הלב נגד הקריירה

השבוע פגשתי בחור בן 45 שמבקש עזרה במציאת עבודה בתחום עריכת סרטים. מאז השחרור מהצבא (בתפקיד אדמיניסטרטיבי בשירותו של מי שלימים ימונה לרמטכ"ל), הוא עסוק במרדף אחרי הלב, שבכל כמה שנים מכוון אותו למקצוע חדש. הריטואל די קבוע. הידלקות על תחום כלשהו, לדוגמא הדרכת טיולים וליווי קבוצות, כשהפנטזיה היא לטייל בעולם בחינם, לחקור את הגלובוס, לראות שבעה פלאי תבל ועוד לקבל על זה משכורת.

הרשמה לקורס שנתי בהשקעה של אלפי שקלים, מרדף מתיש אחרי עבודה, כמה חודשים כמלווה קבוצות ואז פיצוץ גדול. פתאום מסתבר שהטיול הוא לא טיול, ההדרכה לא הדרכה והשכר לא שכר, כשכל מה שנשאר מהחלום זו בעיקר עבודה קשה, בלתי מתגמלת וכפוית טובה בשירותו של התייר הישראלי המכוער.

פנסיון כלבים ידידותי לסביבה

הסיפור חוזר על עצמו כל כמה שנים, כשבכל פעם הלב מושך לכיוון אחר. פעם הוא מתביית על "הכסף הגדול" שבתחום תיווך הדירות (קורס, רישיון, ניסיון, מפח נפש), ופעם על הקמת פנסיון כלבים ידידותי לסביבה הדורש השקעות מטורפות, מעל ומעבר ליכולותיו הפיננסיות בגלגול הזה, הבא, והבא אחריו. הוא מבזבז זמן וכסף על תוכניות עסקיות ועל שלל קורסי יזמות וקיימות, והשנים עוברות.

בין לבין הוא מתפרנס מעבודות שחורות יותר ופחות, מדלג מקורס לקורס, מסדנא לסדנא, בתקווה שמשם תצמח הישועה, שהלב יסמן את הכיוון הנכון. בסיבוב האחרון הוא נופל על קורס זניח לעריכת סרטים, מתאהב, רוכש מחשב יקר ותוכנות עריכה מתקדמות, נחוש שזו הקריירה הבאה שלו ויהי מה, רק שסיכוייו למצוא עבודה בתחום אפסיים.

הוא חף מכל כישורים הדרושים להצלחה בתחום (עריכת סרטים זה לא עוד מקצוע שלומדים בקורס מזורז), שלא לדבר על הכשרה נחותה ותחרות מטורפת. כבר שנים שהוא נותן ללב לחרב לו את הקריירה ואת כושר הפרנסה, כשמתחת לכמיהה למצוא את העבודה שהוא הכי יאהב לעשות רובצת תפיסה ילדותית וחוסר נכונות להתמודד עם מציאות מורכבת.

מצב לב

מסלול הקריירה שבחר נקרא 'ארעי' (או 'קופצני') והוא פחות נדיר ממה שחושבים. מדובר באנשים המדגלים לעיתים קרובות מתחום לתחום מבלי שיש קשר או עקביות פנימית בין התחומים או בין השווקים בהם פועלים הגופים המעסיקים. יש להם צורך גבוה בגיוון, גמישות, עצמאות וחופש מקסימלי ממגבלות ארגוניות, כאשר הלב הוא המצפן שמכוון אותם מתפקיד לתפקיד.

הטעות הנפוצה היא שהם נועדו לנהל עסק עצמאי (עסק דורש כושר התמדה גבוה במיוחד ומחויבות אין קץ שאין להם), וכשכירים הם סובלים מתדמית מקצועית נמוכה מאד, ובצדק, וערך שוק בהתאם. הם לא שורדים די זמן באף תחום כדי לרכוש מספיק ניסיון ועל כן הרמה המקצועית שלהם נמוכה, כשבנוסף הם גם נתפסים כבלתי רציניים. התוצאה היא חוסר יציבות תעסוקתית, תפקידים זוטרים ושכר נמוך במיוחד, לוקסוס שבניגוד לפעם, רק מעטים יכולים להרשות לעצמם.

מצב מוח

אז מה צריך להיות חלקו של הלב בניהול הקריירה, אם בכלל? המינון הנכון הוא להסתייע בלב בבחירת הכיוון הראשוני (אחרת אדם עם נטייה תעסוקתית סוציאלית ימצא עצמו בהנדסת מחשבים כי שם מרוויחים), כשמיד אחר כך יש לעבור למצב מוח.

המוח הוא שצריך לנתח את שווקי התעסוקה הרלוונטיים, לפלח אותם, להתפקס על הנישה הנכונה, להגדיר מסלולי קריירה אלטרנטיביים, לבחור מסלול, לקבוע מטרות, להתביית על התפקידים הנכונים, לדעת להבדיל בין תפקיד שיקפיץ את הקריירה קדימה, לכזה שיעשיר את חשבון הבנק בעוד אלפיים שקל אבל יקבור אותה סופית.

מצב מוח, בניגוד למצב לב, יודע להבדיל בין עיקר לטפל, מבין שאין עבודה ללא מרכיבים משעממים, קשים ומתישים, בעוד הלב הוא ילדותי, רומנטי ובעל ציפיות בלתי ריאליות משוק העבודה. על כן כשהוא מתעורר לפעולה חשוב לבדוק בשבע עיניים כל הכוונה שלו, לוודא שהוא מושך לאן שהיא מושך מהסיבות הנכונות. בשאר הזמן מומלץ מאד שיתמקד בתפקיד המסורתי שלו, שימשיך לשאוב בקצב.

הכותבת היא מומחית לשוק העבודה. לתגובות: orna@rudi-cm.com