יותר שכ"ט לביקורת הפנימית

שוק ראיית החשבון עובר בעשור האחרון טלטלה עזה: המשרדים משנים את הפוקוס, כאשר תחום הביקורת הקלאסי על הדוחות הכספיים נדחק לשוליים, ומאמצים ניכרים מנותבים לתחום הייעוץ העסקי. ולא בכדי.

בשנים האחרונות חלו ירידה במספר החברות הנסחרות בבורסה והאטה בצמיחה במשק, אשר הגבירו את התחרות העזה ששוררת גם כך בשוק, והביאה למצב שבו משרדים גובים בגין שעת עבודה, גם בגין שעת ביקורת פנימית, תעריף המגיע ל-100 שקל לשעה.

הורדת המחירים משרתת לכאורה את החברות במשק. אולם בחינה מעמיקה מלמדת כי הדבר מהווה חרב-פפיות - שחיקת התעריפים החדה מאלצת את המשרדים לחסוך בהוצאות לרבות על כוח-אדם יקר, והם מגייסים כוח עבודה זול, תוך פגיעה משמעותית, אולי אף בלתי נמנעת, באיכות הביקורת. הפגיעה באיכות הביקורת מאפשרת למעילות ו/או לכשלים תפעוליים לא מעטים לעבור מתחת לרדאר.

במצב כזה, נדמה כי חברות רבות אינן מבינות כי הן הפכו למעשה לשחקניות של "רולטה רוסית". זאת, כי הן משאירות ליד המזל את הסבירות להתרחשות של כשל תפעולי ו/או מעילה.

השורה התחתונה ברורה: במקרים רבים של מעילות מתברר בדיעבד כי ניתן היה למנוע אותן אם רואי החשבון/המבקרים היו מפעילים בדיקות לאיתור חריגים בפקודות היומן.

והיכן המחוקק? תשאלו. ובכן, הוא לא מצא לנכון להסדיר את היקף שעות הביקורת הדרוש בתחום הביקורת הפנימית לצורך ביצוע נאות של עבודת המבקר הפנימי, אלא הותיר את שיקול-הדעת להחלטת החברה המבוקרת, ובעיקר לדירקטוריון ועדת הביקורת.

ייתכן כי המחוקק סבר לתומו כי החברות ידעו לאזן בין ההכרח לחסוך בהוצאות כספיות לבין חשיבות העסקת מבקר פנימי בעל שיניים, שאינו מהסס להצביע על תפקוד לקוי של החברה, ואם צריך, אף על תפקוד לקוי של ההנהלה הבכירה ובכלל זה גם המנכ"ל.

סקרים שנעשו בשנים האחרונות מחזקים טענה זו. ניתן ללמוד מהם כי החברות הציבוריות בישראל מעסיקות אמנם מבקר פנימי כמתחייב בחוק, אבל הוא בסך-הכול "קישוט ארגוני", כאשר היקף שעות עבודתו הממוצע לחברה ציבורית בינונית הוא כ-500 שעות בשנה בלבד.

שוק ההון הישראלי עדיין לא אימץ את תהליכי העבודה המקובלים בחו"ל בעת איתור כשל תפעולי ו/או הונאה. הבעיה היא שבמקרים כאלה, בין שלל הגורמים אשר נתבעים לדין בשל הכשל נמצא גם המבקר הפנימי, והוא אף נדרש להוכיח כי פעל באופן מקצועי לצורך מיגור הסיכונים.

דוגמה נוספת עולה מסקר שנערך לפני כשנתיים, אשר בחן את החברות אשר החליטו להפסיק את המסחר בבורסה בתל-אביב. מהסקר התברר כי כ- 70% מהחברות הפסיקו במקביל גם את עבודת המבקר הפנימי, שכל עוד נסחרו הן היו מחויבות להעסיק אותו על-פי חוק.

אי לכך, נראה כי הרצון להתנערות מאסיבית וכוללנית מן "המשקל העודף" ומכל סממן של הרגולציה, מביא להיעדר שיקול-דעת מתאים בכל הקשור לעבודת ולחשיבות המבקר הפנימי. במקרים רבים אחרים מועסקים מבקרים פנימיים בהיקף שעות נמוך מאוד, דווקא בחברות הנחשבות למסוכנות ו/או כאלו שיש בהן בעל שליטה חזק. במקרים אלה מעדיפים לרוב מבקר "חלש", שלא יפריע לביצוע עסקאות בעיותיות בכלל ועסקאות עם בעלי עניין בפרט.

לפיכך, נדמה כי אין ברירה אלא לבחון אפשרות להחיל על כלל החברות הבורסאיות (למעט הגופים המוסדיים) כללים נוקשים, שיקבעו במפורש (גם אם לזמן מוגבל של כמה שנים, בדומה למה שנעשה בעבר בתחום שוק ההון) את היקף שעות הביקורת ואת גובה השכר שישולם למבקר.

היקף השעות וקביעת שכר-הטרחה צריכים להיקבע לאחר עריכת סקר סיכונים כולל בחברה ובחינה של הסיכון בכל תהליך. בין היתר יש לבחון פרמטרים של היקף הפעילות, רמת הסיכון בתחום הפעילות, טיב הביקורת, היקף הביקורת שבוצע בעבר ועוד.

אמנם קביעת סף מינימלי לשכר-טרחה ולהיקף שעות ביקורת נראים כפגיעה לכאורה בכוחות השוק החופשי, אולם מנגד, לא ניתן להתעלם מההכרח שנדרש לשומר-סף איכותי בדמות המבקר הפנימי. במציאות שבה משולם לעיתים שכר-טרחה כה נמוך, המשמעות היא מטבע הדברים העסקת כוח-אדם פחות מיומן, פחות שעות עבודה וביצוע ביקורת פנימית לא איכותית.

בסופו של דבר, אם הרגולטור לא יפעל "לחנך" את החברות לביקורת איכותית יותר - המשקיעים יעשו זאת במקומו, באמצעות התביעות הנגזרות נגד החברות.

■ רואי החשבון עופר אלקלעי וגיא מונרוב שותפים בפירמת אלקלעי מונרוב AlMo העוסקת בייעוץ עסקי, בקרה וניהול סיכונים.