אחרי שמדינה שלמה - כולנו, למעשה - השוותה בימים האחרונים בין מחירה בישראל של צנצנת שוקולד נוטלה לזו שנמכרת במקסיקו סיטי או בלונדון (ויתרנו, ברשותכם, על רשימת הביצים והקורנפלקס), תרשו לנו לדבר בחג הזה על המרכיב המעט יותר אקוטי במשוואה של יוקר המחיה: תלוש השכר שלנו. וכשמדברים על תלוש השכר, יש כמה מילים שחוזרות על עצמן בשנה האחרונה: סטגנציה. קיפאון. שחיקה. גם המילה "יציבות" הופיעה כמוטיב חוזר בפי המומחים השונים שהתראיינו לפרויקט זה, אבל יציבות זה הרי הכי 2013.
עסק שרוצה לשרוד, חייב לחתור לצמיחה - ככה מספרים לנו תמיד המעסיקים. אבל זו גם המשאלה של אחרון העובדים מהמטה ועד לרצפת הייצור: לצמוח, להתקדם - אם לא בתפקיד אז לפחות בכיס.
טבלאות השכר המלאות:
■ השכר בביומד
■ שכר הרופאים
■ השכר בפיננסים
■ השכר בהיי-טק
■ שכר עורכי הדין
■ השכר בתקשורת
■ השכר בפרסום
■ השכר בשיווק
■ שכר המורים
■ השכר באקדמיה
האירוניה היא שגם בענפים שרשמו השנה צמיחה מסוימת או לפחות התעוררות, העובדים לא נהנו מהפירות של התהליכים האלה - וסלחו לנו על הקלישאה והבקשה המוגזמת. כפי שתראו בעמודים הבאים, כל ענף והתירוץ שלו: בביומד מסבירים שגיוסי ההון בנאסד"ק עדיין לא תורגמו להשקעות גדולות. מחד מדברים שם על פריחה ומנגד מצביעים אפילו על ירידה קלה ברמות השכר; בפיננסים נהנו מגאות בבורסה ומגידול ברווחים אבל הבון-טון שם הוא התייעלות, קיצוץ בשומנים, והתכוננות לימים גשומים יותר; במשרדי עוה"ד מתארים שנה מוצלחת של גידול בעסקאות אבל קולטים עורכי דין מתחילים בשכר נמוך יותר מהשנה הקודמת ("הם ראו שאפשר להשיג עובדים מתאימים בפחות כסף"); ובענף הפרסום מצביעים על התאוששות ביחס לשנים קודמות, אבל למה להיסחף עם תוספות שכר. בכל הענפים, אגב, יש תירוץ אחד (די מוצלח למען האמת) שחוזר על עצמו: "צוק איתן".
"הייתי מצפה שהנתונים שלכם יראו כי המגזר העסקי מגיב מהר יותר בתחום השכר כמו שהוא מגיב מהר כשצריך לגייס או לפטר עובדים", מודה אילן לוין, ראש אגף העבודה בהתאחדות התעשיינים ולשעבר הממונה על השכר במשרד האוצר.
לוין, שמכיר היטב את המגזר הציבורי ולומד יותר על המגזר הפרטי בשנתיים האחרונות, מוצא בכל זאת כמה הסברים אפשריים: "כשהשוק גדל ונכנסים יותר שחקנים, זה יכול להוריד את השכר הממוצע. זה בטח נכון בענף שמוצף בבוגרים חדשים כמו במקרה של עורכי הדין, ומעניין לבדוק גם את רמות השכר בחברות הסלולר אחרי הרפורמה וגל הפיטורים שליווה אותה".
לדברי לוין, במגזר הציבורי רואים מתאם גבוה יותר בין רמות השכר למצב המשק: "אני בספק רב אם אפשר היה לחתום היום על הסכם יקר כמו שחתמו עם הרופאים בשנת 2011 או כמו שנחתם ברכבת ישראל לפני שנתיים. זה נכון שבמגזר הציבורי יש זחילת שכר והעלאות שכר גם בתקופות פחות טובות, אבל כעיקרון, הסכמים קיבוציים דווקא ממתנים את רמות השכר ומונעים תנודות תכופות".
הטבלאות בעמודים הבאים מלמדות על השונות בין הענפים ועל הקיפאון שמאפיין כאמור את רובם. אבל הן בכל זאת מספקות סיפור חלקי בלבד, על בעלי מקצועות חופשיים שלפחות בחלק מהמקרים נהנים מכושר מיקוח מסוים מול המעסיקים שלהם.
אל מול המספרים האלה, צריך לזכור כי מחצית מהשכירים במשק לא חוצים את סף המס, כאשר השכר החציוני עומד על 5,831 שקל ברוטו בחודש בלבד. המספר העגום הזה הוא תולדה של שוק עבודה מעוות שמייצר מצג שווא של אבטלה נמוכה, רק מפני שהוא מתבסס יתר על המידה על משרות בשכר נמוך מאוד (בעיקר בענפי השירותים אבל לא רק) ללא השקעה מספקת במחקר ופיתוח, ותוך תלות מוגזמת בהנחה ש"הקטר של המשק", תעשיית ההיי-טק, תמשיך לנוע קדימה ולסחוב את כולם אחריה.
