר, לעומת זאת, להשלים עם האפשרות שיחיד יחליט מתי לקבל את דעת הרוב ומתי לפרוק משמעת אזרחית ולחתור תחת רצונו של הרוב.

התשובה הניצחת "מה על גרמניה הנאצית" היא קצת יותר מדי ניצחת. לא כל דילמה מוסרית נגזרת ממשפחת הרייך השלישי ולא כל פקודה היא "בלתי חוקית בעליל". לבעל מצפון יש הרשות להתנגד, אבל אין לו הרשות לכוון אקדח אל רקתה של החברה.

רוקן את המחסנית

אדוארד סנאודן, הרוצה שאיסלנד תסתיר אותו תחת כנפיה, אמנם כיוון אקדח, ואפילו רוקן את המחסנית. האיש הצעיר הזה, עצום-האגו והבומבסטי, רוכש והולך מעמד של קדוש מעונה, לא רק באגף הכמו-טבעי שלו בשמאל, אלא גם במה שמכנים "הימין הליברטריאני", זה המתנגד לממשלה חזקה. נושא הדגל של הימין הזה בארצות הברית, הסנאטור הרפובליקני ראנד פול, קורא ל"עשרה מיליון אמריקאים" להצטרף אליו בתובענה ייצוגית נגד הממשלה הפדרלית על חדירתה לצנעת הפרט.

אתר הרשת השמאלי הפופולרי salon.com הפגין את חוסר הרצינות של מעריצי סנאודן, כאשר טען השבוע ברצינות גמורה, שגם אם איסוף המידע עזר להילחם בטרור, אין די בזה כדי להצדיקו. לשון אחר, החיים שניצלו בזכות פעולות-מנע אינם מספיקים כדי להטות את כפות המאזניים אפילו קצת.

בשמאל האבסטרקטי, דיוקנו של ברק אובמה כבר מתמזג בזה של ג'ורג' בוש הבן. פרשנים מן השמאל נזכרים שאובמה תמיד עורר אצלם אי נוחות. ממה נפשך, הם חשבו שהוא אחד משלהם, שותף להתרחקותם המתנשאת מסדרי יום ריאליים. אבל עכשיו מתחוור שהוא בעצם איש פרגמטי, שאינו רוצה לפרק את אמריקה מנכסיה ומאינטרסיה.

השמאל האבסטרקטי חשוב מאוד לבריאותה של חברה מתוקנת, מפני שהוא מציב מראה מול פרצופה, ומכריח אותה להכיר במומיה. אבל מותר לגמול לאבסטרקטים טובה תחת טובה, ולהעמיד אותם לפעמים על מומיהם. ואין מום גדול מאיבתם לתפיסה של טובת הכלל, של הקהילה, של המולדת (כל מולדת).

יהיו תמיד יחידים, המוכנים לכוון אקדח אל רקתה של המולדת, מילולית או מטאפורית. אין להם הזכות לצפות לאהדה או למידת הרחמים.