היינו נאיביים

ממה בעצם אנחנו כל-כך מופתעים בפרשת הרב מצגר?

החלטת המשטרה השבוע (ג') להמליץ לפרקליטות מחוז ירושלים להעמיד לדין את הרב הראשי האשכנזי לישראל לשעבר, יונה מצגר, בגין לקיחת שוחד היא יום עצוב לציבוריות הישראלית. יותר נכון, עוד יום עצוב לציבוריות הישראלית, שכן מצגר מצטרף לשרשרת ארוכה של אנשים, בהם אישי ציבור ושררה, ששמם נקשר בשחיתות ובשוחד.

בשנים האחרונות הפכה השחיתות לכמעט שם נרדף לשררה ולפוליטיקה. קדמו למצגר רבים וגרועים, בהם שר האוצר לשעבר, אברהם הירשזון, שהורשע בגניבה של מיליוני שקלים; נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, שהורשע בשני מעשי אונס; ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, עומד לדין באשמת שוחד בפרשת הולילנד (נאחל לו שייצא זכאי). שרים נוספים הועמדו לדין פלילי בשנים האחרונות וכן ראשי ערים וראשי רשויות. חלקם כבר הורשעו בדין.

אבל איכשהו, נותרה בלב הציבור החילוני והציבור הדתי עד היום האמונה והתקווה שהמנהיגים הדתיים, האמונים על ערכים ומסורת יהודיים (ושאינם פוליטיקאים מקצועיים דוגמת אריה דרעי ושלמה בניזרי, שהורשעו בפלילים), הם "טובים יותר" מהמנהיגים החילוניים. שהשחיתות, שפשתה בקרב נבחרי ציבור ובצמרת השלטון המרכזי והשלטון המקומי, לא תגיע לצמרת מוסד הרבנות, שמהווה את הסמכות הרוחנית העליונה במדינת ישראל, ואשר השפעתו פרוסה על העולם היהודי כולו, בארץ ובתפוצות.

כנראה היינו נאיביים.

הרב מצגר עשה בחייו גם הרבה דברים טובים וראויים, והוא עדיין בחזקת חף מפשע, אך אם החשדות שמצאה המשטרה נגדו יתבררו כנכונים, מדובר בהתנהלות חמורה במיוחד של מי שאמור להוות סמל לטוהר-מידות ולהליכה בדרך הישר.

לפי החשד, מצגר קיבל לאורך שנים מיליוני שקלים תמורת ביצוע עבודתו, שבמסגרתה היה אמון על קבלת החלטות וביצוע פעולות תחת סמכותו כרב הראשי. כספים, כגון תרומות, תשלומים עבור גיורים ומינויי רבנים שניתנו לו דרך קשרים עם בעלי הון החשודים בשוחד.

הטיפול המשפטי במצגר הוא הכרחי, ואם הוא יימצא אשם יש להענישו בחומרה, אבל פרשת מצגר מעלה עוד שאלה חשובה מאוד: האם המקרה שלו הוא חריג, בבחינת תפוח רקוב שאינו מעיד על סל גדול של תפוחים שלמים ויפים - או שמא התנהגותו היא חלק מנורמה קלוקלת אך מקובלת שפשתה במסדרונות הרבנות מזמן, ונחשפה רק עתה.

עד כמה הכוח משחית

רמז לתשובה לכך נמצא בדברים שאמרה השבוע (ד') בריאיון לגלי צה"ל תת-ניצב זיוה אגמי-כהן, לשעבר ראש יאח"ה ומי שהייתה אחראית על חקירתו של מצגר: "האיש הזה, שהיה בתפקיד כל-כך בכיר במדינת ישראל, הרשה לעצמו להתנות את השירות שהוא נותן בקבלת מזומנים. כל השוחד הזה לא נראה ולא נצפה בחשבונות הבנק שלו, הדברים האלה נעשו הכול במזומנים, וזה מעיד על סוג של התנהלות שמקומה לא כאן... התיק הזה מבחינת חומרתו והיקף הנסיבות הוא לא ייאמן".

ובכן, הדברים של אגמי-כהן, "להתנות את שירותי הדת בקבלת מזומנים", מוכרים לרבים מאיתנו. מהחתונה שלנו ושל ילדינו, מטקס הברית של האחיין, מההלוויה של סבא ז"ל, מפדיון הבן של השכן.

במילים אחרות, ממה בעצם אנחנו כל-כך מופתעים בפרשת מצגר? הרי ההתנהלות המושחתת שלו לכאורה כרב ראשי הפכה לנורמה מקובלת, שרבים מאיתנו קיבלו ומקבלים אותה בהכנעה ומשתפים עמה פעולה עשרות שנים. מצגר פשוט המשיך לכאורה לעשות בתפקידו כרב ראשי את מה שמקובל היה לעשות במסגרת עבודתו כרב, ואת מה שעושים אחרים.

לכן, האחריות לפרשת הרב מצגר ולפרשיות שחיתות דומות מוטלת גם עלינו האזרחים; והן מוכיחות שוב עד כמה הכוח משחית ועד כמה השקט עלול לגרום לרפש.

כל עוד המדינה, וגם אזרחיה כפרטים, ייכנעו לתכתיבים של הממסד הדתי, כל עוד נמשיך לדחוף בשקט ובסתר כמה שטרות של 200 שקל לכיסם של אנשי הרבנות כדי לבוא בברית הנישואים ולאנשי "חברה קדישא" כדי שסבתא ז"ל תיקבר בקבר שבחרנו; כל עוד הציבור החילוני והמסורתי ימשיך להיכנע למונופול הדתי על הנישואים, הגירושים והקברים - תמשיך לשרור כאן תופעת "המצגריזם".