רוצים שנעבוד יותר? תעלו את קצבאות הזיקנה

1. מסע הפנסיה השבועי מגיע היום לקנדה ולאיטליה. שתי המדינות מקיימות מערכות פנסיה שונות בתכלית, אך בשתיהן השכר הממוצע גבוה מאשר בישראל - פקטור משמעותי מאוד בדרך לקבלת קצבת פנסיה גבוהה יותר בגיל הפרישה. באיטליה השכר הממוצע הוא כ-12 אלף שקל בחודש ואילו בקנדה הוא כבר ממריא לכ-14 אלף שקל בחודש, לעומת פחות מעשרת אלפים שקל בישראל. בקנדה, קצבת הזיקנה יכולה להגיע לכ-3,700 שקל בחודש, יחד עם השלמת הכנסה.

באיטליה, מערכת הפנסיה דומה לזו שפרופ' איתן ששינסקי דיבר עליה - פנסיה "רעיונית" שבמסגרתה הכסף מופקד לחשבונו האישי של העובד וצובר ריבית "רעיונית" בהתאם לעליית התמ"ג (במקרה של איטליה), שממומנת בידי הממשלה. כלומר, אין צורך בניהול השקעות ומן הסתם גם לא בדמי ניהול. דבר נוסף בולט במערכת האיטלקית הוא היקף ההפרשות מהשכר לצורך צבירת פנסיה - 33%, כמעט כפול מאשר בישראל. שני שלישים ממומנים על ידי המעסיקים, עניין שיישומו בישראל נראה דמיוני לחלוטין.

2. וזה מוביל אותנו להעלאת ההפרשות לפנסיה ב-1% (מ-17.5% ל-18.5%), כפי שסיכמו השבוע המעסיקים וההסתדרות. זהו עניין ש"גלובס" דוחף אליו כבר זמן רב. הרי חייבים להגדיל את ההפרשות וחייבים להגדיל את קצבאוהזיקנה - כפי שכתבנו באחרונה בכותרת אחד הטורים בסדרת הפנסיה - כדי להבטיח קצבאות ראויות בגיל הפרישה.

דוברי האוצר מיהרו לכנות זאת "ספין" של המעסיקים ושל ההסתדרות, כי הם התכוונו לכאורה להעלות את ההפרשות ב-3% דרך תיקוני חקיקה, ולא באחוז בודד ומסכן. ובכן, זו אחיזת עיניים וגניבת דעת: האוצר מעולם לא התכוון להעלות את ההפרשות כפי שהוא רוצה שנחשוב, אלא התכוון ליישר קו בהפרשות במסלולי החיסכון המגוונים לפנסיה.

התוצאה הייתה יכולה להיות גם הפוכה וייתכן שבפועל שיעורי ההפרשות לא היו עולים כלל, אבל את זה האוצר מנסה לגמד. ובכלל, אף שזה יישמע לכם כפירה בקודש הקודשים של הבון-טון התקשורתי, בעסקי פנסיה ודאגה לעובדים (כן, גם חלשים ולא רק חזקים), אנחנו סומכים יותר על יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן מאשר על פקידי האוצר.

אלא שלפקידי האוצר יש גייסות של עיתונאים הסמוכים על שולחנם ועסוקים בשטיפת מוח. צריך גם להבין שכל מהלך משותף להסתדרות ולמעסיקים הוא מהלך של פשרות, בין אם זה בשכר המינימום ובין אם בהפרשות לפנסיה, אבל כל עוד הכיוון הוא כלפי מעלה, צריך להיות מרוצים.

אין צורך להפוך כל דבר לקומבינה כדי לשרת את הרייטינג התקשורתי ואת השיח הרדוד. אנחנו בטוחים שבשנים הקרובות יהיה ניסיון נוסף להעלות את ההפרשות, שממילא גבוהות מהרף שנקבע, אצל עובדים חלשים יותר (למשל מועסקים בשמירה ובניקיון).

3. דווקא הספין המביך ביותר בנושא הפנסיה השבוע היה, כצפוי, מבית מדרשו של האוצר. הכוונה היא להעלאת גיל הפרישה של נשים וגברים. פקידי האוצר מנהלים קמפיין ארוך שנים למען המטרה הזאת, והם עושים זאת באופן דתי, כמעט עיוור, בלא פקפוק, מתוך איזשהו שכנוע פנימי עמוק וכמובן בטיעון "כלכלי" מנצח: תוחלת החיים התארכה, הפנסיה עלולה שלא הספיק ולכן צריך לעבוד יותר כדי לחסוך יותר וכדי להתקיים בכבוד לעת זיקנה. נכון? בטח שנכון. 100% נכון כלכלית, אבל כלכלה, או כל דיון כלכלי, לא יכולים להישען על טיעון אחד מנצח כביכול. זהו דיון שיש בו כמה טיעונים כבדי משקל, שפקידי האוצר מודעים להם היטב.

