המלכה האם: ביקור חוזר במסעדת-העל פרונטו בתל-אביב

אני תמיד יודע בת כמה פרונטו. זו לא ממש חוכמה, פרונטו והזוגיות הנצחית שלי החלו באותו שבוע. השבוע האחרון של 1988. כן, ממש מזמן. לא קל ולא פשוט להיות מסעדה בת 28 במקום שבו הגיל הממוצע למסעדה, בסוף ימיה, הוא שמונה חודשים. זה הופך אותה לקשישה באה בימים. גברת נשואת פנים, שכולם נזהרים בכבודה, שלא לומר מפנים לה מקום באוטובוס.

אלא שפרונטו מזמן לא נוסעת באוטובוס. ליתר דיוק, מעולם לא נסעה. מונית זה יותר הסטייל שלה או אולי אפילו נהג פרטי. בעצם, בתור המלכה האם של המסעדות בתל-אביב, היא הייתה שמחה אפילו לכרכרה רתומה לסוסים לבנים, אם מישהו היה מציע.

בשנים שחלפו מאז שנוסדה, עברו מן העולם תפוח זהב של אהרוני, קרן של חיים כהן ושל אירית שנקר, ארקדיה של עזרא קדם, אוקיינוס של איל שני (שפיצה את עצמו בינתיים בסלון היוקרתי אפילו יותר, ואחד האחרונים בסצנה הזו), רושפלד, הרברט סמואל, עלמה ועוד כמה מבית היוצר של יונתן רושפלד, ולאחרונה אפילו מול ים וכתית והמזללה של מאיר אדוני. רשימה חלקית בלבד.

בתחילת דרכה ולאורך שנים רבות, הייתה פרונטו מסעדה איטלקית קלאסית, גם אם לא לגמרי לא יומרנית. היו לה יומרות להיות האיטלקייה הכי טובה בארץ, ורוב הזמן היא אכן הייתה. ואז, כשעברה למשכנה החדש/ישן (היא יושבת בו כבר כמה שנים) ברחוב הרצל והמליכה על המטבח שלה את דייויד פרנקל הצעיר, קרה משהו. לא הספיק לה יותר, לגברת הקשישה, להיות "סתם" איטלקייה רצינית ומצוינת. היא החליטה, בגילה, שהיא רוצה דיסקו. כלומר, גורמה. פרנקל, חמוש ברזומה מרשים - ניסיון של עבודה וסטאז' במסעדות כמו מוגריץ' שבסן סבסטיאן ונומה הדנית (המסעדה הטובה בעולם במשך כמה שנים רצופות עד לא מזמן) - נראה כמו זה שיוכל להזיז לה את התחת.

הדברים ידועים כמובן, וגם אני כבר נדרשתי אליהם לפני כמה שנים במדור הזה. אלא שמאחר שחלפו כבר כמעט ארבע שנים מאז ביקורי האחרון כאן, ביקור שבו פגשתי את פרונטו בתחילת דרכה המחודשת כמקום הכי לוהט בתל-אביב, חשבתי שהגיע הזמן לבדוק מה התחדש, התיישן או חלילה התקלקל בממלכה האיטלקית.

עוד לפני האוכל, חובה נעימה היא לי לציין שהשנים המתארכות במשכנה החדש עושות לפרונטו טוב. מה שנדמה לי כמקום קצת מנוכר ומפואר מדי בתחילת הדרך, מצטייר באור הרך של שעת ערב מוקדמת כמקום נעים, ביתי כמעט, אבל בלי להגזים גם עם זה, מלא שיק נינוח ולא לחוץ או לוחץ. לא רק בעיצובו אלא גם בהתנהלותו המוקפדת אך הלבבית של צוות המלצרים בראשותו של סרז' הנצחי, 22 שנים בפרונטו, אבל מי סופר.

התחלנו בקפלטי זנב שור בציר בקר - כיסוני פסטה כבדים ועשירים, מנה חורפית מחממת ומנחמת, כמו שאומרים. סשימי של טונה בלו פין עם רומסקו* של פלפלים אדומים הייתה אחת מהמנות ה"חדשות" בפרונטו, שאין להן שום קשר למטבח האיטלקי. "סתם" דג טרי שבטריים המוגש ברוטב רב מבע. מה רע?

ריזוטו הקייל המפתיע לווה בגבעולי ברוקומיני צרובים ובקוביית גבינת עיזים גדולה. מוזר, אבל נהדר. טליוליני (פסטה דקה תוצרת בית) עם כמהין שחורות, לכאורה שיא קלישאת הגורמה התל-אביבית החדשה, התבדלה והתבלטה מעל אחיותיה בביצוע מוקפד ומאופק שעשה את כל ההבדל.

זרוע תמנון צרובה עם קרם שום ופרוסות גזר לבן צרובות התגלתה כמנה יצירתית מאוד, אך לא מדי, ושוב, טעימה לאללה. גם הנוער נהנה והתענג על סקלופינה מילנזה - שניצל עגל עם פירה חמאתי ומושחת.

מקצה הקינוחים התגלה, שוב, כמו בביקורנו הקודם, כשיאה של הארוחה. זה לא בא להפחית מכישרונו של פרנקל אלא להחמיא לו על יכולתו לבחור קונדיטור מצטיין שאיני יודע מי הוא, אך הוא מנפיק כאן כמה מהקינוחים הטעימים שאכלתי מימיי. החל מעוגת הפיננסייר של התפוחים המקורמלים עם "סוכריות" הסיידר וגלידת הארל גריי הממכרת, דרך בראוני פולי הקקאו עם גנאש האספרסו, קרמו היוגורט, בונבון הבייליס וגלידת ביסקאלייה ולרונה, וכלה בעוגת הדבש עם גלידת החיטה (כן-כן, אחת הגלידות הכי מוזרות ומופלאות שטעמתי). מדובר בסיום מוחץ לארוחה מופתית.

פרונטו היא כמובן מסעדה יקרה, בייחוד בערב (יש אפשרות למנות מוקטנות בחלק מהמנות), אבל - הפתעה גדולה, לא יותר יקרה ממאות מסעדות בינוניות הממלאות כל פינה בעיר. ארוחה כאן היא מאורע יוצא דופן, סוג של חוויה תרבותית נדירה במקומותינו. שאפו.

רוטב רומסקו הוא רוטב ספרדי קלאסי המורכב מפלפלים אדומים קלויים, שום, שקדים מולבנים, רסק עגבניות, פטרוזיליה, פפריקה, פלפל קאיין חריף, שמן זית, מלח, פלפל וחומץ שרי - כולם טחונים יחדיו. הוא מלווה היטב דגים, בשר וירקות.

פרונטו

פרטים: הרצל 4, תל-אביב, 03-5660915, א'-ש' 12:30-16:00, 18:30-23:00 מלבד יום ו', שאז פתוח עד חצות

מחירים: ריזוטו קייל - 89 שקל, תמנון קטן - 72 שקל, קפלטי זנב קטן - 62 שקל, טליוליני כמהין - 58 שקל, סקלופינה מילנזה - 105 שקל, סשימי טונה - 68 שקל, בראוני - 48 שקל, פיננסייר - 45 שקל, עוגת דבש - על חשבון הבית

השורה התחתונה: יקר אבל שווה