אחרי 10 שנות כהונה בבית המשפט העליון וכ-30 שנה שבהן כיהנה בתפקידים משפטיים בכירים בשירות המדינה, פורשת היום (א') השופטת עדנה ארבל (70) לגמלאות בטקס חגיגי, שבתחילתו, כמיטב המסורת, היא מקריאה את פסק דינה האחרון. פסק הדין עוסק בביטוח בריאות עבור עובדי סיעוד זרים הנמצאים תקופה ממושכת בישראל.
בחודשים הקרובים צפויה ארבל לסיים את הכתיבה של עוד כמה פסקי דין חשובים. בין היתר היא נמנית עם הרכבי השופטים הדנים בדיון הנוסף במשפט הדיבה של סרן ר' נגד העיתונאית אילנה דיין; ובעתירה הגורסת כי חוק ועדות הקבלה ליישובים אינו חוקתי.
מחליפיה של ארבל, כמו גם של נשיא העליון אשר גרוניס שיפרוש מתפקידו בינואר, ייבחרו לקראת סוף השנה.
לאחר הקראת פסק הדין יישאו דברים לכבודה של ארבל נשיא העליון, השופט אשר גרוניס; שרת המשפטים, ציפי לבני; היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין; ויו"ר לשכת עורכי הדין, עו"ד דורון ברזילי.
ארבל מונתה לשופטת בית המשפט העליון ב-6 במאי 2004, עם סיום כהונתה כפרקליטת המדינה, ולא לפני שהעיתונאי יואב יצחק כמעט הביא לטרפוד מינויה.
יצחק טען כי ארבל פנתה לשרת החינוך דאז, לימור לבנת, בבקשה שתסדר לבעלה כהונה כדירקטור בעת שלבנת הייתה שרת התקשורת. במכתב שהעביר לוועדה לבחירת שופטים, הוא טען כי הוועדה מחויבת לבדוק את אמיתות גירסתה של ארבל, שהכחישה פנייה ללבנת בעניין בעלה.
למרות הטענות, ארבל נבחרה לתפקיד השיפוטי הרם ביותר, על דעת שבעה מבין תשעת חברי הוועדה. חברתה, נשיאת בית המשפט העליון דאז דורית ביניש, נמנעה בהצבעה עקב יחסי הקירבה ביניהן, והשר לשעבר בני אלון היה המתנגד היחידי למינויה.
"שופטת מיעוט מובהקת"
במאמר שפרסם לאחרונה פרופ' אריאל בנדור בכתב-העת של לשכת עורכי הדין, שבו ניסה לעמוד על ייחודה של ארבל כשופטת בית המשפט העליון, הוא ציין כי ארבל היא "שופטת מיעוט" מובהקת.
לדברי בנדור, התחומים העיקריים בהם הציגה ארבל, במקרים רבים בדעת מיעוט, השקפת עולם עקבית ומגובשת שחרגה מפרשנות של כל חוק לגופו ומיישומו בנסיבות המקרה, היו עבירות מין וקורבנותיהן, טוהר המידות בשירות הציבורי, זכויות של קבוצות ושל יחידים חלשים וערכי המשפחה.
ארבל הייתה שותפה מרכזית לפסק הדין החשוב ביותר בתחום המשפט הציבורי שניתן עד כה בתקופת כהונתו של אשר גרוניס כנשיא בית המשפט העליון. בספטמבר האחרון ביטלו 9 שופטי בג"ץ את התיקון לחוק למניעת הסתננות מינואר 2012, שאיפשר למדינה לכלוא במשמורת שוהים לא חוקיים לפרק זמן של עד 3 שנים.
ארבל קבעה - ושבעה מחבריה הסכימו במידה מלאה או חלקית לכך - כי חוק ההסתננות איננו תקף, מאחר שהוא נכשל באותו רכיב של מבחן המידתיות, שלפיו שעל המחוקק לבחור את האמצעי שפגיעתו הפחותה ביותר והמשיג את תכלית החוק.
