קיסר ליום אחד: יאקימונו - לא בגלל המחיר אלא בעיקר האוכל

לפעמים, ורק לעיתים רחוקות, מתחשק גם ל"וואחש" כמוני להרגיש מלך ליום אחד. בעצם, לא מלך. קיסר. או אוליגרך. שזה כידוע יותר ממלך או קיסר בימינו-אנו, שבהם האוליגרכים הם אלה המנהלים את המלכים ואת הקיסרים, ולא להפך.

יש כמובן כמה דרכים בדוקות לעשות זאת. ולא, אני לא מדבר על סיגרים ועל שמפניה ורודה. ואגב, אפילו במקצוע שלי, שמפניה ורודה נדירה מאוד. סיגרים אני לא מעשן. הדרך היא, לפחות מבחינתי, לאכול במסעדה כזו, שאוכלים בה אוליגרכים.

גם בני אדם פשוטים יותר יכולים כמובן להיכנס למסעדה כזו. אם נפתח להם פק"מ או שהם סתם השתגעו. או שיש להם יום הולדת חגיגי במיוחד. או יום נישואים. או שהם אוכלים בצהריים, בעסקית. לאכול עסקית ביאקימונו זה יופי של דבר. אבל אני רציתי ללכת על הדבר האמיתי. יום הנישואים ה-28 שלנו (טוב, לא באמת יום הנישואים. מדובר ביום היכרותינו, אבל מאז לא נפרדנו) סיפק לנו תירוץ מצוין לחוות, לראשונה, את יאקימונו, או יותר נכון לראשונה מאז ימי יורדי הסירה העליזים.

מסעדת יאקימונו החלה את דרכה לפני שנות דור כאחת המסעדות היפניות הראשונות בישראל, אולי אפילו הראשונה ממש. האחים כהן הביאו לארץ את בשורת הסושי, בימים שבהם עוד אכלנו דג מלוח. (אני, אגב, מחבב דג מלוח עד היום. פולני). זה לא אומר שלא למדתי, כמו אינספור ישראלים אחרים, לחבב את המעדן היפני המופלא הזה. הסושי. מודה שסושי, ובמיוחד סשימי (מבחינתי לפחות), הוא האוכל הכי מקסים בעולם. האוכל המושלם. יפה, בריא, סקסי, קל ובעיקר כמובן טעים בטירוף.

בשנים שחלפו מאז פתחו האחים כהן את הסניף הראשון של יאקימונו ברחוב הירקון פינת יורדי הסירה בתל-אביב, הספיק עלי גרוסמן, המתחרה הגדול שלהם וחלוץ גדול בפני עצמו בתחום, למכור את טאקאמרו שלו (ששינתה את שמה לאונמי וגם היא קיימת, תחת שם זה, עד היום), נפתחו אינספור סושיות, וגם יאקימונו עצמה גדלה והפכה לסוג של רשת קטנה עם שני סניפים בתל-אביב - האחד בשדרות רוטשליד והאחד, כשר, במלון הילטון, ועוד סניף באילת. המסעדה המקורית ביורדי הסירה לא קיימת כבר שנים.

סניף רוטשילד של יאקימונו הוא לא רק סניף הדגל, אלא מעוזם ומבצרם של אוליגרכי ישראל והתפוצות באשר הם. הוא קודם כול משדר תחושה כזו. אלו לא רק מחירי המנות. משהו באווירה שלא ניתן לטעות בו. זה יכול להלחיץ לפעמים. אותי זה מלחיץ תמיד. אבל האוכל מפצה על כך. ועוד איך.

התחלנו אם כן במגש של ניגירי סשימי - דגים נאים בלי אורז ובלי בטיח. טונה, סלמון וילו טייל. זה נשמע בנאלי. טונה וסלמון יש בכל סושייה ואפילו ילוטייל אפשר לקבל בלא מעט סושיות. עד שטועמים. והטעם עושה את כל ההבדל.

כי הדגים ביאקימונו, כמצופה, הם מהאיכות הגבוהה ביותר. שמנים, מוצקים, טריים שבטריים, עסיסיים. מופלאים.

עם דגים כאלה לא צריך - לא ווסאבי* ולא ג'ינג'ר כבוש. מבחינתי, אפשר היה לעצור עכשיו וללכת הביתה. או לחזור על המגש הזה שוב ושוב. אבל אני כאמור בתפקיד, וגבר חייב לעשות מה שגבר חייב לעשות. אז הזמנו גם סושי.

הגיעו שלל כדורים וגלילים צבעוניים ומרהיבים. אף אחד מהם לא דמה לגלילי האצה היבשה העוטפים קצת אורז, אבוקדו ודג שאוכלים לא רחוק מכאן, בסניף ג'פניקה. קחו למשל את מנת הגונקאן סלמון - פרוסות סלמון נא עוטפות כדור אובלי של אורז ועליו שרימפס קצוץ בקרם וואסאבי. או מנה דומה שבה מחליף אבוקדו את הסלמון.

בגונקאן אונאגי ממלא מלפפון את תפקיד מעטפת האורז ומלמעלה מגיע הפעם צלופח מעושן קצוץ ברוטב טריאקי. גם קונוס הילוטייל, מסוג המאצ'י, היה נהדר. ויש גם אורז עטוף בטמפורה של ירקות, ואורז עטוף בטונה ושוחה ברוטב טחינה, כן-כן, מנה שהיא המצאה של יאקימונו כדי להביא את הטעם הישראלי לעולם הסושי היפני. והכול טעים בטירוף, יפה להפליא, צבעוני ושמח, אף שלא נעים לצחוק בבית המקדש. כי יאקימונו רוטשילד היא, כבר הבנתם אולי, מקום קר ומנוכר, יש שיאמרו אפילו מכוער. גם השירות הידעני, המנומס להפליא והמופתי, משדר סוג של אווירה סנובית של אלפיון עליון. יש מי שימות על זה, אני לא אוהב.

אבל, וזה אבל גדול, ענקי, האוכל היפני המוגש כאן, לא רק דגים חיים, הוא כל-כך מוקפד וטעים, שלמי אכפת (לי אכפת, אבל ויתרתי). אחת לאיזה זמן מוגבל, אם לצטט את מאיר אריאל, גם לי מותר, להיות קיסר. הנה, יצא לי חרוז.

כדאי להכיר

ווסאבי. שורש החזרת היפני ווסאבי (Wasabia Japonica) הוא חבר במשפחת המצליבים. הוא מכונה לעיתים חזרת יפנית, אף ששורש החזרת הוא צמח שונה המשמש לצערנו לא פעם כתחליף זול יותר בחיקויי ווסאבי שבהם צובעים חזרת "רגילה" בצבע מאכל ירוק. שורש הווסאבי נטחן לאבקה ירוקה, וזו מעורבבת עם מים ויוצרת את המשחה שכל חובב סושי מכיר.

יאקימונו

פרטים: שדרות רוטשילד 19, תל -אביב, טל' 03-517171, א'-ש' 12:30-00:00. 

מחירים: ניגירי טונה - 18 שקל (ליחידה), ניגירי סלמון - 15 שקל, ניגירי ילו טייל - 18 שקל, גונקאן סלמון - 26 שקל, גונקאן אונאגי (צלופח מעושן) - 28 שקל, גומה סושי מורי (מבחר כדורי אורז עטופים בדגים נאים) - 60 שקל , קונוס ילו טייל - 28 שקל. 

השורה התחתונה: יקר (להפליא) אבל שווה.