שטח ההפקר של המדינה

"החקלאות היא השליחות הראשונה של המין האנושי, היא המקצוע הישר ביותר, היעיל והאציל ביותר שאדם יכול לעסוק בו", אמר ז'אן-ז'אק רוסו. גם אם הנסיבות והסיבות שונות, מתברר שפילוסוף בן המאה ה-17 הבין את מה שממשלת נתניהו לא הצליחה להפנים גם בתחילת המאה ה-21: החוסן הלאומי של מדינת ישראל, בפריפריה בכלל וביישובי הגדר בפרט, מתבסס על קיומה של ההתיישבות החקלאית - וגם של מפעלי התעשייה.

אבל הממשלה דווקא רואה בהן את מקור הבעיה. עובדה, בתקציב הדו-שנתי שיאושר בקרוב אין מענה למצוקות החריפות שמהן סובלות שתי התעשיות. את מצוקת התעשייה הישראלית מבטאת העובדה שכיום כבר כמעט לא מקימים מפעלים חדשים. אם ב-2005 קמו 56 כאלו, ב-2014 הוקמו 10 בלבד. לא כי לא רוצים, אלא מאחר שהבירוקרטיה שמה מקלות בגלגלים: מתוך אלפי מפעלים שיכולים היו לצרוך גז טבעי, רק כ-10 עושים זאת היום בשל החסמים.

לא זו בלבד, אלא שהממשלה החליטה בשנה האחרונה לבטל את התוכנית לעידוד התעשייה בתקציב של כ-250 מליון שקל. בשנים האחרונות אף הוקפאה ההשקעה הממשלתית במחקר ופיתוח. התוצאה: בשנה החולפת נסגרו חמישה מרכזי פיתוח, ופוטרו מאות עובדים. בעשור האחרון מספרם של המפעלים הבינוניים (בין 20 ל-100 עובדים) עומד על כ-2,000, ללא שינוי משמעותי מעלה או מטה. ככה נראית סטגנציה.

גם ענף ההיי-טק בנסיגה. דוח שפרסמה לשכת המדען הראשי במשרד הכלכלה במהלך 2015 שיקף תמונת מצב עגומה הציג מגמות ארוכות טווח שמהן סובל ההיי-טק הישראלי: התכווצות חלקו בתוצר וירידה בחלקם של עובדי ההיי-טק מכלל המועסקים במשק.

פרק שלם בדוח התייחס למחסור בכוח אדם: בכל שנה מסיימים כ-4,700 בוגרי הנדסה ומחשבים את לימודיהם, בעוד שקיים ביקוש ל-7,000 עובדים בכל שנה. זאת, אף שהשכר החודשי הממוצע של מהנדסים ואנשי מחשב הוא 18 פי 2.5 מהשכר הממוצע במשק.

בדח הודגש גם הפער הקיים בין מצב הסטארט-אפים הצעירים (שחלקם ביצעו אקזיטים) לבין מצבן של חברות ההיי-טק הגדולות, שמעסיקות את רוב העובדים בענף ותרומתן לתוצר וליצוא משמעותית - אך הן מדשדשות במקום ולא מציגות צמיחה.

על הממשלה להיות מוטרדת גם מצמיחתו האיטית של ענף ההיי-טק בשנים האחרונות - מ-2007 חלקו היחסי בתוצר נמצא בירידה. על פי הדו"ח, יכולתו של ההיי-טק הישראלי לשמש כקטר שמושך אחריו את יתר המשק עומדת בסימן שאלה גדול.

בלי שינוי דרסטי, תוך מספר שנים נישאר בלי תעשייה.

והחקלאות? עצוב לראות כיצד ענף שהיה גאוות המדינה הידרדר לשפל. בשנים האחרונות נסגרים מדי שנה מעל ל-100 רפתות ועשרות לולים ונעקרים או נזנחים מאות מטעים ועוד. כיום נותרו רק כ-15 אלף חקלאים המספקים את ביטחון המזון לאזרחי המדינה, כי החקלאים אינם רואים אופק כלכלי ולכן סוגרים את משקיהם. אפילו עגבניות, גאווה ישראלית ארוכת שנים, התחילו לייבא מטורקיה.

דרישות החקלאים מהממשלה כוללות סבסוד ישיר, סבסוד המים, מכסים מונעי יבוא, סבסוד ההשקעות, עידוד היצוא ותכנון, קרי רגולציה של הייצור והגבלתו למכסות. אך על פי ממצאי דוח ה-OECD, תמיכת הממשלה בחקלאים בישראל נמוכה בהשוואה למדינות באיחוד האירופי וארה"ב, ולא עלתה לאורך השנים, למרות גידול בערך הייצור החקלאי ביותר מ-70% בעשור האחרון. הדוח מציין כי בשנים 2012-2014, ממוצע התמיכות בחקלאות עמד רק על 0.3% מהתמ"ג, בהשוואה למדינות ה-OECD שם עמד הנתון על 0.8%.

בלי שינוי דרסטי, בתוך מספר שנים נישאר בלי חקלאות.

המצוקה זהה: הממשלה הפקירה את התעשייה, הממשלה הפקירה את החקלאות. הכי קל לצפות שימשיכו לעמוד על הרגליים מכוח האינרציה, אך ההתפתחויות בשטח לא יאפשרו זאת: ב-2015 דיווחו 81% (!) מהתעשיינים על קושי במציאת עובדים. זוהי תוצאה ישירה של הזנחת החינוך הטכנולוגי. ישראל נמצאת בפיגור גם כאשר בוחנים את שיעור ההשקעות במכונות וציוד אחר במשק כאחוז מהתוצר (בישראל 4.7% לעומת ממוצע 5.6% ב-OECD). ללא השקעה מתאימה באוטומציה, הפריון יישאר נמוך.

בחינת יוקר המחיה, שמתבצעת באופן תדיר על ידי הממשלה, היא נכונה, אבל התעשייה והחקלאות חשובות לא פחות. הן חייבות לחזור לראש סדר העדיפויות הלאומי והתקציבי.

■ הכותבת היא חברת כנסת מטעם המחנה הציוני.