"אנחנו, הכתבים שמסקרים מה קורה בשטחים, נתפסים כבוגדים"

אבי יששכרוף, הפרשן לענייני ערבים של וואלה ואחד מיוצרי הסדרה "פאודה" של yes, למד לא להתרגש מתגובות של ישראלים התופסים אותו כמי שמשחק תפקיד כפול

אבי יששכרוף / צילום: תמר מצפי
אבי יששכרוף / צילום: תמר מצפי

"הייתי בטוח שיקרעו אותנו מימין ומשמאל", אומר אבי יששכרוף, אחד מיוצרי הסדרה "פאודה" של yes, שתגיע בראשית השבוע לסיום עונתה הראשונה. הפרשן לענייני ערבים של אתר וואלה! ניוז היה משוכנע שהוא דורך על כל מוקש אפשרי בחברה הישראלית ועמד מוכן, באגרופים שלופים, להדוף סערות ציבוריות - "ופתאום", הוא אומר, "חיבוקים מקיר לקיר. בא לי להגיד להם, 'תגידו, התחרפנתם?!'".

קיראו עוד ב"גלובס"


- ובמהלך הכתיבה שלך ושל ליאור רז את הסדרה, לא זיהיתם את הפרות הקדושות וניסיתם לעגל פינות ולהימנע מהן?

"להפך. הסתערנו במודע על כל פרה קדושה ונכנסנו ברב-רבאק שלה. לא ציפיתי שהציבור הישראלי יקבל בהבנה סדרה שלוקחת רב מחבלים ומציגה אותו כבן אדם. באחד המקרים הבמאי (אסף ברנשטיין, ל' א') אמר לנו: 'למה אתם צריכים בסוף הפרק הראשון להראות את הצלף רץ למחבל ועושה לו וידוא הריגה, אתם יודעים איזה בלגן זה יכול לעשות?'. אז אמרנו: 'לא מעניין אותנו, ככה זה עובד'".

- ככה זה עובד תמיד, וידוא הריגה?

"הסתבכתי, מה? ניסינו להראות הלך-מחשבה, והנושא הזה עולה במונולוג, שאומר 'אנחנו כלבי מלחמה'. הם לא יורים ובוכים. הם עושים את העבודה. אם אתה צריך לעשות וידוא הריגה, אתה תעשה את זה. איך מנטרלים מטרה? יורים לה 8 כדורים בראש. כשאתה אומר לכלב מלחמה לתקוף - הוא תוקף, עד שאתה אומר לו לעצור. הם לא שואלים שאלות, המטרה היא למנוע פגיעה בחפים פשע".

"הסדרה פתחה את הלב"

"פאודה", שעוסקת בקורותיה של יחידת מסתערבים, היא הסדרה המוזמנת ביותר בתולדות שירות ה-VOD, של חברת הלוויין, ובאחרונה חצתה את רף 2 מיליון ההזמנות. על-פי מחקרים של החברה, פרקי הסדרה הם התוכן הנצפה ביותר מבין תכני ערוצי הבית של yes, ובסך-הכול כ-60% מלקוחות החברה נחשפו לסדרה.

על-פי ההתייחסויות לסדרה ברשתות החברתיות וסרטוני הפרודיה הויראליים, אפשר להניח שמבין אוהדיה אפשר למצוא גם את מי שאינם מנויי yes. המערכון ב"ארץ נהדרת", "גאודה", היה החותמת האחרונה על תעודת ההצלחה של התוכנית.

אבל מעבר להצלחה הזו שיששכרוף בהחלט מתבשם ממנה, ההישג האמיתי מבחינתו יהיה אם המסרים שהוא ביקש להטמיע באמצעות הסדרה בתפיסת הישראלים את הפלסטינים, יחלחלו.

"ניסינו להראות את המחיר שמשלמים כלבי השמירה שאנחנו שולחים כדי שלנו יהיו נחמד ונעים, ולרוב המחיר הזה לא ידוע כל-כך", הוא אומר. "ומעבר לזה, רצינו להראות שיש פה צד שני, ואפילו לחיות הכי גדולות שם, לרבי-המרצחים יש אישה וילדים, ויש להם רגשות ועצב וכעס, ואני, ככתב לענייני ערבים שמסתובב שם כל-כך הרבה שנים, לא חשבתי שהציבור הישראלי יפתח עיניים ויבין שיש שם בני אדם".

- וכשאתה קורא את התגובות של הצופים והטוקבקים, נראה לך שהבינו?

