העליון מתעקש: לבתי המשפט אין סמכות לדון בייצוגיות נגד חברות זרות, גם אם הנזק קרה בישראל

העליון מתעקש: לבתי המשפט אין סמכות לדון בייצוגיות נגד חברות זרות, גם אם הנזק קרה בישראל

פטיש דין משפט גזר דין עתירה דין וחשבון / צלם: פוטוס טו גו
פטיש דין משפט גזר דין עתירה דין וחשבון / צלם: פוטוס טו גו

בחודש נובמבר הגיש אזרח ישראלי בקשה לתביעה ייצוגית נגד מספר חברות ענק זרות שאת מוצריהן מוכרים גם בישראל. לטענת התובע, החברות הזרות - דוגמת פיליפס (הולנד), סמסונג, LG (שתיהן מקוריאה הדרומית) וטושיבה (יפן) - יצרו קרטל בינלאומי ותיאמו ביניהן במשך כ-12 שנים את מחיריהן של שפופרות קתודיות המורכבות במכשירי טלוויזיה ובמסכי מחשב (קתודה היא אלקטרודה שלילית שדרכה נכנסים אלקטרונים להתקן/מכשיר אלקטרוני). אלה יובאו לישראל ונמכרו כאן תוך "גלגול" המחיר הקרטליסטי אל הצרכן הישראלי.

תיאום מחירים הוא עבירה על חוקי ההגבלים העסקיים, אם כי קיימת אפשרות (שיש לברר) כי התנהלותן של החברות הללו אינה נתפסת ברשתו של חוק ההגבלים העסקיים הישראלי דווקא.

השאלה שעלתה כאן הייתה - האם בנסיבות אלה - כשמדובר בחברות זרות - בית המשפט בישראל מוסמך, מן הבחינה הבינלאומית, לברר בקשה לתביעה ייצוגית נזיקית שהוגשה נגד החברות בקרטל בשם צרכנים שנפגעו ממנו?

בית המשפט המחוזי המרכז השיב לשאלה זו בשלילה. המשמעות המעשית של קביעה כי לבית המשפט אין סמכות בינלאומית לדון בתביעה נגד החברות, היא סילוק התובענה על הסף (ת"צ (מרכז) 10812-1-14 (בקשה מספר 2) מירום נ' LG Electronics (ניתנה בתאריך 24.11.14)).

באמצות עמדה זו פסק בית המשפט המחוזי בהתאם להלכה הנוהגת בישראל זה שנים רבות - "הלכת מזרחי" (ע"א 565/77 מזרחי נ' Nobel's Explosives Co. Ltd., פ"ד לב(2) 115 (1978) - שאף אושררה מחדש לפני מספר שנים על-ידי בית המשפט העליון. אולם למרבה הצער, הלכה זו שגויה, אינה קוהרנטית, וגם במדינות אחרות כבר אין נוהגים לפיה, כפי שיובהר להלן.

קיראו עוד ב"גלובס"


באין חוק של הכנסת שיסדיר את סוגיית הסמכות הבינלאומית של בתי המשפט בישראל (למצער ביחס לחלק גדול מן התובענות האזרחיות הבינלאומיות המוגשות כאן), הפכו בתי המשפט את תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 - אף שאלה הותקנו על-ידי שר המשפטים להסדרת ענייני פרוצדורה טכניים באופיים - לחקיקה שאותה הם מפרשים כדי לקבוע אם לבית המשפט נתונה סמכות בינלאומית או לא.

וכך, כדי לשכנע כי עומדת לבית המשפט סמכות בינלאומית לדון בעניינו, תובע המגיש תביעה נזיקית בינלאומית נדרש להוכיח כי התובענה שהגיש מבוססת "על מעשה או על מחדל בתחום המדינה" (לשון תקנה 500(7) לתקנות סדר הדין האזרחי), שאם לא כן - דלתות בית המשפט ייסגרו בפניו.

