אולמרט המרוויח הגדול

1. דחייה חלקית של הסדר הטיעון, תוספת חודש מאסר בניגוד לעמדת הפרקליטות, ומילים נחושות ואמיצות של השופט היום (ד') על זכות בית המשפט לחשוב אחרת - לא מכסים על פשיטת-הרגל של מערכות האכיפה בישראל ועל היעלמות מושגי הצדק והדין.

2. בבית דין של צדק, במדינה שנלחמת בסרטן השחיתות הציבורית שפשתה בכל מחוזותיה ומוסדותיה, במערכת אכיפה יעילה מקצועית והוגנת, אהוד אולמרט, עם סדרה ארוכה ומתמשכת של מעשים פליליים שהוכחו חד-משמעית, היה צריך כבר מזמן להיעלם מעיני הציבור ולשבת בבית-הסוהר הרבה מאוד שנים.

אבל אולמרט, שטיפס על מדרגות השחיתות כדי להגיע לראשות ממשלה, ולהוביל צבא למלחמה, בקושי יישב. עוד ערעור, עוד הנחת סלב, "עינוי דין", זיקנה, מחלה ובעיות אישיות משפחתיות - והוא ייצא המרוויח הגדול.

3. העליבות המתמשכת והטיית התודעה של שופטים, יועצים משפטיים, פרקליטים ושוטרים-חוקרים, לצד בעלי מעמד, הון ושלטון, מוצאות את שיא הביטוי בפרשת אהוד אולמרט. איש ציבור, חבר כנסת, שר בכיר, ראש עיר וראש ממשלה, מושחת ומשחית, לוקח שוחד סדרתי, מדיח ומשחד דעתם של עדים - מקבל הנחה אחר הנחה. עוד הטבה, עוד התחשבות, עוד הבנה, הרבה רחמים, התחכמות והתפלפלות משפטית, אולי אפילו הזדהות והבנה לאיש. פרקליטים, יועץ משפטי, שופטי שלום, מחוזי ועליון, נפלו בזה אחר זה.

זה לא אולמרט, שזכותו להשתמש בכל האפשרויות הישרות והעקומות כדי להקל על עצמו - זה הם.

4. מצבה החמור של מערכת האכיפה הוא עובדה. הריקנות שהיא משאירה - התמלאה ועוד תתמלא. את אחת מתוצאותיה רואים בחודשים האחרונים בפרשות ההטרדה המינית. שנים ארוכות של שוטרים מזלזלים, פרקליטים שמורחים סעיפי אישום ומגיעים לשיא חריצותם בניסוח הסדרי טיעון עלובים, ומערכת משפט שמסוגלת לגזור רק 6 חודשי עבודות שירות על מי שביצע 3 מעשי אונס ומעשים מגונים בכוח - הביאו לתוצאה שבה רוב רובן של המוטרדות אינן פונות למשטרה ואינן דורשות את התערבות החוק והדין.

זה היה שלב ראשון. עכשיו אנחנו מצויים בתחילתו של השלב השני במילוי הריקנות שיצרו היעדר הדין הצדק: הענשה עצמאית. התפתחות הטכנולוגיה ופריחת הרשתות החברתיות מאפשרות לנפגעות לחשוף את המטרידים, בלי לחשוף את עצמן, ולהביא להענשה פומבית - בלי חקירה, בלי סנגוריה ובלי משפט.

צדקני הדין והמשפט שמתבכיינים עכשיו על "משפט השדה", על עשיית דין ולא במשפט, על אי-הצדק שבלי ספק מתקיים - יכולים להאשים רק את עצמם. כי אם אין דין - יש שיימינג. אם אין צדק משפטי - יש לינץ' ציבורי ברשת.

ינון מגל, סילבן שלום, משה איבגי, הם רק הראשונים. בעתיד הקרוב נראה עוד ועוד כתבי אישום וירטואליים, חשיפות כאלה ואחרות, שיפילו גם אנשי ציבור, מנהלים, פקידים בכירים שסרחו. בלי דין, בלי משפט, בלי הוכחות, בלי עדים ובלי שיקול-דעת משפטי - ועם הרבה מאוד סיכוי שמדובר גם בהאשמות-סרק, בחיסול חשבונות, בנקמות שונות ומשונות. כל עוד מערכת האכיפה לא תשפר את עצמה - המצב הרע הזה רק יתגבר, עד שישתלט על עולמנו.