"מצד אחד, בא לי להגיד לך שהבינו; מצד שני, אתה רואה תגובות לסדרת כתבות שאני עושה בימים אלה יחד עם זיו קורן על המצב בשטחים, ושם התגובות פחות מבינות ומכילות מהתגובות על 'פאודה'. כשזה מציאותי, אז אנשים כותבים על הפלסטינים 'שיישרפו וייחנקו'. אבל אני מאמין שהסדרה פתחה את הלב וגרמה לחשוב, 'וואו, יש פה אנשים'. מספיק שעברה להם המחשבה שיש פה צד שני, לרגע אחד - אז עשינו משהו".

- הנה השבוע גילינו שרב-המחבלים מוחמד דף עדיין חי ומתפקד. העובדה שנדע שיש לו אישה וילדים או שיש לו רגשות, אמורה להקל במידה כלשהי את התחושות של הציבור כלפיו? הוא רוצח את אנשינו.

"האיש הוא בן מוות, והוא יודע את זה, הוא מסכן לא רק את עצמו אלא גם את משפחתו, והוא יודע את זה. הסדרה לא נועדה להקל בתחושות הציבור הישראלי כלפי מוחמד דף, היא נועדה לפתוח לו את האוזניים והעיניים. אני לא מתיימר לשנות את התמונה, אלא להביא אותה".

"לא פשוט לפגוש אנשי חמאס"

יששכרוף מספר על מפגש שצוות הסדרה עשה עם אחת מהיחידות שעשייתה קרובה לזו של גיבורי הסדרה. "הבאנו את השחקנים, והם דיברו עם הלוחמים, והם לא הצליחו לראות מהנקודה שבה הם נמצאים את המחיר שהם משלמים ואת הצלקת שעליה אנחנו מספרים. ברור להם לחלוטין שהם לא יכולים להבטיח לאישה שהם יגיעו לחתונה של הבת-דודה, ושאחרי שהם ירו בשניים בג'נין, הם צריכים להספיק לקחת את הילד לגן".

סיפורם של הלוחמים, שנודדים בין הזהות הישראלית לזו הערבית ומתקשים לזהות איפה עובר הגבול המיטשטש בינם ובין אויביהם, הוא במידה רבה סיפורם של רבים שחיים תחת שמי פיסת הארץ הזו, ולא מעט גם סיפורו האישי-מקצועי של יששכרוף.

"הגבול הוא כל-כך דק, המרחק הוא כל-כך קטן, שאתה לא יכול לומר 'זה הם וזה אנחנו'. יש פה שני עמים שגרים אחד בתוך השני, וצריך לחיות עם זה, ואני חי את זה ביום-יום. רוב אזרחי ישראל חושבים שזה מעבר להרי החושך, אבל זה פה. רק לפני שבועיים נסעתי לשכם עם הצלם זיו קורן, נכנסתי לאוטו בתל-אביב, ובתוך פחות משעה אתה בקסבה של שכם", הוא אומר.

"אם לא הייתי העיתונאי שמכסה את הערבים במשך 15 שנים, לא הייתי יכול לכתוב סדרה שכזו. אלה הדברים שאני רואה כל יום ובכל ביקור בשטחים. בסוף הבאתי משהו ממנו בסדרה. החל מהאופן שבו מוזגים את הקפה ועד לתמונות במשרד של איש החמאס. הדברים הכי קטנים", מוסיף יששכרוף.

- איזה אדם צריך להיות כדי להיות ישראלי ציוני ולהיות מסוגל לשבת מול מחבלים ולראיין אותם?

"אתה צריך לדעת להתייחס לאנשים באשר הם כבני אדם, לתקשר ולאהוב חברת אנשים. במקצוע שלנו זה לא פשוט בכלל לפגוש אנשי חמאס ואנשים עם דם על הידיים, ללחוץ להם את היד ולגרום להם לצחוק, לדבר ולהיפתח. אני זוכר את עצמי בא לכלא, נכנס לתא של אנשי חמאס ויושב עם אחד מהם ושר איתו את 'אינתה עומרי', מילה במילה. שרים יחד שיר אהבה".

- ואחרי זה כשאתה בא לדווח על מה שקורה בצד הפלסטיני, בעיקר בזמן לחימה כמו "צוק איתן", גם שם אתה נתפס כמשחק תפקיד כפול.

