הפספוס של רמי לוי

יש המייחסים את ההחלטה למכור את מגה ליינות ביתן להתנגדותה המדווחת של רשות ההגבלים העסקיים לעסקה עם רמי לוי. ואולם, בחינה של ההתרחשויות מראה כי הבסיס להחלטה הוא רצונם של הנאמנים "לחתוך עסקה" ולהביא לסיום הליך המכר במהירות.

לראיה - הנימוקים שנתן השופט אילן שילה לאישור המכירה ליינות ביתן ולדחיית "ההצעה המתוקנת" של רמי לוי, בסיסם הוא בצורך לשמור על הוגנות הליך ההתמחרות וברצון בסיום מהיר של ההליך. הוגנות וסופיות ההליך - ולא החשש מעמדת הרשות לו יאשר בית המשפט מכירה לרמי לוי. לכן, הסיכוי של ערעור על החלטת השופט שילה, בהתבסס על הטענה לפיה עמדת רשות ההגבלים (שטרם פורסמה רשמית ברבים) היא שגויה - קלוש ביותר.

ובכל זאת, נציגי רשות ההגבלים הודו כי בעוד שביחס לרמי לוי הרשות "הציבה תמרור אזהרה", הרי שביחס ליינות ביתן עמדת הרשות הייתה כי "הדלת לא סגורה" לאישור עסקה. השונות היא לכאורה בסמנטיקה, אבל האם היא אכן משקפת גישה שונה של הרשות ביחס לכל אחת מהרשתות, ומה ההצדקה לשונות זו?

ליינות ביתן יש מספר כפול של סניפים משל רמי לוי. מאידך, ולפי הערכה, מחזור המכירות של יינות ביתן נמוך כמעט ברבע מזה של לוי. לכן, דומה כי לוי מוכר הרבה יותר בכל סניף שלו מיינות ביתן, יותר מפי שניים. ולמרות זאת, מול הספקים צפויה התנהלות דומה של כל אחת מהרשתות, לו תרכוש את מגה: שתי הרשתות באות מתחום הדיסקאונט, שתיהן ייאלצו לממן רכישה במינוף לא מבוטל, וכל רוכש ייאלץ לנהל תחרות מחירים אגרסיבית מול שופרסל, במטרה לכבוש מחדש את נתח השוק ההיסטורי של מגה. כל אלה צפויים להפעיל לחץ רב על הספקים, ולא בלתי סביר שהרשות דווקא תברך על לחץ שכזה. קשה לכן לראות איך מקטע הספקים מהווה שיקול לטובת מכירה ליינות ביתן ולא ללוי.

פטרנליזם כלפי מחולל התחרות בשוק

באשר לפריסה הגיאוגרפית של סניפי שתי הרשתות - זה כבר סיפור מורכב בהרבה. בעידן חוק המזון בוחנת הרשות פריסה גאוגרפית מקומית של סניפים ולא רק את הפריסה הארצית של הרשת, וזאת במטרה למנוע יצירת ריכוזיות מקומית לרשת אחת או שתיים. העובדה שלשופרסל יש 270 סניפים בפריסה ארצית וקיומן של כ-15 רשתות המתחרות בה, אינה משפיעה ממש על מי שגר ביישוב שבו יש רק שני סניפים של רשת אחת. ייתכן כי החשש של הרשות טמון בניתוח זה - אם וככל שהוא מראה חפיפה רבה בין סניפים של רמי לוי לסניפי מגה, חפיפה שעלולה לייצר ריכוזיות לרשת "משותפת" במקומות רבים.

לעומת זאת, מבחינה ראשונית של פריסת חנויות יינות ביתן, עולה כי לרשת יש פריסה ארצית ומבודלת, כשבמרבית היישובים היא מחזיקה רק בסניף אחד - דבר שאינו צפוי להקים קושי של ממש אגב מיזוג עם מגה. חריגים ברורים לכך הן ראשון-לציון, פתח-תקווה, חולון, אשדוד ואשקלון, שבכל אחת מהן יש לרשת 3 או 4 סניפים. אלא ש-4 מתוך 5 הערים הללו מאופיינות במספר רב של רשתות הפעילות בהן, וקשה לראות כיצד מיזוג עם יינות ביתן (בדומה, יש לומר, למיזוג עם רמי לוי) יביא לפגיעה בתחרות או לגידול של ממש בריכוזיות בערים אלה.

דומה כי החשש האמיתי של רשות ההגבלים טמון דווקא בהערכה הרבה שיש לה לרמי לוי ולתפקידו בשוק. לוי נתפס כשחקן מחולל התחרות בשוק. המווריק. רשת קטנה יחסית, אבל בפריסה ארצית, המזנבת בגדולים, מגיבה מהר לשינויים בשוק, יוזמת מבצעים ומחוללת אגב כך תחרות בין רשתות הדיסקאונט - תחרות שמחלחלת למעלה ומחייבת את הרשתות הגדולות, שופרסל ובעבר גם מגה, לתגובה.

אבל אם נימוק זה הוא המנחה את הרשות, הרי שמדובר בנקיטת עמדה פטרנליסטית ובלתי סבירה. האם מישהו אכן סבור כי הוגן או ראוי למנוע משחקן לגדול "ולשחק במגרש של הגדולים", רק מתוך הרצון לשמר בשוק מווריק לוחמני וממזר? ואם כך, כיצד יתוגמל מי שמחולל תחרות, ומדוע שימשיך לחוללה אם מונעים ממנו לגדול?

■ הכותב הוא שותף, ראש מחלקת הגבלים עסקיים, תחרות אנרגיה ופרטיות במשרד מ. פירון ושות'.