בשנת 1978 קבע בית המשפט העליון ב"פרשת מזרחי" הנ"ל כי אם רק הנזק אירע בתחומי ישראל, ואילו יתר העובדות המבססות את התובענה התרחשו בחו"ל - אין מדובר ב"מעשה או... מחדל בתחום המדינה", ואין לבתי המשפט בישראל סמכות בינלאומית לדון בה.

הטעם המרכזי לפרשנות מצמצמת זו של בית המשפט היה החשש כי גישה מרחיבה תאפשר לגרור יצרנים זרים לכל מדינה שבה ייגרם נזק בשל המוצר שייצרו. בית המשפט גם העניק משקל רב לעובדה שבאנגליה באותה תקופה הייתה נהוגה גישה דומה.

העליון חוסם בשיטתיות

במהלך השנים שחלפו הקפיד בית המשפט העליון להיצמד לגישה פרשנית מצמצמת זו וחסם בשיטתיות ניסיונות "לעקוף" אותה. בין היתר נהפכו החלטות של בתי המשפט המחוזיים, שהתמקדו ב"מחדל" במובן התקנה 500(7) מצידם של יצרנים זרים, שנתבעו על נזקים לצרכנים ישראליים שגרמו מוצריהם שיוצרו בחו"ל.

לפי הטענה בבקשת התביעה, שלא התקבלה בסופו של דבר, יצרנים אלה היו צריכים לנקוט בישראל שורה של אמצעי זהירות כדי לצמצם את הנזקים שגרמו המוצרים שייצרו בחו"ל (לבצע בדיקות איכות בהתאם לתקן הישראלי; לצרף הוראות בעברית לשימוש במכשיר; לפרסם בישראל אזהרות לצרכנים; לאסוף חזרה את המוצר מחנויות בישראל וכיו"ב).

כמו כן נהפכו החלטות של בתי המשפט המחוזיים שביקשו לפרש בהרחבה את תקנה 500(7) הנ"ל על-פי תכליות של הגנת הצרכן או החלטות שראו בשיווק או מכירת המוצרים בישראל משום "מעשה או... מחדל בתחום המדינה".

גם כאשר המשמעויות הכרוכות בגישה מצמצמת זו הובהרו לבית המשפט העליון, הוא התעקש כי יש להיצמד להלכה הוותיקה הנוהגת, הגם שהעיר כי "ניתן אולי כיום לשגות בהרהורים בדבר ההצדקה להלכה זו".

הבעיה המעשית העיקרית בגישה הפרשנית המצמצמת, שעליה מתעקש בית המשפט העליון, היא שיש בה כדי למנוע מבתי המשפט בישראל באורח גורף - ובלי שיינתן להם שיקול-דעת - לברר תביעות נזיקיות שרצוי מאוד כן לבררן כאן. תביעות כגון במקרים שבהם היצרן הזר יודע כי מוצריו (הלא תקינים/מפירים) משווקים בישראל, והוא מפיק מכך רווחים רבים (ואף יכול לרכוש ביטוח מתאים, ובדרך זו לפזר את הנזק שעלולים מוצריו לגרום); במקרים שבהם היצרן הזר מנצל כשלי שוק המיוחדים לשוק המקומי, דוגמת היעדר תחרות במשק הישראלי, כדי לגבות מחיר מונופוליסטי.

עוד תביעות נזיקיות שרצוי כן לבררן כאן הן במקרים שבהם שיקולי צדק מחייבים לאפשר לתובע להגיש את תביעתו דווקא בישראל (למשל תובעים דוגמת הוריהם של "תינוקות רמדיה" הרתוקים למיטות ילדיהם, ואינם יכולים להתפנות לנהל תביעה אזרחית בחו"ל); במקרים שבהם לתובע אין כל פורום אחר בעולם, שבו יוכל להגיש את תביעתו (לעתים בשל תקופת התיישנות קצרה הנוהגת בחו"ל); במקרים שבהם כל הראיות והעדים לתביעה מצויים בישראל; ועוד.

