לצאת מהסינופוביה

בחדרי הישיבות אפופי עשן הסיגריות שבהם מתנהלים משאים-ומתנים בין ישראלים לסינים, הישראלי לומד תמיד על בשרו כי הצד הסיני אינו פרטנר פשוט.

למרבה הפלא, התרבות העסקית הסינית היא מאוד צעירה וחסרת ניסיון. הסינים נהגו בעברם הלא רחוק לעשות עסקים רק עם בני כפרם או עם שכניהם למחוז. את שפת המחוזות האחרים הם לא ידעו, וזרים שהגיעו מחוץ לסין נחשבו כמעט תמיד לאיום.

אולם בסין המודרנית והקפיטליסטית, הסינים מתגברים על המשוכות הפנימיות הללו על-ידי יצירת קשרים אישיים עם הפרטנר למשא-ומתן, ועל-ידי סטריאוטיפים. בינם לבין עצמם הסינים רוצים לדעת מאיזה מחוז הגיע הצד השני, ומאיזה כפר, ועל בסיס המידע הכללי הזה הם מניחים הנחות לגבי מידת האמון שניתן לתת בצד השני. לגבי זרים, המצב לא כל-כך שונה, ונתקלתי בהרבה הכללות לגבי בני לאומים שונים.

כשאני אומר לסינים שאני יהודי, עיניהם בדרך-כלל נפערות לרווחה. מדי יום אני נתקל בשצף של קלישאות על "יהודים", מאנשים שקרוב לוודאי לא פגשו יהודי מעולם. הדעה הרווחה סובבת סביב היותנו "חכמים וטובים בעסקים".

אך אמרות אלה, כשהן באות מן הסינים, נטולות רמיזות אנטישמיות שייתכן שהיו צפות אצל דוברים מן המערב. כמעט לא נתקלתי בסיני מקומי שאמר דבר ביקורת על ישראל, על מדיניות החוץ שלה או על העם היהודי. לצערנו, ישראלי החי במדינות אחרות לא יכול להגיד משפט כזה.

בישראל, היחס לסין מאוד שונה.הרכישה האסטרטגית של תנובה על-ידי תשלובת ברייט פוד הסינית, והמשא-ומתן לרכישת חברת הביטוח כלל, הוליד צונאמי של סינופוביה בקרב הציבור הישראלי ומקבלי ההחלטות.

לפתע, הבעיה של המשק הישראלי אינה עוד הריכוזיות בבעלויות על נכסים ריאליים ופיננסיים. לפתע, פתיחתו של המשק הישראלי לבעלות סינית זרה על "נכסי צאן ברזל" של הכלכלה הישראלית, הפכה לתסריט אימים. אפילו כשחילופי הבעלויות, כמו בתנובה לדוגמה - הם בין חברה בריטית זרה לחברה סינית זרה.

ייתכן כי מדובר בתופעה טבעית, שהרי כלכלת האי של מדינת ישראל זרה יחסית לגלי רכישות של חברות מקומיות על-ידי חברות זרות. ארה"ב ואירופה הרבה יותר למודות ניסיון בגלי רכישות של חברות מקומיות על-ידי חברות זרות.

בסוף שנות ה-80 חוותה ארה"ב גל רכישות משמעותי של חברות מקומיות על-ידי חברות יפניות, שלווה בשנות ה-90 ובשנות האלפיים בגלי רכישות של חברות וקרנות ערביות (כמו בניין קרייזלר, סמל אמריקאי מובהק, שנרכש על-ידי קרן ההשקעות של אבו-דאבי). אולם בכלכלה הגלובלית המודרנית, שישראל סוף-סוף מצטרפת אליה, רכישות של חברות מקומיות על-ידי חברות זרות הן מזמן דבר שבשגרה.

נראה כי ישראל מתקשה עדיין להתרגל לרעיון שקיימת כלכלה גלובלית אמיתית, ניטרלית לשיקולים פוליטיים. לדוגמה, אחד הטיעונים שחזר על עצמו נגד גל הרכישות הסיני, היה הקשרים הכלכליים של סין עם מדינות ערב ובפרט עם איראן. מעניין שדווקא בעת שחברות אירופיות גדולות נסוגות ממכרזי תשתיות בישראל, עקב חשש לחרם ממדינות ערב, החברות הסיניות מתייצבות ללא מורא ומגישות הצעות להשתתפותן במכרזים.

הסינים מתנהלים לכאורה באופן ניטרלי מפוליטיקה כל עוד היא אינה קשורה ישירות לסין עצמה. במקומות שיש להם הזדמנויות כלכליות הם יהיו שם, בין אם זה באיראן, באפריקה או בישראל. זאת, תוך התעלמות משיקולים פוליטיים הנראים להם לא ענייניים לעולם העסקים.

אז נכון שסין היא לא ארה"ב, ושסין אינה מדינה שמחויבת לישראל באופן עיוור עקב סיבות היסטוריות, דמוגרפיות או דתיות. אולם דווקא בגלל שסין אינה אמריקה, לישראל יש אינטרס אסטרטגי בחיזוק הקשרים הכלכליים עם המעצמה השנייה בגודלה בעולם, גם ככלי לחיזוק הקשרים המדיניים.

ככל שסין מושקעת יותר בישראל - בין אם זה בשליטה על חברות ריאליות ו/או פיננסיות משמעותיות - כך יגדל האינטרס הסיני בשגשוג הכלכלה הישראלית וגם בביסוס ביטחונה ככלי להשאת רווח לכלכלה הסינית.

הסינים נמצאים כיום בכל מקום, הם רוכשים חברות זרות, ורוב מדינות העולם משחרות לפתחה של סין כדי למשוך אליהן משקיעים סינים. אם נדיר את רגלם של הסינים מישראל עקב פחדים לא רציונליים, ישראל תמצא את עצמה מתנתקת באופן חד-צדדי מהקטר הכלכלי המשמעותי ביותר של המאה ה-21.

■ הכותבים הם ממשרד פרופ' יובל לוי.