הטיעון המנצח שלהם לא מספר את כל האמת: אכן, יש בעיה כלכלית, ואנחנו מספרים לכם עליה מדי שבוע כמעט בחודשים האחרונים, אבל הדבר שמדאיג את פקידי האוצר הוא לא החלשים עם הפנסיה המצומקת שיתקשו לגמור את החודש, אלא הגירעונות העתידיים. הרי הדוח האקטוארי האחרון של הביטוח הלאומי חשף את הסוד הממש גלוי ואת האמת העירומה: אם יימשך המצב הנוכחי, הארגון שמשלם את קצבאות הזיקנה העלובות ממילא בישראל ייקלע לגירעונות כבדים בעתיד. פקידי האוצר רוצים לדחות את גיל הפרישה, אם כן, כדי לחסוך מהמדינה את כאבי הראש האלה ולחסוך ממנה תשלומי קצבאות. מצדם, שאנשים יעבדו עם רגל וחצי בקבר, אבל שיחסכו בקצבאות.

ובכלל, העלאת גיל הפרישה היא חצי בלוף: הרי כל מעסיק במדינת ישראל יכול ורשאי להעסיק עובדים מעל גיל הפרישה ה"רשמי", הקבוע בחוק, אבל העובדה שרבים מהמעסיקים (בין היתר מדינת ישראל בכבודה ובעצמה) מעדיפים לזרוק עובדים עוד לפני גיל הפרישה הרשמי (כמובן, חוץ מאנשי צווארון לבן, מסוגם של פקידי האוצר) נעלמת מהטיעונים ה"כלכליים" של פקידי האוצר. כן, העובדים זקנים מדי, יקרים מדי, לא ממש יעילים - אפשר להניח שכל עובד מעל גיל 50 כבר מכיר את המנטרות הללו, גם ואולי במיוחד בתחום ההיי-טק שנחשב השוק הכי תחרותי, הכי גמיש והכי יעיל.

אז ככה: אסור, ממש אסור, לאפשר לפקידי האוצר את הלוקסוס הזה של העלאת גיל הפרישה בלי להעלות, למשל, את קצבאות הזיקנה או להביא לאיזון טוב יותר בין הפנסיה התקציבית לפנסיה הצוברת. בפשטות, איזון טוב יותר פירושו לקחת ממעושרי הפנסיה התקציבית, בין אם באמצעות הגדלת ההפרשות ובין אם במבחני הכנסה לקצבאות זיקנה, ולתת לאלה שמבקשים מהם להמשיך לעבוד קשה, מצאת החמה עד צאת הנשמה. הביטו נא, פקידי האוצר, בכל מערכות הפנסיה שפרסמנו כאן בשבועות האחרונים: כמעט כולן נדיבות יותר לחלשים ואפילו מאפשרות פרישה מוקדמת, גם אם בקצבאות מופחתות.

4. בהמשך לכללים שגיבשנו בשבוע שעבר (מודעות, הקפדה של שכר ברוטו מלא להפרשות ודמי ניהול הם לא חזות הכול), העיר לנו אחד הקוראים, בצדק רב, שחסר כלל נוסף: בחירת מסלול ההשקעות בקרן הפנסיה. זה מביא אותנו לכלל הרביעי, שנקרא לו "דינמיות": קרן הפנסיה ומסלול ההשקעות בה איננה לכל החיים, כפי שנהוג לחשוב. אפשר לשנות את זהותה ואת מנהליה ואפשר לשנות את מסלול ההשקעות בה. נכון שרוב הציבור בוחר שלא לבחור ולא לשנות (במיוחד השכבות החלשות) - זה משהו ששמים בצד ושוכחים ממנו, כי זה סוג של כאב ראש - אבל השורה התחתונה היא שבחירה נכונה יכולה להשפיע על היקף קצבת הפנסיה בעשרות אחוזים, ואנחנו לא מגזימים.