באותו פסק דין בא לידי ביטוי האנושיות של ארבל, שכונתה פעם על-ידי נשיא העליון, אהרן ברק, "שופטת עם נשמה". "שלילת חירות המסתננים על-ידי כליאתם הינה פגיעה אנושה ולא מידתית בזכויותיהם, בגופם ובנפשם. אל לנו לפתור עוול אחד ביצירת אחר. לא נוכל לשלול זכויות יסוד בסיסיות ובה בעת לפגוע ביד גסה בכבוד האדם ובחירותו במסגרת פתרון לבעיה הדורשת פתרון מערכתי־מדיני הולם", כתבה ארבל.
קודם לתקופת גרוניס כנשיא הייתה ארבל שותפה להחלטה לבטל את החוק המאפשר הקמת בית סוהר פרטי בישראל. בנובמבר 2009 הצטרפה ארבל לעמדתה של חברתה, ביניש, כי בעצם העברת סמכויות פוגעניות הכרוכות בהפעלת בית סוהר לזכיין פרטי הפועל למטרות רווח, יש פגיעה בלתי מידתית בכבודם ובחירותם של האסירים. בדעת המיעוט סבר השופט אדמונד לוי כי מוטב היה להתחיל בהפעלת בית הסוהר, ולבחון האם בהפעלתו נגרמת פגיעה באסירים.
תרומתה של ארבל הייתה גם בתחומים רבים נוספים. כך למשל, בפסק הדין מ-2008 היא קבעה, בהסכמת חבריה, מרים נאור ואליקים רובינשטיין, באופן תקדימי את חובתה של רשות המסים לפרסם את שמות הנישומים שזכו להסדרי כופר פרטניים, לאור כוחה המתחזק של הזכות לחופש המידע.
ארבל פסקה כי בהתנגשות בין הזכות לחופש המידע, המכתיבה גילוי המידע המצוי בידי הרשויות, לבין הזכות לפרטיות וסודיות, שממנה נובע חיסיון על מידע לשומה של נישום - הגילוי מהווה את הכלל, והחיסיון הוא החריג.
ארבל זכתה לאורך השנים גם לביקורת על החלטותיה, בעיקר מקרב פוליטיקאים שלא תמיד אהבו את גישתה הבלתי מתפשרת בהגנה על שלטון החוק. את אחד הביטויים המובהקים לגישתה ולביקורת ניתן למצוא בפסק הדין שבו הייתה בדעת מיעוט בפסק הדין שדן בשאלה האם חיים רמון יכול לכהן כשר בישראל עקב הרשעתו בביצוע מעשה מגונה. ב-2007 דחו שופטי בג"ץ אשר גרוניס ואיילה פרוקצ'יה, נגד דעתה החולקת של ארבל, עתירות שהוגשו על-ידי ארגוני נשים שונים נגד מינוי רמון כמשנה לראש הממשלה.
"מעשה העבירה של רמון, על אף הפסול הנלווה לו, נתפס הן על-ידי בית המשפט והן על-ידי הגורם הממנה ככשל נקודתי שאינו משקף דופי מוסרי מובנה, המחייב את פסילתו לכהונה ציבורית", כתבו שופטי הרוב. ואילו ארבל כתבה: "נראה כי המינוי בנסיבות שפורטו פוגע באותם יסודות המכוננים את שלטון החוק, יסודות שאין חברה מתוקנת בלעדיהם".
תיקים בולטים נוספים שבהם דנה ארבל היו, דחיית ערעורו של הנשיא לשעבר משה קצב על הרשעתו באונס, ביטול קצבת ילדים בשל סירוב לחסנם, ההחלטה להחזיר את תיק רומן זדורוב שהורשע ברציחתה של הילדה תאיר זאדה לבית המשפט המחוזי לשמיעה של חוות-דעת נוספות, והמתקת עונשה של ענת קם ל-3 שנות מאסר.
