יועצי תקשורת: אי-אפשר להטיל איסור פרסום על מיליוני אנשים

צו איסור הפרסום בפרשת הזמר והקטינות עדיין קיים, אבל מעטים האזרחים שלא יודעים במי מדובר ■ הזמר, מצידו, ממשיך לשדר ש"הכול בסדר" ■ יועצי תקשורת מנתחים את הסיטואציה המורכבת שאליה נקלעה התקשורת הממוסדת

"חזקת החפות מתה בישראל. ישנה התרת דם של אנשים עוד בעודם חשודים" - כך אומר היום היועץ האסטרטגי רונן צור, שליווה שורה של פרשת שמזכירות באופן כזה או אחר את הפרשה שזכתה לכינוי "הזמר והקטינות".

החל מפרשת קצב, דרך פרשת ניצב בר-לב ועד לפרשת שרון גל שהסתיימה באחרונה בלא כלום - גם בימים בהם הפייסבוק והבלוגספירה לא היו אנרגטיים ועיקשים כמו היום, כשפרצה פרשה עלומה והוטל עליה צו איסור פרסום, רחשו השמועות, והשמות החסויים נודעו במהרה.

קיראו עוד ב"גלובס"


אולם נדמה כי כדור השלג הולך ומתעצם במורד, ואחרי שהבלוגר עומרי חיון חשף ראשון את השם, לפחות 3 כלי תקשורת מרכזיים וממוסדים פלטו את שמו של אותו זמר ידוע לעיני כל. צו איסור הפרסום, אם כן, עודו קיים, ובינתיים הולכים ומתמעטים האזרחים מן השורה שאינם יודעים בדיוק במה מדובר.

התופעה הזו יוצרת מציאות חדשה בעבור מי שעומדים בלב הפרשה - בין אם יורשעו או לא. הם לא יכולים לבחור להתנהל תחת אפילה, לדמום עד שיתנקו לחלוטין. ככל ששמם רץ ביתר אינטנסיביות ברשתות החברתיות, כך הם חייבים לנקוט בטקטיקות אחרות.

לדברי צור, על הזמר המפוקסל - שעדיין לא נחקר אפילו פעם אחת בפרשה - לבקש מבית המשפט להסיר ממנה את הטשטוש.

"הבנאדם מעורר הרבה יותר אמפתיה והזדהות והבנה לקייס שלו כשהוא לא מפוקסל או מתחבא מאחורי טשטושים", אומר צור. "אווירת הטשטוש יוצרת תחושה שהאדם מסתיר משהו. אני יכול להבין את זה כשלא ידוע במי מדובר, אבל זה כבר על גבול הבדיחה, כרגע כולם יודעים, לכן, מה הערך שיש לאדם מכך שהוא מופיע כדמות מטושטשת?".

בסביבתו של אותו זמר ידוע החליטו שלא לבקש את הסרת הטשטוש. הרעיון הטקטי שעומד מאחורי זה הוא להבהיר שיש אמון באופן שבו מתנהל החוק ולהבהיר כי אותו זמר הוא אדם שומר חוק וכי האשמות שטפלו בו אינן נכונות. לכן, הזמר ממשיך להופיע במקומות המתוכננים, והוא צפוי להמשיך בפעילות שלו ולפעול תחת המגבלות של צו איסור הפרסום.

לדברי יועץ התקשורת אבי בניהו, "לא כל אירוע דומה לאחר, כמעט לכל אירוע שקשור בו איש ציבור היום, הוא חייב לפעול שבה הוא מנהל את הזירה הציבורית באופן מושכל. התקשורת היא בתוך זה. יש מקרים שבהם האדם מופיע, ואז האנשים שמביטים בזה אומרים 'על ראש הגנב בוער הכובע - הוא יודע למה הוא מופיע', ואם הוא לא מופיע, אז אומרים 'ברור למה הוא לא מופיע'".

- הופעה שלו בתקשורת, על מי היא אמורה להשפיע?

"כשאותו זמר מנהל היום את הזירה הציבורית הוא מדבר בעיקר אל המעריצים שלו - ואסור לשכוח שהם רבים, והם בדיוק האנשים שמפעילים את הרשת. כשהוא מדבר הוא מראה למשטרה 'אני לא חושש', והוא מנסה גם לא מעט לערער את תחושת הביטחון של החוקרים. לתת את התחושה שאם הוא מופיע ושר, אז הוא כנראה 'יודע משהו שאנחנו לא יודעים'. וכשהוא הולך ומופיע, הוא מדבר עם אנשים לפני ואחרי ההופעה ונותן תחושה ציבורית שהכול בסדר. הוא צריך להמשיך להריץ את ערך המניה שלו. יש לו תעשייה, יש לו פרסומות, והופעה בתוכניות ועסקים כאלה ואחרים. אסור לו - אסטרטגית - להיעלם".

המחיר של איש ציבור

"כל עוד הציבור כולו נמצא בפייסבוק, הייתי יוצא החוצה ונותן את הקייס שלי ומנסה להגן על עצמי בדרך הטובה ביותר האפשרית", אומר היועץ התקשורתי ניסים דואק. "נכון שזה מלווה בעיסוק של התקשורת הממוסדת, אבל ההסתרה הזו וזה שזה מתקיים כ'סוד', זה רע לא פחות, והציבור מרגיש שיש לו מה להסתיר, אם הוא לא מדבר".

