לוסי אהריש על הטבח בי-ם: "מעשה של חיות אדם. אין הצדקה"

"אני מפחדת מהרוע. אני מפחדת מחוסר האנושיות. אני מפחדת מהמיעוט הקולני והרצחני. ויותר מהכול אני מפחדת מהרוב הדומם ומהפחד שאוחז בו" ■ "זאת לא הדת שגדלתי עליה, אלה לא הערכים שחונכתי עליהם. זה לא אני!"

לוסי אהריש / מתוך פייסבוק
לוסי אהריש / מתוך פייסבוק

אשת התקשורת לוסי אהריש יוצאת נגד המחבלים שביצעו שלשום (ג') את הטבח בבית הכנסת בשכונת הר נוף בירושלים. בסטטוס שפרסמה אהריש בדף הפייסבוק שלה, שגרר תגובות אוהדות רבות ואלפי לייקים, היא מכנה את המחבלים "חיות אדם" וטוענת כי אין מחילה על מעשים מחרידים כאלה.

"אחרי יום ארוך שהתחיל בידיעה על הרצח המחריד בירושלים, המשיך בראיון עם שר האוצר ונגמר בשידור מיוחד מירושלים, אני מגיעה הביתה נכנסת למיטה ומנסה לעכל", כותבת אהריש. "מנסה לעכל מאיפה מגיעה לאדם המחשבה החייתית והלא אנושית להתעורר בבוקר, להסתכל על ילדיו ומשפחתו, לצאת החוצה, להיכנס לבית תפילה ולרצוח בדם קר ובקור-רוח, בגרזנים ובסכינים, אנשים שהפנו מבט לשמיים בתפילת שחרית אל בורא עולם?

"אני מנסה לעכל ולא מצליחה. אני מנסה להבין מאיפה מגיעה האכזריות הזאת ולא מצליחה. אני מוצאת את עצמי היום מנהלת שיחה עם חבר לעבודה, ושנינו חסרי אונים. 'לוסי, מה עובר לך בראש?', ואני מפחדת להגיד ולדעת שמה עובר לי בראש עובר גם לו. אני מפחדת להגיד שאני מבינה למה מישהו יכול להירתע ממני אם אני אדבר לידו בערבית, ושמצד שני אני מוצאת את עצמי מסתכלת בחשדנות כלפי אנשים 'חשודים'.

"אני מפחדת מהרוע. אני מפחדת מחוסר האנושיות. אני מפחדת מהמיעוט הקולני והרצחני. ויותר מהכול אני מפחדת מהרוב הדומם ומהפחד שאוחז בו לקום ולהגיד זה לא אני! אני מפחדת מהשתיקה כי שתיקה משמעותה הסכמה עם הנעשה".

לוסי אהריש ל"פירמה": "אני צריכה קצת להתרחק מכאן ולהתגעגע"

אהריש, מגישת מהדורת החדשות בערוץ i24NEWS, שבחרה לחשוף את אשר על ליבה באופן פומבי בפייסבוק, ממשיכה: "לא אשתוק. הרצח הבלתי נסלח הוא מעשה של חיות אדם. אין הצדקה אין תירוץ. לא הכיבוש, לא ההסתה ובטח לא הר בית או מסגד.

"להלל, לשבח ולחלק ממתקים על רצח של חפים מפשע זה פשוטו כמשמעו מחליא. זאת לא הדת שלי. זאת לא הדת שגדלתי עליה. אלה לא הערכים שחונכתי עליהם. זה לא אני!

"לא מוכנה לשמוע 'אבל תביני...', או 'את יודעת מה עובר עליהם....'. לא רוצה להבין! לא רוצה להקשיב לשום תירוץ עלוב. זאת האחריות שלי כלפי החברה שלי, כלפי המשפחה שלי, כלפי החברים שלי וכלפי המקום שבו אני חיה לקום ולצעוק בקול גדול ולגנות את האכזריות.

"ולמשפחות כל מה שנותר לומר הוא יהי זכרם ברוך, ומי ייתן ולא תדעו עוד צער...".