בהקשר זה נזכיר כי הרחבת סמכותם הבינלאומית של בתי המשפט בישראל אינה מחייבת כי כל התובענות האזרחיות שתקום בעניינן סמכות בינלאומית אמנם יידונו כאן. בפני נתבעים זרים כן עומדת האפשרות לטעון, במקרים מתאימים, כי בית המשפט הישראלי אמנם מוסמך לדון מן הבחינה הבינלאומית, אך בנסיבות המקרה זהו פורום לא נאות, ולכן ראוי שהתובענה תוגש במדינה אחרת.

כך למשל, הטענה כי החברות הזרות בקרטל הבינלאומי אינן נתפסות ברשתו של חוק ההגבלים העסקיים הישראלי, אלא ברשתו של חוק הגבלים עסקיים זר, היא טענה שעשויה - הגם שאינה חייבת - להשפיע (רק) במישור שיקול-הדעת. מנגד, במקרים מתאימים ייתכן כי חבות הנתבעות בשל חברותן בקרטל כזה צריך שתידון בישראל גם אם על יסוד חוק ההגבלים העסקיים הזר שהן הפרו.

גישתו הפרשנית הצרה של בית המשפט העליון בולטת גם בחוסר הקוהרנטיות ובאי-העקביות שלה. שכן בהקשרים של תביעות אזרחיות אחרות, נזיקיות וגם לא נזיקיות, בית המשפט העליון הפגין גישה מרחיבה לפירוש תקנה 500, וקבע כי לבתי המשפט בישראל מוקנית סמכות בינלאומית רחבה יחסית מכוחה. זאת, על יסוד ההבנה כי תכלית רכישת הסמכות הבינלאומית היא בסופו של יום לקדם את בירורו ויישובו של הסכסוך האזרחי שהובא להכרעת בית המשפט. שהרי גם סכסוך בינלאומי הוא עדיין סכסוך אזרחי-פרטי ותו לא.

כך למשל, באחת הפרשות שהובאו בפניו, פסק בית המשפט העליון כי הודעת דואר אלקטרוני, שנשלחה ממחשב בקנדה למחשב בישראל, היא בגדר "מעשה... בתחום המדינה" במובן תקנה 500(7) הנ"ל, ולכן לבית המשפט בישראל מוקנית סמכות בינלאומית לדון בתובענה על התנהגות שלא בתום-לב שהגיש מקבל ההודעה נגד השולח, על יסוד מסרים שהופיעו בהודעה.

מעניין שבית המשפט העליון לא התייחס לסתירה בין פסיקה זו לבין הפסיקה שקבעה כי גם נזק שהתרחש בישראל אינו מספיק כדי להעניק לבתי המשפט הישראליים סמכות בינלאומית.

בהקשר זה יצוין כי בחלוף השנים מדינות אחרות בעולם, שהמשפט הנוהג בהן משתייך לאותה משפחה של המשפט הישראלי, ושמהן הוא הושפע, דוגמת אנגליה ואוסטרליה, ראו לנכון לקבוע כי די בנזק שהתרחש בתחומן, כדי להקנות לבתי המשפט המקומיים סמכות בינלאומית לדון בתובענות.

נדמה, אפוא, כי הגיעה העת שגם בית המשפט העליון ישקול מחדש את עמדתו בנוגע לסמכותם הבינלאומית של בתי המשפט בישראל לדון בתובענות נזיקיות בינלאומיות, לרבות תובענות ייצוגיות צרכניות, דוגמת זו שהוזכרה בפתיח המאמר.

הרחבת הסמכות הבינלאומית מתחייבת מניתוח נכון של הדין, והיא גם תאפשר לבתי המשפט בישראל לקבוע אמות-מידה הולמות להגשת תובענות ייצוגיות בינלאומיות, שבשנים האחרונות הולכות ומתרבות, לרבות נגד קרטלים בינלאומיים.

■ הכותב הוא סגן הדיקן בפקולטה למשפטים, המרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת-גן.

לכתבה הקודמתבלי הנחות לגליה מאור