5. דורית סלינגר, המפקחת על שוק ההון והביטוח, מקדמת בקדנציה שלה שורה של צעדים שמגדילים את כוח המיקוח של העובדים מול המעסיקים, חברות הביטוח וסוכני הביטוח בכל הנושא הפנסיוני. אחד הצעדים שהיא יזמה הוא הקמת קרן פנסיה של ברירת מחדל. למה הכוונה? אם העובד לא מימש את זכותו לבחור את קרן הפנסיה שלו במקום העבודה, הכספים יעברו לקרן שתיבחר במכרז בדמי ניהול נמוכים (לא יעלו על 2% מההפקדות ובמכרז תיבחר החברה שתציע את דמי הניהול הנמוכים מהצבירה).

הצעד של סלינגר מבורך, כי מה שקורה הוא שארגוני עובדים גדולים (בין אם הם חברים בהסתדרות ובין אם לאו) יכולים לקבל תנאים הרבה יותר טובים מקרן הפנסיה, אבל לעובדים יחסית חלשים, בעסקים קטנים ובינוניים, אין הפריבלגיה הזאת והם עלולים לשלם את המקסימום (6% ו-0.5% בהתאמה). כצפוי, הלובי של חברות הביטוח, ששולטות בשוק הפנסיה לחלוטין, קמו על סלינגר מחשש לאובדן נתח שוק. למרבה הצער, חלק מהלובי הזה הם חברי כנסת שיצאו השבוע נגד היוזמה בוועדת הכספים השבוע.

עזבו את המאבק בצד, אנחנו חושבים שיש כאן הזדמנות, גם למחוקקים וגם למשרד האוצר (במקרה הזה הדבר לא תלוי בסלינגר אלא בכחלון) להנהיג, כמו שהציע ששינסקי, אפילו כברירת מחדל, קרן שאינה תלויה לא בחברות הביטוח ולא בבית השקעות אחר שיזכה במכרז לניהול הקרן החדשה. אנחנו מדברים על קרן ברירת מחדל בדומה לאיטליה: קרן שתצבור ריבית רעיונית (בין אם בשיעור צמיחת התמ"ג ובין אם בחישוב אחר), בלי דמי ניהול ובלי ניהול השקעות, או קרן של 100% אג"ח מיועדות, שעשויה להתאים במיוחד לאנשים עם שכר נמוך יחסית. הבעיה הכי גדולה מבחינת האוצר היא שיש כאן סוג של סבסוד, אבל אפשר למצוא לו את הכסף, הרי תמיד אפשר למצוא אותו אם ממש מתאמצים. אבל יותר קל להגיד לאנשים לעבוד קשה יותר והרבה יותר.

eli@globes.co.il

קנדה: מערכת הפנסיה בשנת 2014

המערכת הקנדית מבוססת על קצבת זיקנה בשיעור קבוע, שאפשר להוסיף לה הטבות רווחה על פנסיה ציבורית הקשורה לשכר ועל תוכניות פרטיות.

חישוב ההטבות

קצבת הזיקנה (OAS) היא מבוססת תושבות. תושב קנדה מגיל 18 עד למקסימום של 40 שנה זכאי ל-2.5% מהקיצבה בשנה. המינימום לזכאות הוא עשר שנים. הקיצבה משולמת מגיל 65 (יעלה ל-67 בשנים 2023-2029).

קצבת הזיקנה המלאה ב-2014 הייתה 6,676 דולר קנדי)כ-1,600 שקל) לכל השנה. היא צמודה למדד המחירים לצרכן. הקיצבה כפופה למבחן הכנסה באמצעות מערכת המס. על הכנסה של יותר מ-71,592 דולר קנדי בשנה (ב-2014), קצבת הזיקנה היא רק 15% מהקיצבה המלאה.

בתוספת השלמת ההכנסה, GIS, לקצבה הבסיסית, מתקבלת קצבת זיקנה מרבית של 15,729.69 דולר קנדי לגמלאי יחיד (כ-3,700 שקל לחודש, נכון ל-2014).

פנסיה צמודת שכר

פנסיות שקשורות לשכר העבודה ניתנות על ידי תוכניות CPP או QPP (האחרונה בקוויבק). היעד הוא 25% מהשכר, עד למקסימום שמתבסס על השכר הממוצע לאורך הקריירה (בניכוי 17% משנות העבודה הכי פחות רווחיות). שכר העבודה מהשנים הראשונות משוערך לפי התפתחות השכר הממוצע במשק. פנסיה מלאה מחייבת כ-39 שנות הפרשה מהשכר. הפנסיה המרבית צמודת השכר ב-2014 הייתה 12,780 דולר קנדי, והיא צמודה למדד המחירים. בעלי שכר נמוך מ-3,500 דולר בשנה פטורים מהפרשות לפנסיה. תקרת השכר להפרשה הייתה 52,500 דולר, והיא צמודה לשכר הממוצע במשק.

