הכלה שמתנגדת לצוואת החמות

שלושת בניה של שושנה מסכימים כי צוואתה, בה הורישה את רכושה רק לשניים מהבנים, היא צודקת וברת-קיום, אך בכל זאת יש מתנגדת לצוואה: הכלה, אשתו של הבן המנושל מהירושה. האם כשהבנים היורשים אינם מתנגדים לצוואה, יש לכלה בכלל מעמד להתנגד לצוואה למרות שאינה יורשת?

שושנה ובעלה ראובן חיו שנים רבות בנחלתם הגדולה במושב במרכז הארץ. ברבות השנים שלושת בניהם נישאו ועזבו את הבית, ראובן הלך לעולמו, ושושנה נותרה בודדה, עם נחלה גדולה מדי לצרכיה. כדי לארח לה חברה, בנה דן עבר עם משפחתו לחיות בבית שנבנה עבורו במחצית הנחלה, ושושנה העניקה לו מחצית זאת במתנה. את שני בניה האחרים, אחיו של דן, פיצתה שושנה בדירות בתל-אביב.

לאחר מספר שנים התגרש דן מאשתו הראשונה, נישא לנורית ועבר לחיות עימה בביתה, שם נולדו להם ילדים. שושנה שוב נותרה לבד, ובקשה מנורית ודן לחזור לגור בנחלה. נורית הסכימה, מכרה את ביתה, ואת כספי התמורה השקיעה בתשלום פיצויים לאשתו הראשונה של דן על פינויה מהנחלה, ובשיפוץ הבית הישן למגוריהם המשותפים.

בשנת 2005 עברו דן, נורית והילדים לנחלה בסמיכות לשושנה, ושושנה המאושרת כתבה צוואה, שבה הורתה להעביר לאחר מותה גם את המחצית השנייה של הנחלה לדן ונורית, תוך פיצוי כספי לשני הבנים האחרים, ואף פירטה את השתלשלות העניינים בלשון נרגשת: "אני שמחה שדן ונורית קיבלו את בקשתי ועוברים לגור לידי, וכך לא אצטרך לעקור מכאן לעת זקנה בשל הרגשת בדידות או חוסר אונים בעת מצוקה. כל האמור בכתב זה נכתב על-ידי מתוך רצון חופשי, בלא לחץ, בבריאות טובה וברוח טובה ולמעשה מתוך שמחה - כשבאנו לגור כאן, וכשדן נולד, לא היו מים זורמים וחשמל, ועכשיו יש לנו גינה פורחת, הכפר התפתח, ויש בכך יופי מיוחד, שנכדים ילכו לאותו גן ולאותו בית-ספר בו למדו אביהם ואחיו ויגורו במקום בו זקניהם בנו בית ונטעו עץ".

הלב נחמץ למקרא דברים אופטימיים אלה, כאשר יודעים כיצד הסתיים הסיפור. המגורים של הכלה וחמותה על הנחלה המשותפת לא עלו יפה, ונוצרו מתחים ומריבות בין הכלה והחמות, וכתוצאה מכך גם בין הכלה והבן.

בינואר 2009 ביטלה שושנה את הצוואה שבה התכוונה להוריש את מחצית הנחלה לבן, והחזירה בכך את המצב המשפטי של ירושתה לברירת המחדל של חוק הירושה, כלומר חלוקה שווה של מחצית הנחלה בין שלושת הבנים.

מצב זה לא היה הוגן כמובן כלפי הכלה, שהשקיעה כספים רבים בנחלה, ולכן באוקטובר 2009 חתמו הבן, הכלה והחמות על חוזה, על-פיו שני שליש ממחצית הנחלה יעברו לבעלות הבן והכלה בחלקים שווים, ושליש ייוותר על שם שושנה. היא הסכימה לעסקה זאת בכדי להביא את הסכסוך הקשה לסיום סופי ומוחלט, ולכן במסגרת החוזה הבן והכלה התחייבו כי לא יעלו בעתיד כל טענה או התנגדות בנושא ירושת החמות.

באותו היום הבן והכלה חתמו בנוסף גם על הסכם ממון ביניהם לגבי רכושם, ובו - בניגוד לקבוע בחוק יחסי ממון- התחייב הבן כלפי אשתו שהיא תזכה לקבל מחצית מכל נתח אחר של הנחלה, אם או כאשר הוא יזכה בכך במסגרת ירושת אימו.

3 שנים חלפו, ושושנה ערכה צוואה, שבה הורישה את שישית הנחלה שנותרה על שמה לאחר כל ההסכמים לשני בניה, ולמעשה נישלה את דן מחלקה בנחלה. לאחר שהלכה לעולמה, פנו הבנים לקבל צו קיום צוואה, בהסכמה מלאה של דן, שסבר כי זה היה רצונה של אימו, ויש לכבדו - אך נתקלו בהתנגדותה של הכלה, שטענה כי הצוואה חסרת תוקף.

שתי שאלות ניצבו בפני בית המשפט: האם לכלה יש בכלל מעמד להתנגד לצוואה, והאם היא יכולה להתנגד למרות התחייבותה בהסכם לא להעלות טענות בעתיד נגד הצוואה? בית המשפט ענה של שתי התשובות בחיוב.

במצב רגיל, לכלה אין מעמד, מאחר שעל-פי חוק יחסי ממון, נכסים שהתקבלו בירושה אינם משותפים לבני הזוג. אולם לאור הסכם הממון שחתמו הבן והכלה, במקרה זה היא כן זכאית לקבל נתח מהירושה שהוא עתיד לקבל, ולכן יש לה אינטרס - וכתוצאה מכך גם מעמד - בהליך.

בנוגע להתחייבות הבן והכלה שלא להעלות טענות נגד הצוואה, בית המשפט קבע כי הסכמה זאת חלה על טענות הנוגעות לגופה של הצוואה, אך אינה יכולה להתפרס על טענות על-פיהן הצוואה אינה תקפה כלל מטעמים של השפעה בלתי הוגנת, מעורבות הבנים בהכנתה או היעדר כשירות של המנוחה בעת חתימת הצוואה.

משמעות החלטתו של בית המשפט היא כי כעת ינוהל הליך ארוך שבו תנסה הכלה להוכיח את טענותיה לגבי חוסר הכשרות של הצוואה - בעוד שהבנים היורשים, ואף הבן שנושל שתומך בהם, ינסו להוכיח כי הצוואה תקפה ומשקפת את רצונה של המנוחה.

למרבה הצער, רצונה האמיתי והבלתי שנוי במחלוקת של המנוחה, שיחדלו המריבות הרכושיות בין כל בני המשפחה המורחבת, כבר לא ימומש לעולם.

* השמות במאמר בדויים.

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il