5. "היסוד הנפשי" המתייחס לנאשם בכלל, ובמקומותינו בעיקר לנאשמי צווארון לבן מיוחסים ומורמים מעם, הוא אחד מיסודות המשפט הפלילי שמשמעותו - אין אחריות פלילית, אם אין מחשבה פלילית.

השתלשלות שלל פרשות אולמרט, שופטים שזיכו, שופטים שהרשיעו, שופטים שהטילו עונש ראוי ושופטים ופרקליטים שחילקו הנחות נדיבות, מחזקת את השאלה: האם אין "יסוד נפשי" המתייחס גם לבכירי מערכות האכיפה. לא מדובר חלילה בפלילים - מדובר ביסוד הנפשי של תודעת ההזדהות.

נאמר את הדברים באופן ברור וחד: עד כמה נוטים פרקליטים ושופטים להבין ולהזדהות עם נאשמים שדומים להם, במובנים אלה ואחרים, עד כדי כך שהדין והצדק נמחקים ונעלמים מעיניהם? די לראות את סדרת הזיכויים הראשונים (במחוזי) ואחריהם את הוויתורים הנדיבים של השופטים הירושלמים מול אומץ הכרעת הדין (בפרשת הולילנד) של השופט התל-אביבי דוד רוזן, ודעת המיעוט בערעור.

בית המשפט העליון, היושב בבירת ישראל, דן יותר משנה בערעורים של מורשעי הולילנד, ואולמרט בראשם. 5 שופטים עליונים התמהמהו יותר משנה, עד שארבעה מהם הודיעו כי הם מוחקים חלק ניכר מאוד מעונשו של מקבל השוחד; ושבמקום 6 שנות מאסר - הוא ירצה רק 18 חודשים. שופט חמישי התנגד.

ארבעת השופטים- ניל הנדל, עוזי פוגלמן, יצחק עמית וצבי זילברטל - די מזכירים את תבנית אולמרט: עורכי דין, ירושלמים, פלוס-מינוס אותו גיל. אולמרט יליד 45', הנדל 52', זילברטל 52', פוגלמן 54', עמית 58'. כולם עברו במערכות המשפט הממוסדות, פרקליטות, בתי משפט.

רק המתנגד הוא אחר משהו. סלים ג'ובראן, נוצרי-מארוני, ידוע כשופט אמיץ, נועז, שאינו פועל בבלוק התבניות המוכר. אפשר שרק אחד ששונה מהסטנדרט המקובל יכול לראות, ולו מעט, אחרת?

6. "כל מי ששוחח אי-פעם עם איש ציבור במקום פומבי, יודע מדוע בתי המשפט אינם מרשיעים אנשי ציבור בעבירות של מעילה באמון, גניבה, זיוף, קבלת דבר במירמה ושאר עבירות מסוג "הידיים הדביקות" הנדחפות לכיסי מעילים זרים מעור או מקשמיר, עם או בלי צווארוני פרווה, התלויים באכסדרה... תודעת אנשי הציבור מחוררת כגבינה שווייצרית, הזרם הפנימי והמתוק של המחשבה נכנס ויוצא בחורים כעכבר חסר מנוחה. ככה אי-אפשר לעבור עבירות.

"המעשה הפלילי זקוק למוח בהיר ולתודעה חדה כתער. הכוונה הפלילית היא קרן לייזר החוצה את אפלת המוח הרגוע המתערטל לקראתה במלוא התשוקה הפלילית. מוחות משובחים כאלה גדלים אך ורק אצל הבחורים הטובים מכפר-שלם, מרמת-עמידר ומן השיכונים המייאשים של פרברי לוד ורמלה.

"בערבו של יום המשפט הפלילי, הכוונה הפלילית תוכרע לא על-פי ראיות, אלא על יסוד האישיות, הביוגרפיה וההתרשמות הכללית מן האדם העומד לדין. כל אלה הם פסולת שיפוטית אסורה במגע ומטמאת כלי חרס, אך היא מכריעה את הדין".

זהו קטע שנכתב ב-2008, מתוך "שירה מקומית", הבלוג של אביגדור פלדמן. עורך דין פלילי.