ארבל הייתה בדעת מיעוט בנוגע לביטול חוק טל לגיוס בני ישיבות. ב־21 בפברואר 2012 פסק בג"ץ בדעת רוב כי החוק מבוטל שכן אינו חוקתי. ארבל והשופט אליעזר ריבלין סברו בדעת מיעוט כי יש להעניק לחוק טל שהות נוספת ולא לפסול אותו.
תקופה סוערת כפרקליטת המדינה
ארבל נולדה בירושלים והתחנכה בילדותה בחיפה, ולמדה משפטים בשלוחה התל-אביבית של האוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1967 סיימה את לימודיה, ולאחר התמחות בת שנתיים הוסמכה כעורכת דין ב-1969. ב-1972 היא החלה לעבוד בפרקליטות מחוז מרכז ושימשה כחברה בצוות אוספי החומר לוועדת החקירה שחקרה את אירועי סברה ושתילה.
ארבל כתבה את דוח הוועדה שמינה היועץ המשפטי לממשלה בעקבות חקירת המשטרה ב"פרשת אוטובוס קו 300", שימשה כנציגת שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה, בוועדות שונות, לימדה במכון לקרימינולוגיה ולמשפט פלילי באוניברסיטת תל-אביב ובקריה האקדמית אונו.
ב-1984 מונתה ארבל לפרקליטת מחוז המרכז, וכעבור 4 שנים מונתה לשופטת מחוזית בתל-אביב, תפקיד בו לא הטביעה חותם מיוחד. ב-1996 היא מונתה לפרקליטת המדינה במקומה של ידידתה, דורית ביניש, ועסקה בין היתר בתיקיהם של בנימין נתניהו, אהוד ברק, עזר ויצמן ואריאל שרון.
תקופת כהונתה של ארבל כפרקליטת המדינה הייתה סוערת. ב-10 השנים בהן כיהנה בתפקיד המליצה ארבל על העמדתם לדין של שורה מבכירי המדינה, אך לא תמיד התקבלו המלצותיה.
המקרה המפורסם ביותר שבו נדחתה חוות-דעתה היה זה שבו ארבל להעמיד לדין את ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, ואת בנו גלעד בגין מעורבותם בפרשת האי היווני. ב-2004 החליט היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, לסגור את התיק.
ארבל המליצה להעמיד לדין את ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, באשמה כי עבר על חוק מימון מפלגות, בכך שבזמן שהיה גזבר תנועת הליכוד ניפק חשבוניות מס פיקטיביות לתורמים. ב-1997 זיכה שופט המחוזי בתל-אביב, עודד מודריק, את אולמרט מהאישומים נגדו, אך מתח ביקורת על התנהלותו, באומרו כי היא הייתה "מאוד לא ראויה - אך לא כזו החורגת אל התחום הפלילי".
כמו כן המליצה ארבל על הגשת כתבי אישום נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו בפרשת עמדי ובפרשת המתנות; וכן נגד יעקב נאמן בגין שיבוש מהלכי חקירה - המלצה שגרמה להתפטרותו ממשרד המשפטים. 5 מקרים עמדו במוקד.
ארבל הייתה גם זו שהחליטה להעמיד לדין את אלי הורוביץ ז"ל, מנכ"ל טבע לשעבר, בגין עבירות מס. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדתה של ארבל והרשיע את הורוביץ, אך זה ערער לבית המשפט העליון, שהחליט להפוך את ההחלטה ולזכותו.
את מו"ל "מעריב" לשעבר, עופר נמרודי, החליטה ארבל להעמיד לדין בגין שיבוש מהלכי חקירה, מתן שוחד, קשירת קשר לרצח ואישומים רבים נוספים. לאחר משפט שנמשך כשנה וחצי הגיעו הצדדים לעסקת טיעון, שבמסגרתה הודה נמרודי באישומים של שיבוש מהלכי משפט, מירמה והפרת אמונים בתאגיד, הטרדת עד ורישום כוזב במסמכי תאגיד.
