גם העובדים חייבים בתום-לב

עובדים שייתפסו בשקר לא יקבלו אמפטיה מבית הדין

"חוסר תום-לב" הוא ביטוי שחוזר על עצמו במדור הזה, לרוב מתוך פסיקות של בתי הדין לעבודה, ובהן ביקורת נוקבת על התנהלות המעסיקים או הגדולה שבמעסיקים - המדינה.

פעמיים בתוך חודשיים האשים בית הדין הארצי לעבודה את המדינה בחוסר תום-לב שכזה, פעם אחת לאור העובדה שהממשלה התנערה ממתווה מוסכם לרפורמה בנמלים תוך מעבר לרפורמה חד-צדדית, ופעם שנייה לאחר שנציגי הממשלה הפרו הלכה למעשה את החלטת השופטים שהורו על הידברות בין הצדדים.

אלא שחוסר תום-לב הוא לא נחלת המעסיקים בלבד. "צריך שניים לטנגו" ו"למטבע יש שני צדדים" הן קלישאות שלרוב נועדות להשכיח את העובדה שביחסי עבודה אין איזון אמיתי בין עובד למעביד, ובכל זאת בכל הקשור לחובת תום-הלב, הכרחי שתהיה לה תוקף בשני צידי המתרס. העובדים וארגוני העובדים, צריך לומר ביושר, לא תמיד זוכרים זאת.

כך קרה שבית הדין האזורי בחיפה מתח בשבוע שעבר ביקורת על ארגון כוח לעובדים ועל ראשי הוועד לשעבר ברכבת ישראל, שי טל וגילה אדרעי, כאשר חוסר תום-הלב שיוחס להם בפסיקה הוא שהביא במידה רבה להחלטה לדחות את תביעתם לפיצויים בגין התנכלות לכאורה מצד הנהלת הרכבת.

לפי השופט אלכס קוגן, התובעים שינו מספר פעמים את העילות לתביעה מבלי לבסס זאת בתצהירים, סתרו את עצמם בגרסאות השונות שמסרו, וכל זה עד כדי קביעתו של השופט, ולפיה "מהשתלשלות העניינים קשה להתרשם ממהימנותם של התובעים".

עוד קבע השופט כי למרות פסיקה של בית הדין הארצי, שקבעה כי ההסתדרות תמשיך לייצג את עובדי הרכבת לפחות למשך שנה - לאור העובדה כי עמדה לחתום באותה עת על הסכם קיבוצי שגובש - הרי שאנשי כוח לעובדים המשיכו לטעון בפנייה לבית הדין האזורי כי הם אלה שמייצגים את הרכבת.

עוד צוין בפסיקה כי מהעדויות של אנשי כוח לעובדים עולה כי נציגיהם צבאו על מתקני הרכבת בכדי לצרף באינטנסיביות עובדים לשורות הארגון ללא הודעה מוקדמת ובזמן העבודה, במה שבית הדין הגדיר כפוטנציאל ל"פגיעה קשה ואף הרסנית בצרכי העבודה של הרכבת וביציבות מקום העבודה".

שני הצדדים התחילו

ההתנהלות הזו שמתוארת בפסיקה לא הסתיימה בביקורת. בית הדין לעבודה דחה את בקשת התובעים לפיצויים בגין התנכלות, אף שהשופט מצא פגמים בהתנהלות של הנהלת הרכבת.

כך, למשל, השופט קוגן סבר כי הנהלת הרכבת הייתה צריכה ליידע מראש את אדרעי לפני ניתוק מכשיר הטלפון שלה ולהתריע על כך שהיא אינה רשאית עוד להיכנס למתקנים מסוימים בחברה.

השופט מתח גם ביקורת חריפה על ההנהלה, לאחר שהוכח כי זו שכרה חוקרים פרטיים שעקבו אחרי אדרעי וחבריה, לא משום שאלה נחשדו בביצוע פשע אלא רק בשל פעילותם הארגונית.

"אלה שיטות של שירות ביטחון חשאי המופעלות על-ידי המעסיק, דרכים לא לגיטימיות לאיתור ודיכוי התארגנות עובדים", קבע השופט. ולמרות זאת, גם במקרה הזה, לא העניש את ההנהלה. מדוע? זה אולי יישמע ילדותי מעט, אבל משום ש"שני הצדדים התחילו".

במילים אחרות, אם העובדים מתנהלים בחוסר תום-לב, לא בטוח שגם הטיעונים המוצדקים ביותר שיציגו יחזיקו בבית הדין לעבודה. "מהות טענותיהם של התובעת והתובע הינה כנגד התנהלותה של הנהלת הרכבת כלפיהם, אולם גם עליהם מוטלת החובה לנהוג בהגינות, בתום-לב ובניקיון-כפיים", כתב השופט.

האיזון הזה שיצר בית הדין האזורי מופיע למעשה גם בפסיקה הדרמטית והשנויה במחלוקת של בית הדין הארצי מינואר, שאסרה לחלוטין על המעסיקים להביע עמדה או כל ביטוי אחר בעניין התאגדות עובדיהם. הפסיקה ההיא נתפסת כמרחיקת לכת לטובת העובדים, ואף ככזו שהפרה לכאורה את האיזון (המדומה) בין מעסיקים לעובדים, אבל גם היא כללה עיקרון מנחה, ולפיו שני הצדדים ליחסי העבודה מחויבים בתום-לב.

עובדים שייתפסו בשקר או במניפולציה, שיכריזו על ארגון יציג עוד לפני שהוא כזה בכלל, עובדים שיחסמו צירים תוך שימוש ברכבים של החברה כפי שעשו בעבר עובדי הוט - עובדים כאלה לא יקבלו מהר כל-כך אמפטיה מבתי הדין, בבואם להלין על מעסיק מניפולטיבי בעצמו. וזה בעצם האיזון הראוי ביותר.