לדברי דואק, הפעילות של אנשי הציבור לא צריכה להגיע אחרי שנעשה מעשה, אלא במחשבה שקודמת לו. "אם אתה איש ציבור, אתה צריך להבין שאתה עלול לשלם מחירים וצריך לדעת לחיות עם המחיר הזה. ביחס לאיש ציבור צריך לא רק לדעת לחיות עם המחיר הכרוך בחשיפה הציבורית אלא לאמץ התנהלות שלוקחת בחשבון שעל כל פגם - לא רק פלילי אלא גם מוסרי - אתה תיצלה באש ההמון, וזה משהו שהדמויות האלה לא מספרות לעצמן. נדמה לא אחת שהן מתעוררות בבוקר ומגלות זאת".

- ומה באשר להתנהלות של התקשורת הממוסדת סביב הפרשה? יש הרבה בלבול.

"זה נראה כאילו קיימת כוויה מצד התקשורת הממוסדת נגד הרשתות החברתיות שנוטלות מהן את העוקץ והמונופול על המידע. זו נהמה שקיימת כמה שנים מאז העלייה של פייסבוק, שאומרת 'מישהו לקח לנו את המונופול על המידע, וצריך לעשות משהו'. כלי התקשורת הממוסדים רואים ברשתות החברתיות סוג של איום".

לצמצם את הצווים

השאלה הבוערת, אם כן, היא באיזה אופן יש להתייחס היום לצווי איסור הפרסום, כשהם מופרים באגרסיביות על-ידי ההמונים ברשתות החברתיות.

"צריך לצמצם אותם למקרים נחוצים להשלמת חקירה בלבד", אומר עו"ד יוסי עבאדי. "אבל לא בצורה שרואה רק את שיקולי החקירה מול העיניים אלא גם את הציבור. אני חושב שיש פה הפרזה מטורפת בחומרת העניין. הייתי שומר צווי איסור פרסום לעבירות הרבה יותר חמורות. יש לי תחושה שהתקשורת נמצאת במסע של טהרנות פוריטנית מתוך התעלמות מהרגלי הסקס של הנוער בימינו. לדבר על נערה בת 15 כמי שלא יודעת מה מתאים לה, אני חושב שיש בזה הרבה צדקנות וטהרנות".

- אבל זה החוק - יש איסור בבעילת קטינות.

"יכול להיות שצריך לשנות את החוק. נכון שכל עוד יש חוק, יש להתייחס אליו, כשאנחנו צריכים להחליט איזה נפח אנחנו נותנים לידיעות הצהובות האלה צריך לקחת הרבה דברים בחשבון. לדעתי, העבירה לא מספיק חמורה כדי שהחקירה תצדיק פה צו איסור פרסום. בעבירות מהסוג הזה, צו איסור פרסום זה זילות של הצו".

לדברי עבאדי, "ההגנה שנותן צו איסור הפרסום להגנה על שם טוב, מיותרת כי היא רק למראית-עין. אפילו לפני עידן האינטרנט, היינו בעידן ש'רב-סרן שמועתי' היה חזק מכל צו איסור. אין מנוס אלא לחנך את כולנו ששם טוב לא יכול להיקבע על סמך חשדות בלבד. צריך כל חשד לקחת עם קורט מלח, וכך גם כתבי אישום, והציבור צריך להתרגל שלא כל מה שהמשטרה, הפרקליטות והמכתבים האנונימיים אומרים הוא תורה מסיני".

- אתה חושב שהזמר נפגע מההתנהלות הזו?

"אם תשאל כמה אנשים מאמינים היום למשטרה ולפרקליטות, תמצא מספרים נמוכים מאוד. הרבה אנשים מטילים בהם ספק ולכן אני רואה שזה מה שהזמר עושה, הוא מדבר באופן חופשי, ולפי מחיאות הכפיים, חלק מהציבור מאמין לו. הגישה הפטרנליסטית שאומרת 'בואו נמתין לסיום התהליך המשפטי ורק אז נספר לכם' היא גרועה מאוד ולא דמוקרטית, רק במדינות חשוכות העמדה לדין נשארת בחשיכה".

דווקא היועצים האסטרטגיים חושבים אחרת לחלוטין מעורך הדין. "צריך לזכור שהוא לא מורשע", אומר צור, "יש לו בעיה לשקם את מעמדו ולהתמודד עם משפחתו. ראיתי אנשים שאיבדו את עולמם רק מעצם זה שהם חשודים, ואנחנו מאבדים שפיות בדרך שבה אנחנו שופטים אנשים בזירה הציבורית, שהיום היא גם בתקשורת החדשה, ללא כללים של מה מותר ומה אסור".

- מי צריך לקבוע את קוד ההתנהלות ברשתות החברתיות, הרשויות?

"אתה לא יכול להטיל משמעת עצמית על מיליוני אנשים. אני מסכים עם רני רהב שאמר שאותו בלוגר היה צריך לשבת באבו-כביר כדי להרתיע את האחרים. אני חושב שההשתוללות באינטרנט ראויה לאכיפה, אנחנו הופכים לחברה שמתנהלת כמו GTA, וזו חברה מסוכנת. ואם אין ברירה, זה ראוי לחקיקה".