הדימוי של ארבל כפרקליטת מדינה היה של פרקליטה לוחמנית ובלתי מתפשרת, אך היו מקרים לא מעטים שבהם היא המליצה על סגירת תיקים נגד אישי ציבור בכירים. כך, היא החליטה שלא להעמיד לדין את נתניהו בפרשת מינוי רוני בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה (פרשת בר-און-חברון), וסגרה את תיק העמותות של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק.
ארבל: "המאבק על טוהר המידות היה תמיד בנפשי. משרתי ציבור עשו במשרתם קרדום לחפור בו"
שופטי בית המשפט העליון כולם התכנסו היום באולם ב' של בית המשפט כדי להיפרד מהשופטת עדנה ארבל בטקס פרישה, שבתחילתו, כמיטב המסורת, היא הקריאה את פסק דינה האחרון שעסק בביטוח בריאות עבור עובדי סיעוד זרים הנמצאים תקופה ממושכת בישראל.
לאחר הקראת פסק הדין נשאו דברים לכבודה של ארבל נשיא העליון גרוניס; שרת המשפטים, ציפי לבני; היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין; ויו"ר לשכת עורכי הדין, עו"ד דורון ברזילי.
גרוניס אמר בטקס כי "חוט השני המאפיין את עבודתה של השופטת ארבל בכלל, ואת פסיקותיה בבית משפט זה בפרט, הוא רגישותה ויכולתה לראות את האחר".
לדבריו, "הרבה לפני שעוגנה הזכות לכבוד כזכות חוקתית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הייתה החובה לשמור ולשמר את כבודו של האדם - כל אדם - נר לרגליה של ארבל".
גרוניס ציין כי ברקע פסיקתה של ארבל עמדה תמיד החובה לקיים את ערכיה הדמוקרטיים של המדינה ולאזן בין הקבוצות השונות בחברה. "בפסיקתה היא חתרה להבטיח את ההגנה על אוכלוסיות חלשות ומוחלשות. היא ראתה בבית המשפט מגן ועוגן ליחידים ולקבוצות כאלה. הדבר בא לידי ביטוי בהכרעותיה החשובות בעניינים שונים, ובהן החלטותיה בעניין החלת החוק הישראלי על זרים ומהגרי עבודה; בהחלטתה כי יש לאפשר מינוי של נשים לבוררות במסגרת הליכי גירושין המתנהלים בבתי הדין השרעיים; ובפסק הדין שהורה על רישום ילד שנולד בהליך פונדקאות בחו"ל לאזרחים ישראלים בני אותו מין".
הנשיא גרוניס הוסיף כי ארבל שמרה על מקום של כבוד להגנה על זכויות עובדים, והזכיר את האמירה של ארבל ביחס לזכות לקבלת שכר מינימום. "אוי לה לאותה חברה שבה סופרים העובדים לאחור, בציפייה דרוכה ובדאגה, את הימים שנותרו עד לסיומו של החודש, ביודעם כי בחודש זה אינם צפויים לקבל שכר, ועליהם להמתין חודש ועוד חודש עד ליום קבלת שכר עבודתם".
גרוניס ציין עוד את התרומה המיוחדת שהייתה לשופטת ארבל להתפתחות המשפט הפלילי. "גישה מחמירה הייתה לה בתחום של עבירות מין; וההלכות החשובות שהתוותה בעניין זה המחישו את רגישותה לקורבנות של עבירות מין. לצד זאת, גישתה המאוזנת והשקולה באה לידי ביטוי בהקפדתה על זכויות נאשמים, ובפרשנות שנתנה לעילות לקיום משפט חוזר.