שיטה מכוונת
אז איך זה שהשכר הנמוך בישראל והקיפאון של השנים האחרונות לא מצליחים לעשות רעש כמו זה של מחירי המזון? "השוואות המחירים שאנחנו רואים הן חלק מניסיון מכוון להסתיר את המציאות שבה השכר הנמוך הוא שמהווה את הבעיה העיקרית", טוען פרופ' דני גוטוויין, פרופ' חבר בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה. "מערכת השכר הנמוך 'ממשטרת' אנשים באופן קשוח אל תוך משטר השוק, גורמת להם לחשוב שכל אחד צריך להסתדר עם מה שיש לו ושהם האחראים היחידים למצבם. כשאתה מתעסק במחיר הביסלי והשוקולד פרה, אתה מפנים את הערכים של השוק ומבטל את הניגוד שבין הון לעבודה. העיסוק הזה של כולם מלמד, כי הישראלים הסתגלו לשיטה, במקום לצאת נגדה".
פרופ' גוטווין מכנה את התופעה הזו כ"הפרטת התודעה", והוא שב ומדגיש כי מדובר באידיאולוגיה מכוונת. "עושים את זה באופן שיטתי על-ידי טיפוח הריאליטי והצרכנות, וככה אתה מוצא את עצמך מחפש כל הזמן דילים במחיר טוב במקום לקחת חלק במחאה אמיתית, חברתית ופוליטית. אני כן מזהה בקרב הדור הצעיר נכונות פחותה להשלים עם המצב הזה, והייאוש של הדור הזה יכול לבוא לידי ביטוי בצורות שונות", הוא אומר.
הנה דוגמה לייאוש הזה: רק הבוקר (ג'), לקראת ההצבעה על תקציב הממשלה, גילה שר האוצר, יאיר לפיד, אמפתיה כלפי הכמיהה האופנתית של חלק מהישראלים לברלין ולהגירה בכלל, ואמר: "קשה שלא להבין את הזעם הציבורי. אני מבין את הזועמים ואפילו מסכים איתם. אני מבין את הקושי היומיומי" (זה למרות שלפני שנה בדיוק, באוקטובר 2013, הוא תקף את "אלה שנמאס להם ועוזבים לאירופה" ואמר: "תסלחו לי אם אני חסר סבלנות לאנשים שמוכנים לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש ליהודים כי בברלין יותר נוח", אבל זה כבר באמת סיפור אחר).
גוטווין, מכל מקום, קצת פחות אמפתי אל הסובלנות החדשה של לפיד כלפי התופעה: "כל טרנד ברלין הזה מהווה בצורה ברורה מאוד הפרטה מסיבית של התודעה. אתה בא ואומר 'כאן אי אפשר לחיות, אז אני את נפשי הצלתי'. זו לא מגמה תרבותית, זה דיכוי החשיבה שאפשר לתקן את החברה מתוכה. זה גם מדבר בעיקר למי שיכל להרשות לעצמו לעזוב, ובאופן אירוני אלה דווקא החזקים יותר יחסית".
הג'יפים של פלאפון
חדי העין שביניכם אולי הבחינו בשנה האחרונה בכמה ג'יפים חדשים עם הלוגו של פלאפון נעים על הכבישים. לא מדובר בעוד צ'ופר למנהלים, אלא חלק מההסכם הקיבוצי ההיסטורי שנחתם בתחילת השנה בחברה, שאפשר לכל עובד הזכאי לרכב צמוד לשדרג ללא שום עלות נוספת לרכב עם שבעה מקומות ישיבה - כל זמן שיש לו ארבעה ילדים ומעלה. ההסכם כלל גם תוספות שכר, מנגנונים שונים להגברה משמעותית של הביטחון התעסוקתי, מענקים גבוהים לפורשים מרצון ואפילו נופש שנתי ליוון - אבל התמונה הזו של העובד עם הג'יפ החדש מספיקה בשביל לתאר את אחד התהליכים המשמעותיים ביותר שעוברים על שוק העבודה בשנים האחרונות: התאגדות עובדים. התהליך הזה חוצה ענפים, והוא הגיע השנה גם לעולם ההיי-טק עם השלמת ההתאגדות של עובדי נס טכנולוגיות ועובדי SAP.
בין אם אוהבים את הרעיון ובין אם לא, נראה שמדובר באחד הגורמים היחידים שמטלטלים את אותה הסטגנציה בשכר שתפגשו בעמודים הבאים, חוצה תחומים ומקצועות.
המשרות המבוקשות לשנת 2014
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
