נפגעתם בתאונה? זה הסעיף שביטוח לאומי לא ירצה שתכירו

פעמים רבות, כשנגרמים למבוטח נזקים מתאונה, ההיגיון הבריא מוביל לפיצוי בשיעור של 100% במקרה הטוב. ואולם במקרים מסוימים, שבהם זכאי הניזוק לפיצויים, שיעור הפיצוי בגין נזקיו יעמוד על 125%. אתם בטח שואלים את עצמכם כיצד ניתן לקבל כספים בשיעור העולה על הנזקים? לשם כך, נעיין בחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995 ("החוק"). בהתאם לסעיף 330 לחוק, ככל שהמוסד לביטוח לאומי (מל"ל) יגיש תביעה כנגד המזיק וזו תתקבל, ישלם המזיק 75% מהפיצויים למל"ל ו-25% מהפיצויים לניזוק. החוק מונה כמה מצבים, כאשר החוט המקשר ביניהם הינו זכאותו של הניזוק לגמלה מהמל"ל ומהמזיק בגין אותו אירוע. דבר נוסף החשוב לעניין זה, הינו היותו של המזיק צד שלישי.

פלוני ("התובע") החזיק בחברה לפינוי פסולת ("החברה"). בשנת 2011, כשנסע ברכב החברה ("הרכב"), נפגע התובע בתאונת דרכים שהוכרה גם כתאונת עבודה ("התאונה"). לתובע נקבעה נכות רפואית בשיעור של 37%. בעקבות כך, הוגשה תביעה לבית המשפט המחוזי. בכתב התביעה עתר התובע לפיצוי נזקיו. בנוסף, עתר התובע לבית המשפט המחוזי, שיורה על זכאות נוספת בשיעור של 25% מהנזק. בכך ביקש התובע לקבל פיצויים מוגדלים, בהתאם לסעיף 330 לחוק.

מאחר שעלתה מחלוקת בשאלת היקף השתכרותו של התובע, מינה בית המשפט המחוזי מומחה מטעמו ("המומחה"). מטרתו של המומחה הייתה לבחון את היקף השתכרותו האמיתי של התובע. המומחה הגיש את חוות-דעתו בהתבסס על רישומי הנהלת החשבונות בחברה. בית המשפט המחוזי דחה את חוות-הדעת של המומחה. הסיבה לכך הייתה נעוצה בתלושי שכר שהונפקו לתובע, אשר נקבעו כפיקטיביים.

כמו כן, נדחתה בקשתו של התובע לקבלת 25% נוספים בגין הנזק שנגרם לו. בית המשפט המחוזי הדגיש שאשתו של התובע רשומה כבעלת הרכב ואחת מהבעלים של החברה. עובדה זו הובילה למסקנה, שהתובע עשה שימוש ברכב המעסיק ובשירותו. בהתאם לפקודת הנזיקין התשכ"ח-1968, המעסיק אינו צד שלישי שהמל"ל יכול לתבוע אותו. בנסיבות אלה, אין התובע זכאי לפיצויים מוגדלים בשיעור של 25% מהנזק.

התובע לא הרים ידיים והגיש ערעור לבית המשפט העליון. בערעור נטען כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר לא קיבל את חוות-דעתו של המומחה. עוד טען התובע כי הוא זכאי לפיצויים מוגדלים מאחר שאין להחיל את מבחן הבעלות ברכב. לשיטתו, יש להחיל את מבחן החובה לשאת בביטוח הרכב. בהתאם לכך, אין לראות את התובע כמי שנפגע עת נסע בשירות המעסיק. בעת האחרונה הכריע בית המשפט העליון בערעור, בהרכב של 3 שופטים. בערעור נקבע כי ככלל בתי המשפט אינם חייבים לקבל את מסקנות המומחים. בהשלמה לכך נקבע כי יש להשאיר את הכרעתו של בית המשפט המחוזי - בעניין דחיית מסקנתו של המומחה - על כנה.

גם חלקו השני של הערעור נדחה. בית המשפט העליון קבע כי התובע נפגע בזמן שעבד בשירות המעסיק. עובדה זו שוללת את זכותו של התובע לזכאות של פיצויים מוגדלים בשיעור של 25%. יתרה מזאת, חובת הביטוח חלה על המעסיק, אשר מחזיק ברכב ומתיר את השימוש בו לעובדיו. לכן, גם לפי מבחן החובה לשאת בביטוח אין התובע זכאי לפיצויים מוגדלים כאמור. הערעור נדחה על שני חלקיו. נפסק כי התובע יישא ב-15,000 שקל בגין הוצאות משפט. (בית המשפט העליון - ע"א 8938-15).

