סוגרים חשבון עם העליון

מי שמרים את עיניו ומחפש בימים אלה את הדמוקרטיה בישראל, ייאלץ לחפש הרחק מעבר לקשת. לראשונה בתולדותינו ביקש ראש הממשלה לעגן, לאגף ולאזוק את שותפותיו לקואליציה, להתחייבויות חקיקה אשר מהותן פירוק הדרגתי של הדמוקרטיה בישראל.

החקיקה המדוברת הראשונה היא פגיעה בעצמאותה של הרשות השופטת וניסיון "למשטר" את בית המשפט העליון. על-פי הצהרותיה של שרת המשפטים המיועדת, איילת שקד, ושל חבריה לממשלה, ישנה כוונה להצר את סמכויות בית המשפט העליון מלקיים "ביקורת שיפוטית".

זאת, אף ש"הביקורת השיפוטית" נועדה להגן על החברה מפני חקיקה שרירותית, סקטוריאלית ותועלתנית ולהדוף ניסיונות פגיעה בקבוצות מיעוט המוצאות עצמן, כל אחת בתורה, כשעירות לעזאזל של שיח מתלהם ומפלג.

החקיקה המדוברת השנייה היא שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, כך שבוועדה יהיה רוב לפוליטיקאים. לאור הצהרת הכוונות, קשה להניח שהם יקפידו על שיקולים ענייניים בלבד; שהרי אם כן, מדוע לשנות את הרכב הוועדה, אם לא כדי להסיט את הרכבה ואת עמדות בית המשפט העליון כך שיהיו "לימין שור"?

הרשויות המחוקקת, המבצעת והשופטת הן בעלות חשיבות עצומה, ואל לנו לערבב ביניהן או לפגוע במעמדה של מי מהן. זה לא עניין של שמאל או ימין, זאת מגילת העצמאות שחרתה את ערכי הדמוקרטיה (לצד ערכי היהדות) כתשתית חיינו כאן.

מעניין יותר להבין מדוע ראש הממשלה בנימין נתניהו ואנשיו אינם מוטרדים מכוחה הפוחת של הרשות המחוקקת, הכנסת. בכנסות האחרונות נעשתה אמנם עבודת חקיקה מואצת, אולם מרכיב הפיקוח על הרשות המבצעת, הממשלה, כמעט לא היה קיים.

הנוכחות הדלה של שרי הממשלה במליאה, התשובות המאוחרות אם בכלל לשאילתות, אי-הופעה בוועדות הכנסת, הן תוצאה ידועה של התגברות כוחה של הממשלה על פני הכנסת. כך לא מבצעים פרויקטים בעלי חשיבות לאומית (פרויקט הסעת המונים), נמנעים מקביעת מדיניות בנושאים קריטיים (הגירה) ובאופן כללי נמנעים מקבלת החלטות.

הסעיפים בהסכמים הקואליציוניים, המטשטשים את ההפרדה האקוטית הזו בין הרשויות ושוחקים את העצמאות היחסית של כל רשות, מדירים שינה מעיניי. העם אכן אמר את דברו בבחירות, אבל ח"כ יריב לוין וחבריו (מהליכוד) טועים ומטעים בחושבם כי בחירה זו נותנת להם לגיטימציה לשנות את כללי המשחק הדמוקרטיים.

הניסיון לצבוע את בית המשפט בגוון פוליטי הוא התעמרות בדמוקרטיה. זליגת הפוליטיקה למערכת בתי המשפט תביא, בסופו של יום, לשפיטה סלקטיבית ולגרירת אי-היציבות הקיימת במערכת הפוליטית גם למערכת בתי-המשפט.

ולא רק זאת. בנוסף לשינויי חקיקה בעניין "פסקת ההתגברות" והרכב הוועדה לבחירת שופטים, מתחייבות השותפות הקואליציוניות לאפשר לנתניהו לקדם את תוכניותיו בתחום התקשורת, ולהעניק לו ולשר התקשורת זכות וטו בכל הצעת חוק הקשורה לתחום התקשורת.

נתניהו, מבחירה אישית, מעורב ביותר מדי אינטרסים בתקשורת הישראלית. נוסף לקשריו עם מו"ל "ישראל היום", יצא ראש הממשלה במערכת הבחירות האחרונה למלחמת חורמה נגד מו"ל "ידיעות אחרונות", ואף הטיל וטו על הענקת ראיון לפרשן ערוץ 10, רביב דרוקר.

בנסיבות אלה, ברור כי על נתניהו להתרחק מכל הקשור לקבלת החלטות בתחום זה. אין כאן אלא לשאול - מה הדחף של ראש הממשלה לקחת על עצמו את ההובלה, מלבד הטלת אימה וסגירת חשבונות. ראוי היה שיפקיד את התיק בידי אחת משותפותיו לקואליציה, וימחק לאלתר את הסעיף המחייב את המפלגות הקואליציוניות לקבל את מרותו של ראש הממשלה בהצעות חוק הקשורות לתקשורת.

ממשלות ישראל לדורותיהן הצליחו למשול ולהעביר רפורמות גם ללא פגיעה ביסודותיה הבסיסיים של ישראל הדמוקרטית, ובלי לפגוע בזכויות המיעוט. כמי שהיה "מודאג" מזהות המנהיג אשר יאחז באפרכסת "הטלפון האדום ב-3 בלילה", ניתנה לראש הממשלה הזדמנות נוספת לאחוז אותה בידו.

הפעם הטלפון האדום בבית ראש הממשלה מצלצל ומצלצל, ובעברו השני ניצבת הדמוקרטיה הישראלית, אך בינתיים אין עונה. האם ראש הממשלה יענה בזמן? כולי תקווה שהוא ישיב.

■ הכותבת היא חברת כנסת מהמחנה הציוני.