"ללא ספק, אנחנו - הכתבים שמביאים את מה שקורה בשטחים - הם הבוגדים, ואין מה לעשות. למדתי לא להתרגש מזה. אתה יודע שזו העבודה שלך, ואתה שליח ציבור שהציבור לא רוצה לשמוע מה יש לו לומר. חשוב שאנשים יבינו, יידעו ויקבלו תמונה. גם בתקופת מלחמה - אתה לא יכול לא לשמוע על זה שנהרגו שם 2,200 בני אדם".

- האם אתה כעיתונאי, מקצוע שנתון בערפל ואיומים קרובים, מוצא נחמה באפיקים שפתחה לך הסדרה?

"מודה שכן. למרות שאם אתה שואל אותי מה הייתי רוצה לעשות עוד 10 שנים, אז אני מאוד אוהב את המקצוע שלי, ולא הייתי מחליף אותו. אולי אם יום אחד יפטרו אותי או יקצצו בשכרי, אז אוכל להגיד, 'יופי, יש לי עוד משהו'. בהחלט קיבלתי עוד הצעות לפרויקטים, ועכשיו אנחנו עובדים גם על העונה השנייה".

- אחד ההישגים הברורים של הסדרה הוא בכך שלמעלה ממחציתה הוא בשפה הערבית. ידעתם שזה מה שיהיה מהרגע הראשון?

"כן. בגלל זה כמה זכיינים בטלוויזיה המסחרית סירבו לקבל את הסדרה. הם נבהלו מהסיפור הזה. אני באמת לא מבין את yes שלקחו כזה הימור ואמרו 'כן' לחומר כל-כך טעון".

"הקרעים הולכים ומתרחבים"

- מעבר לעניין הערבי, לא הרבה מדברים על זה, אבל זו סדרה שכמעט כל גיבוריה מזרחיים, מבלי שהנושא יהיה על השולחן.

"חד-משמעית. היום דיבר איתי חבר ממוצא עיראקי ואמר שהסדרה הזכירה לו ולבני משפחתו מילים מהבית. זו סדרה שכל-כולה סביב התרבות הערבית, השפה הערבית, וכך גם היא על יהודים-ערבים. זה שם.

"חלק מהסיפור שיצרנו פה במקור היה שקשה לגיבור עם אשתו האשכנזייה, ובסוף הוא מוצא נחמה בזרועות הפלסטינית. זה מדהים - אתה רואה גבר יהודי-ערבי שוכב עם פלסטינית, והקהל אוהב את זה והולך עם זה. אני שומע גם את קולות הימנים והדתיים, ואין כעס על זה. הם מתייחסים לסיפור".

- אז יש תקווה?

"אולי. אבל בפועל מה שאני רואה כרגע, זה שהקרעים שהולכים ומתרחבים בצעדי ענק בין יהודים לערבים ופלסטינים, מזרחים לאשכנזים. אני שומע שמדברים על אשכנזים ועל שמאלנים כעל שונאי ישראל, ובמקום לאחות, היה מי שרקד על הקרעים ורק הרחיב אותם עוד יותר".

"רק ישראל רוצה לשמר את שלטון החמאס"

הבוקר נפתח שלשום (ד') בידיעות בכל כלי התקשורת הישראלים על כך שמוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, לא נהרג. "היה תדריך של גורם ישראלי לקבוצת ישראלים, שאני אחד מהם, שבה אותו גורם הסביר שדף חי, עובד, מתפקד וחזר לשגרה", מספר יששכרוף.

- מה המשמעות של זה עבורנו?

"מוחמד דף עצמו לא אומר כלום - הפיגורה לא משנה. מה שמשנה זה מה שקורה פה מבחינה פוליטית. אם תחשוב לרגע ותסתכל מסביב מי היום הגורמים שרוצים ששלטון חמאס בעזה ישמר, תגיע למסקנה ההזויה - שלא מצרים, לא הרשות הפלסטינית, לא ארה"ב ולא אירופה, רוצים בזאת. נשארת עם תשובה שלמעשה, מבחינה אסטרטגית, רק ישראל רוצה בשלטון החמאס בעזה".

- ומה באשר להצהרות על מיטוט שלטון החמאס?

"לא למוטט ולא בטיח. זו העובדה. אני לא בא מנקודה ביקורתית כלפי התפיסה, אני יכול להבין כי החלופות יכולות להיות הרבה יותר גרועות, אבל לפחות אל תשקרו לציבור שלכם - תגידו שעדיף חמאס בעזה, שאפשר להתנהל מולו בין סבב לסבב, מאשר לדבר עם הפלסטינים בגדה המערבית, להגיע להסכם ולעשות ויתורים".