"פסיקתה בתחום הפלילי שיקפה גם את גישתה הבלתי מתפשרת בכל הנוגע לשמירה על טוהר המידות בשירות הציבורי. היא החילה נורמות התנהגות מחמירות כלפי עובדי ציבור. בין היתר היא נתנה בפסיקתה פרשנות מרחיבה לעבירת השוחד, וקבעה כי יש לפרש פרשנות רחבה באופן יחסי את המונח 'עובד ציבור', שעליו ניתן להחיל את עבירת השוחד. ארבל ציינה כי ביסודה של עבירת השוחד עומדת המטרה".
גרוניס דיבר גם על צדדים אישיים באישיותה של ארבל ואמר כי היא אמא מסורה ואשת משפחה למופת. שלוש בנותיה הן מקור גאוותה. "מי שמבקר בלשכתה מגלה מיד כי לצד תיקי בית המשפט מעטרים את הלשכה התמונות הרבות של בני משפחתה, ובמיוחד של נכדיה האהובים. על אף כל עיסוקיה המשפטיים, ורבים הם, הקפידה השופטת ארבל להיות סבתא פעילה ומעורבת בחייהם של עשרת נכדיה. יש להניח שלפחות הם ייצאו נשכרים מפרישתה במצוות המחוקק".
בדברי הפרידה שנשאה ארבל עצמה, היא התייחסה, בין היתר, לחשיבות של המשך המלחמה בשחיתות הציבורית. "נגע השחיתות הוא נגע ממאיר הפוגע אנושות בחברה שלנו. המאבק על טוהר המידות של משרתי הציבור היה תמיד בנפשי. בעשורים האחרונים, וגם לאחרונה, נדרשו רשויות האכיפה להתמודד עם פרשות שונות, שבליבן התנהלות מושחתת ופסולה של משרתי ציבור שעשו במשרתם הציבורית קרדום לחפור בו, וזנחו את חובת הנאמנות לציבור".
ארבל הוסיפה כי "נורמות פסולות אינן נותרות נחלת הצמרת. דרכן לחלחל עד לשכבות הנמוכות של השירות הציבורי, לפגוע באיכות השירות הניתן לאזרח, בהחלטות המתקבלות על-ידי רשויות השלטון, וסופן פגיעה קשה, ואף אנושה, באמון הציבור בנבחריו ובעובדיו".
ארבל ציינה כי דווקא על רקע האיומים שנשקפים לישראל מבחוץ, "חשוב שנשמור בחירוף-נפש על דמותה הדמוקרטית של מדינתנו, על שוויון הזכויות למיעוטים החיים בקרבנו, על זכויות האדם, ונפעל להטמעת המחויבות לשלטון החוק - כדי שנוכל לקיים כאן חברה טובה יותר וצודקת יותר. חברה של סבלנות, סובלנות ופתיחות, חברה שחוסנה המוסרי והערכים שהתוו מייסדיה בהכרזת העצמאות, יעמדו לה לדורות הבאים".
רזומה
* אישי: ילידת ירושלים (1944, בת 70), לאב עורך דין בשירות הציבורי ולאם עובדת פרקליטות מחוז חיפה. נשואה לאל"מ (במיל') אורי ארבל. אם ל-3 בנות. מתגוררת בפרויקט הולילנד בירושלים.
* קריירה: לאחר הסמכתה לעריכת דין עבדה במשך שנים כפרקליטה בפרקליטות מחוז מרכז. ב-1984 מונתה לפרקליטת המחוז. ב-1988 מונתה לשופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב; וכעבור 8 שנים, ב-1996, לפרקליטת המדינה. במאי 2004 מונתה לשופטת בית המשפט העליון.
* ועדות חקירה: ארבל הייתה חברה מטעם היועץ המשפטי לממשלה בוועדה שבדקה את "פרשת אוטובוס קו 300"; וכן חברת צוות איסוף החומר (יחד עם דורית ביניש) לוועדת החקירה הממלכתית שחקרה את האירועים במחנות סברה ושתילה בלבנון.
* התמחות: משרד עורכי הדין הייק.
* השכלה: בוגרת לימודי משפטים בשלוחה התל-אביבית של האוניברסיטה העברית.
כתבות
ני"ע