תוכניות פרטיות וולונטריות

יש תוכנית פנסיה וולונטרית שמבוססת על הפרשה של 8.5% מהשכר לאורך הקריירה.

פרישה מוקדמת

אפשרית מגיל 60 במערכת הפנסיה הציבורית צמודת השכר, אך לא לצורך קבלת הקיצבה הבסיסית והשלמת ההכנסה. מ-2016 ההפחתה של הקיצבה בפרישה מוקדמת היא 7.2% לכל שנה לפני גיל 65.

פרישה מאוחרת

אפשר לדחות את קבלת קצבת הזיקנה הבסיסית עד גיל 70. היא תעודכן כלפי מעלה ב-7.2% לכל שנת דחייה, עד למקסימום של 36%. אי אפשר לדחות את קצבת השלמת ההכנסה. אפשר לדחות את הפנסיה הציבורית שצמודה לשכר עד גיל 70 ולקבל תוספת של 8.4% לכל שנת דחייה.

מקור: דוח OECD על מערכות הפנסיה

 OECD המספרים של קנדה

איטליה: מערכת הפנסיה ב-2014

המערכת מבוססת על "חשבונות רעיוניים". ההפרשות מזכות בפנסיה שצמודה לצמיחת התמ"ג. בגיל הפרישה ההון הרעיוני הצבור מתורגם לקיצבה שנתית שתלויה בתוחלת החיים הממוצעת באותו גיל.

גיל הפרישה יהיה 67 לגברים ונשים ב-2019. ב-2014 הוא היה 63 ותשעה חודשים לנשים במגזר הפרטי, אחרי 20 שנות עבודה לפחות

חישוב ההטבות 

מערכת החשבונות ה"רעיוניים" מבוססת על שיעור הפרשה מהשכר של 33%. כשליש ממנו משולם על ידי העובד ושני שלישים על ידי המעסיק. בגיל הפרישה, הקיצבה מחושבת באמצעות "מקדם המרה" להפרשות המצטברות בגילום עליית התמ"ג הנומינלית (ממוצע נע של חמש שנים). מקדם ההמרה הוא פונקציה של הסתברות המוות, הסתברות ההותרה של אלמנה/אלמן ומספר השנים הצפוי לתשלום הקיצבה. הוא מתעדכן בכל שלוש שנים וזמין לגמלאים בני 62-70.

הצמדת הקצבאות פרוגרסיבית: פנסיות עד 1,486 אירו בחודש נהנות מהצמדה של 100% למדד יוקר המחיה בשנים 2014-2016. פנסיות עד 2,477 אירו נהנות מהצמדה של 75% ופנסיות עד 2,972 אירו (פי שישה מקצבת המינימום) מוצמדות למדד יוקר המחיה ב-50%.

עזרה סוציאלית

ניתן לקבלה מגיל 65 ושלושה חודשים אחרי מבחני הכנסה, והגיל עולה עם תוחלת החיים כדי להגיע לרמה של כ-6,500 אירו קצבת פנסיה שנתית (כ-2,300 שקל לחודש לגמלאי יחיד). ב-2015 הייתה התוספת הזאת 5,824 אירו בשנה, ב-13 תשלומים. מקבלי עזרה סוציאלית בגיל 70 ויותר זכאים לתוספת חודשית של עד 190.15 אירו, וההטבה הסוציאלית הכוללת היא 8,285 אירו בשנה (כ-3,000 שקל בחודש).

פרישה מוקדמת

פרישה מוקדמת אפשרית מגיל 62 אם בוצעו הפרשות במשך 42 שנה ועשרה חודשים לפחות לגברים ו-41 שנה ועשרה חודשים לנשים (מ-2016). ההפחתה של הקיצבה היא ב-1% לכל שנה של הקדמה. פרישה מתחת לגיל 62 מפחיתה את הקיצבה ב-2% לכל שנה. בשנת 2017 תבוטל ההפחתה לפרישה מוקדמת. אפשרות נוספת היא לפרוש בגיל 63 ושלושה חודשים אחרי הפרשות במשך 20 שנות עבודה לפחות, כאשר הקיצבה אינה נמוכה מפי 2.8 מהעזרה הסוציאלית הממוצעת לגמלאי ב-2012.

פרישה מאוחרת

ניתן לדחות קבלת פנסיה ולקבל בתמורה מקדם המרה גבוה יותר.

מקור: דוח OECD על מערכות הפנסיה

 OECD המספרים של איטליה