האקדח המעשן של התרומה האסורה

מה אפשר ללמוד מדוח המבקר בנושא מימון הבחירות על זיקת נתניהו ל"ישראל היום"?

בנימין נתניהו שלדון אדלסון / צילום: אבי אוחיון - לע"מ ויח"צ-אסף לב
בנימין נתניהו שלדון אדלסון / צילום: אבי אוחיון - לע"מ ויח"צ-אסף לב

הרבה לפני "ישראל היום" וזיקתו לראש הממשלה בנימין נתניהו, שמור מקום של אי-כבוד בתולדות העיתונים המשרתים מפלגה, אג'נדה או אדם, או לחלופין מנהלים מרדף קבוע אחרי מפלגה או אדם - לעיתון "היום הזה", עיתון יומי שהוקם ב-1976 על-ידי אליעזר ז'ורבין (גילוי נאות: הח"מ עבד בעיתון זה במשך חודשיים).

ז'ורבין הציב בתפקיד העורך הראשי את משה דיין, שהיה אז מוקצה מבחינה ציבורית אחרי מלחמת יום כיפור, ואת אלי לנדאו מינה לעורך החדשות הבכיר של העיתון. האגדה במסדרונות הייתה שדיין מתקשר למערכת כל ערב כדי לקבוע את פרצופו של העיתון, אבל לאמיתו של דבר מי שהתקשר יותר היה דווקא אריק שרון. העיתון נסגר תוך שנה.

בפרשת השיחות בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין המו"ל של "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, עולות שאלות חשובות. השפעתו של מוזס על מערכת "ידיעות אחרונות" והאינטרס העסקי שלו אינם טעונים פירוט. אבל האם,

מצד שני, נתניהו מתקשר בערב לעורך הראשי של "ישראל היום" עמוס רגב (אגב, בוגר "ידיעות אחרונות"), כדי לקבוע איך תיראה המהדורה של מחר? האם יש לו יכולת להרגיע ולמתן את המתקפות החריפות של כתבים בעיתון על "ממלכת הרשע של נוני"?

לאור ה"דיל" המתואר בפרסומים על השיחות בין השניים - הרגעת המתקפה נגד נתניהו ב"ידיעות" כנגד ריסון תנופת הפיתוח של העיתון המתחרה - מתעוררת שאלה חשובה: האם יש או הייתה לנתניהו יכולת להשפיע על החלטות עסקיות של מיליארדר ההימורים שלדון אדלסון הקשורות ל"ישראל היום", כמו למשל ההחלטה להפיק מוסף כזה או אחר במאבק להגדלת תפוצה ו"שאיבת" מודעות מסחריות על חשבון המתחרים? 

קיראו עוד ב"גלובס"


מה שחשוב לענייננו הוא שעל-פי הפרסומים האחרונים, נתניהו נתן למוזס להבין שיש לו יכולת כזו. נתניהו הוא הליכוד, ועל כן השאלה מתרחבת מהממד האישי למימד המפלגתי. אי-אפשר לשלול את הטענה שנתניהו החליט ללכת לבחירות על רקע היוזמה שהתבשלה בכנסת הקודמת נגד המשך הפצת "ישראל היום" בחינם. רגישותו של נתניהו לתקשורת והתעקשותו לשלוט בה ככל האפשר אינן טעונות הוכחה.

בדוח מבקר המדינה על מימון הבחירות לכנסת ה-20, שפורסם באוקטובר 2016, המבקר יוסף שפירא הקדיש פרק נרחב לשאלה שהתעוררה לגבי היותו של החינמון "ישראל היום" משום תרומה אסורה למפלגת הליכוד. "קביעה שיש בפרסום עיתון משום תרומה היא בהכרח קביעה שמדובר בתרומה שאינה עומדת בגבולות החוק (עקב הסכום הגבוה ועצם קבלת תרומה מתאגיד) , ולפיכך התוצאה המעשית תהיה שפרסום העיתון במתכונתו הנוכחית אסור.

"לחלופין, קביעה כזו תגרור התערבותי בפעולות ובהחלטות המערכת של אותו עיתון. יודגש כי לפי מיטב ידיעתי, סגירת עיתון כאמור או התערבות בהחלטותיו במסגרת אכיפת דיני מימון מפלגות הייתה מהווה תקדים במדינה דמוקרטית".

המבקר אמר כי אין בידיו "כלי חקירה ומחקר מיוחדים" לבדיקת השאלה, מה גם שבחינה כזו ראוי שתיערך בכל העיתונות הכתובה, והוסיף: "סמכויותיי מול עיתונים וכלי תקשורת מוגבלות. העיתונים במדינה ישראל, כמו בכל חברה דמוקרטית, אינם גופים מבוקרים בהתאם לחוק מבקר המדינה, ואף זוכים להגנות חוקתיות מיוחדות כגון חופש העיתונות".

עוד הוסיף המבקר כי בפניות שהובאו בפניו ערב הבחירות (בראש הפונים עמד ח"כ איתן כבל מהמחנה הציוני), לא הוצגו בפניו ראיות חותכות להימצאותן של הזיקות ההכרחיות לקביעה כי מדובר בתרומה אסורה של "ישראל היום" לתנועת הליכוד - זיקה מהותית רעיוניות וזיקה ארגונית.

"נוכח כל האמור", מסכם המבקר את שאלת "ישראל היום", "סבורני כי ראוי כי סוגיה כה מורכבת - הן משפטית וציבורית והן פרקטית - תיבחן על-ידי המחוקק, תוך שימת לב לערכי היסוד השונים במטרה ליצור את האיזונים הנדרשים ביניהם".

אילו היה בידי מבקר המדינה המידע על שיחות נתניהו-מוזס כשכתב את דוח מימון המפלגות, אפשר היה להתייחס לעמדה שעל-פי הפרסומים ביטא נתניהו, על יכולתו להשפיע על ההחלטות העסקיות ב"ישראל היום", כאל אותה זיקה שהמבקר לא מצא. אפשר שבעקבות כך המבקר היה יכול לקבוע כי "ישראל היום" הוא תרומה אסורה לליכוד, ובמקביל צריך היה להתריע על יחסי הון-שלטון-עיתון שנחשפו באותן שיחות.

...
לכתבה הקודמתהפיל על אדמות קק"ל