נפגע מרכב ונגרר עשרות מטרים

במקרה אחר, ר' ("התובע") נפגע בתאונת דרכים, אשר הוכרה גם כתאונת עבודה ("התאונה"). התאונה אירעה כאשר התובע העמיס ציוד על רכבו של מעסיקו. תוך כדי העמסת הציוד, נפגע התובע מרכב אחר ("הרכב הפוגע"), אשר גרר אותו לאורך עשרות מטרים. לתובע נגרמו נזקים קשים. כתוצאה מכך, נקבעה לו נכות רפואית בשיעור של 95%, ונכות תפקודית בשיעור של 100%. עקב התאונה הוגשה תביעה לבית המשפט המחוזי, לפיצויים כנגד מבטחת הרכב הפוגע, מבטחת רכבו של המעסיק וכנגד המעסיק. התביעה עסקה בין היתר בשאלת החבות. כלומר, האם החובה לפצות את התובע חלה על חברת הביטוח של הרכב הפוגע בהיותו הולך רגל שנפגע בתאונת דרכים. או לחלופין, האם על מבטחת רכבו של המעסיק לפצות את התובע כמשתמש ברכב, שהיה מעורב בתאונה כאמור. אפשרות נוספת היא הכרה בתאונה מסוג של תאונה מעורבת המטילה אחריות על שתי המבטחות. לטענת התובע, בכל מקרה הוא זכאי לפיצוי מוגדל בשיעור של 25%.

בית המשפט המחוזי הדגיש תחילה כי על-מנת ששתי המבטחות יישאו באחריות, יש להוכיח 3 תנאים: התנאי הראשון - קיומו של מגע בין שני כלי הרכב, או בין הרכב לבין התובע. התנאי השני - נעשה שימוש ברכב מנועי למטרת תחבורה. התנאי השלישי - קיומו של קשר בין פעולת התובע לבין התאונה. לאחר דיון מעמיק קבע בית המשפט המחוזי כי בהתאם לעדויות שהוצגו בפניו, אין ספק שהיה מגע בין שני כלי הרכב. יתרה מזאת, נקבע שהיה מגע גם בין הרכב לבין התובע. כמו כן נקבע שנעשה שימוש ברכב מנועי למטרת תחבורה. לבסוף נקבע כי מתקיים קשר בין פעולתו של התובע לבין התאונה. קיומם של שלושת התנאים מוביל למסקנה שמדובר בתאונה מעורבת. במקרה זה האחריות לפצות את התובע חלה באופן שווה על שתי המבטחות. בהתאם לכך קיבל בית המשפט המחוזי את טענתו של התובע, שלפיה הוא זכאי לפיצוי מוגדל בשיעור של 25% מהנזק (בית המשפט המחוזי - ת"א 14262-12-12).

ש' ("התובע") עבד כפועל בניין באתר בנייה בירושלים. במהלך עבודתו, נפל באופן כזה שעינו הימנית נפגעה באופן קשה ממוט ברזל שהיה מונח על הרצפה. פגיעה זו הובילה לעיוורון בעינו הימנית ("האירוע"). בעקבות פציעתו הוגשה תביעה כנגד היזם, הקבלן הראשי וכנגד חברת הביטוח שביטחה את האתר ("הנתבעים"). נדגיש כי בד-בבד עם תביעה זו התנהל הליך משפטי בבית הדין האזורי לעבודה, שם נקבע כי האירוע עולה כדי תאונת עבודה.

בית המשפט קיבל את גרסת התובע, שלפיה נפל כאשר עמד על משטח חלק שלא הותקנו בו אמצעים למניעת החלקה. בהתאם לחוות-דעת של מומחה מטעם בית המשפט, נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 30%. לאחר שהוכרה תביעתו של התובע כתאונת עבודה ולאור קביעת נכותו, הרי שהוא צפוי לקבל גמלאות מהמוסד לביטוח לאומי. כמו כן קבע בית המשפט כי התובע זכאי לתוספת של 25% מסכום הפיצויים בהתאם לסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי (בית משפט השלום - ת"א 12490-07).

מהמקרים שסקרנו ניתן לראות שקיימת אפשרות לניזוקים לקבל תוספת פיצויים מוגדלים בשיעור של 25%. תביעות אלה מאופיינות בכך שעילת התביעה מבוססת על זכאות התובע לתגמולים מהמל"ל. בפועל, זכאי הניזוק לקבלת הפיצוי בשיעור של 100% מהמל"ל, ואולם באפשרותו לתבוע כספים נוספים מחברת הביטוח. כפי שראינו, אפשרות זו מעוגנת בחוק וראוי להתייעץ עם בעל מקצוע מתאים (סוכן הביטוח, עורך דין וכיו"ב) לבחינת הזכאות בכל מקרה לגופו.

■ הכותב הוא מומחה בביטוח ונזיקין, הבעלים של משרד עורכי דין ג'ון גבע ומשמש, בין היתר, כיועץ המשפטי לחברי לשכת סוכני הביטוח.