ביה"ד לעבודה מגדיל את מספר הזכאים להבטחת הכנסה

בפברואר 2012 נפל דבר בעולם המשפט בישראל: לראשונה התייחס בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ לסוגייה של "קיום אנושי מינימלי בכבוד". בפסק הדין שנתנו אז פסלו שופטי בג"ץ סעיף בחוק הבטחת הכנסה ששלל את קצבת הבטחת ההכנסה ממי שבבעלותם רכב פרטי.

בהרכב מורחב של 7 שופטים, בראשות נשיאת העליון אז דורית ביניש, שהיה זה פסק הדין האחרון שנתנה לפני יציאתה לגמלאות, קבע בג"ץ כי הסעיף איננו חוקתי, כיוון שהוא פוגע באופן לא מידתי בזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד. השופטים פסקו כי רכב יכול לשמש אומדן לרמת הכנסתו של אדם, אך הוא איננו מרכיב בלעדי שקיומו שולל את הקצבה באופן אוטומטי.

בתחילת השבוע הרחיב בית הדין הארצי לעבודה עוד יותר את מעגל הזכאים לקצבת הכנסה. בית הדין פסק, בדעת רוב, כי גם תמיכה כספית בשכר דירה מצד המשפחה או הקהילה אינה צריכה לשלול או להפחית מאדם את זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה.

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, בהסכמת סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה, השופטים רונית רוזנפלד ואילן איטח ונציגי הציבור שלום חבשוש ויודפת הראל-בוכריס, קבעו כי אין להחשיב סיוע בתשלום שכר דירה שניתן למבקש הגמלה על-ידי צד שלישי כ"הכנסה" או כ"נכס". עוד נקבע כי חוזרי המוסד לביטוח לאומי הסותרים את האמור לעיל הם בטלים.

בדעת מיעוט היה נשיא בית הדין הארצי לעבודה, יגאל פליטמן. הוא סבר כי כל עוד לא נקבע במפורש בחוק כי תמיכה משפחתית או קהילתית לצורך סיוע בתשלום שכר דירה אינה "הכנסה", אזי דינה ככל הכנסה אחרת. דעתו של פליטמן כאמור נדחתה.

נהלים שהשתרשו

חוק הבטחת הכנסה הוא אחת הדרכים המרכזיות שבאמצעותן ממלאת המדינה את חובתה כלפי אזרחיה להבטחת הזכות לקיום בכבוד. לפי החוק, הגמלה תשולם רק למי שאינו יכול - מטעמים שאינם בשליטתו - לספק את צרכיו החיוניים.

החוק וחוזרי המוסד לביטוח לאומי מגדירים מהם "הכנסה" ו"נכס" באמצעות רשימה של משאבים חומריים מסוימים שיש להביאם בחשבון בעת קביעת הזכאות לגמלה.

כ-100 אלף ישראלים מקבלים היום קצבת הבטחת הכנסה, וגובה הקצבה נע בין 1,730 שקל ל-4,281 שקל, תלוי בגודל המשפחה ובגיל המבוטח. הסכום משתנה בהתאם לצרכים.

עד היום נוהלי הביטוח הלאומי קבעו שכאשר מבקש גמלה מקבל באופן קבוע תמיכה משפחתית או קהילתית לכיסוי הוצאותיו, זו תיחשב "הכנסה", ובהתאם חושבה זכאותו לגמלה.

הנהלים הללו עמדו לביקורת ב-6 ערעורים שהוגשו לבית הדין הארצי ונידונו במאוחד. הם העלו שאלה עקרונית משותפת: כיצד להתייחס לסיוע משפחתי בשכר דירה כאשר בוחנים זכאות לגמלה לפי חוק הבטחת הכנסה.

בית הדין הארצי עמד בפסק דינו על ייחודיותה של דירת המגורים, שהוקצה לה גם סעיף בחוק. לפי החוק, דירת מגורים של מבקש הגמלה לא תיחשב "נכס" העשוי להפיק הכנסה, גם אם מבקש הגמלה משכיר דירה שבבעלותו ומשתמש בדמי השכירות כדי לשכור דירה אחרת.

בפסק הדין נקבע כי הוראות הסעיף מלמדות כי אין להבחין בין העמדת דירה באופן ישיר ובין העמדתה באופן עקיף, ולפיכך תמיכה משפחתית הניתנת למבקש הגמלה כסיוע לתשלום שכר דירה אינה צריכה להוות "הכנסה".

"ההבדל המשמעותי היחיד בין שלילת הגמלה בשל בעלות על מכונית לבין שלילת הגמלה בשל סיוע כספי לדיור הוא שבמקרה הראשון זה היה קבוע בחוק. במקרה השני, הכול נעשה על בסיס נוהל פנימי של הביטוח הלאומי ולא על-פי חוק", אומר עו"ד גיל גן-מור, שייצג עם משכית בנדל את האגודה לזכויות האזרח, שהתייצבה כ"ידיד בית המשפט" לעתירה וצידדה בעמדה שהתקבלה בסופו של דבר.

"עד כה בתי הדין לעבודה פסקו לרעת המבוטחים באמתלות שונות, ולפיהן סיוע לשכר דירה צריך להיחשב הכנסה, אף שהחוק שתק בנושא הזה. אנחנו מנגד טענו כי סוגייה כל-כך מורכבת של איזון בין הזכות החוקתית לקיום בכבוד לבין שיקולים אחרים של מדיניות הרווחה, חייבת להיעשות בחוק, ולא יכול להיות שהמוסד לביטוח לאומי לוקח לעצמו להוציא נוהל וליצור למעשה חקיקה מנהלית ושרירותית", אומר עו"ד גן-מור, ומוסיף כי "המצב שהיה קיים עד היום הפלה לרעה את מחוסרי הדיור שנזקקו לסיוע לשכר דירה וכן לגמלת הבטחת הכנסה, ביחס לבעלי הדירה שמקבלים הבטחת הכנסה ואינם נזקקים לסיוע שכן, כאמור, בבעלותם דירה".

דיון נוסף על הפרק

פסיקת בית הדין הארצי מתחילת השבוע מצטרפת לפסיקת בית המשפט העליון מ-2012, אך שתי הפסיקות אינן סוף פסוק בכל הנוגע לזכאות לגמלת הבטחת הכנסה. כבר ביום שני הקרוב ידון בית הדין הארצי לעבודה בנוהל של הביטוח הלאומי המביא לשלילת גמלת הכנסה ממי שמקבל תמיכה כספית משפחתית שאינה לשכר דירה דווקא.

באוגוסט 2013 קבעה השופטת נטע רות מבית הדין האזורי לעבודה כי הנחיות המוסד הלאומי ששללו קצבת הכנסה ממי שמקבל תמיכה משפחתית אינן עומדות במבחני המידתיות של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בית הדין הארצי ידון בערעור שהוגש על החלטה זו. אם הערעור יידחה, עשרות אלפי אנשים נוספים יוכלו לזכות בקיום אנושי בכבוד.