הכישלון הגדול של תקציב החינוך

כך הפך תקציב של 70 מיליארד שקל למנוע האי-שוויון הגדול בישראל

נחום בלס / צילום: איל יצהר
נחום בלס / צילום: איל יצהר

1. כדאי לגשת היישר למספרים, המספרים של תקציב החינוך בשנת 2017: 53.5 מיליארד שקל, שיגדלו ל-55.7 מיליארד שקל בשנת 2018. בין השנים 2000-2018 גדל תקציב משרד החינוך ב-63% במחירים שוטפים, ובין השנים 2012-2018 גדל התקציב ב-52%. התוספות המרכזיות שניתנו למערכת החינוך בשנים אלה היו במסגרת הסכמי השכר "אופק חדש" ו"עוז לתמורה", חוק חינוך חינם לגילאי 3-4, תוספת שעות לימוד ללימוד בקבוצות קטנות בכיתות א'-ב', תוכנית לצמצום מספר התלמידים בכיתה ולשיפור הישגים, וצהרונים מאשכולות חברתיים-כלכליים נמוכים.

תוסיפו את תקציב ההשכלה הגבוהה, שעומד השנה על כ-10.5 מיליארד שקל, ועוד כמה מיליארדי שקלים בודדים לתשלום הפנסיות התקציביות של עובדי ההוראה, שמגיעים מתקציב המדינה ולא "נספרים" בתקציב החינוך (החבות האקטוארית המלאה לפנסיה תקציבית של עובדי הוראה עומדת על 81 מיליארד שקל והיא נפרשת על עשרות שנים), ותקבלו משהו בסביבות 70 מיליארד שקל לשנה - התקציב הגדול ביותר במדינה, וזה עוד בלי להביא בחשבון את תקציבי העיריות המופנים לחינוך.

כך, בשורה התחתונה תקציב החינוך גבוה מתקציב הביטחון, ולמרות זאת המדורים הכלכליים והכלליים מתרכזים שוב ושוב דווקא בתקציב הביטחון (או בענייני התאגיד השוליים). סיקור התקציב מספר אחת בישראל כמעט שאינו מורגש ואינו מנותח. מדוע? משום שהוא לא כל כך שקוף וקשה מאוד להבין את נתיבי זרימת הכסף ועוד יותר קשה לנתח את השפעתו על החברה הישראלית, על הישגי התלמידים ועל הפערים החברתיים. לאורך עשרות שנים תקציב החינוך היה למעשה התקציב הכי לא שקוף בישראל. לאיש לא היה שמץ של מושג או שלאנשים היה אינטרס לא לעשות זאת, לקבוע אם יש תמורה בעד התקציב העצום הזה, האם תמורת ההוצאה הממוצעת לתלמיד אנחנו מקבלים את התוצאה הראויה מבחינה פדגוגית - לא רק בממוצע ארצי אלא ברמה הבית-ספרית.

 

2. דעתי ידועה והבעתי אותה כאן כמה פעמים: לא רק שתקציב החינוך הוא החשוב ביותר במדינה, לא רק שהוא הגבוה ביותר בישראל, לתקציב החינוך יש השפעה דרמטית על הפערים החברתיים - ולמרבה הצער, לשלילה. מכמה דוחות (לא שלמים) אפשר להבין את הסיפור העצוב של תקציב החינוך: לא רק שהוא לא שוויוני, לא רק שהוא נכשל בצמצום פערים באמצעות תקצוב דיפרנציאלי - תקציב החינוך תרם תרומה נכבדה לאבסורד הגדול: הוא חיזק את החזקים, החליש את החלשים והיה מנוע של אי-שוויון חברתי לאורך עשרות שנים. והאבסורד הגדול עוד יותר הוא שהתקשורת-תשקורת עסוקה בהטפות לדמוקרטיה ולחופש הביטוי, אבל מעל כל אלה יש הדמוקרטיה הכלכלית והזכות לחינוך שוויוני. בלי אלה, כל הפטפוטים העבשים על דמוקרטיה וחופש ביטוי לא שווים דבר. בסופו של דבר, אי-שוויון בחינוך מתורגם לאי-שוויון בהזדמנויות בעבודה, לפערים חברתיים שהולכים ומתרחבים ולתסכול הולך וגובר אצל אלו שנותרו מאחור. יש כסף במערכת החינוך, והרבה כסף. יש לנו מערכת חינוך לא רעה, אף שכולם אוהבים לחבוט בה, אבל יש לנו מערכת חינוך מהגרועות בעולם במדדים של שוויוניות והקצאת מקורות. הפערים שיצרה מערכת החינוך ניכרים לעין בכל המדדים (מיצ"ב, מבחנים בינלאומיים ובגרויות). על רצף של שנים הפערים הללו ניכרים בהישגים של תלמידים מרקע חברתי-כלכלי שונה: ככל שהרגע החברתי-כלכלי גבוה יותר כך ההישגים גבוהים יותר. הפערים בהישגים הלימודיים בין תלמידים מרקע כלכלי-חברתי חזק לתלמידים מרקע כלכלי-חברתי חלש הם הגבוהים ב-OECD.

3. בגיליון חג הפסח החלטנו במערכת להקדיש שלושה ראיונות לנושא החינוך, תחת הכותרת "הכול מתחיל בחינוך", ובראשם ראיון שערכנו סטלה קורין-ליבר ואנוכי עם שר החינוך נפתלי בנט. בנט אומר את הדברים באופן גלוי מאוד: "חד-משמעית: במשך עשרות שנים מערכת החינוך היא מנוע של אי-שוויון. עובדתית, אם נולדת בפריפריה סיכויי הצלחתך בחיים בגיל 18 היו לאין ארוך יותר נמוכים מאשר אם נולדת ברמת השרון". אבל כדאי לשים לב לדברים שהוא אומר, זה לא רק בגלל שההורים יותר עשירים, זה לא רק בגלל שהעיריות תומכות יותר, זה בגלל המדינה: "לא תאמינו, יש הפליה ב-3 רמות. הורה עשיר יכול מהורה עני? בסדר, אני לא נגד שהורה ישקיע ככל יכולתו. עיר עשירה יכולה יותר מעיר ענייה? גם פה אני לא נגד שעיר תשקיע ולא אעצור אותה. אבל, ותקשיבו טוב למה שאני אומר: משרד החינוך, מדינת ישראל, השקיעה יותר בילד באזור המרכז מאשר בילד בפריפריה. זה אבסורד!". אבסורד, אומר בנט. המילה שערורייה היתה מתאימה כאן יותר, ייתכן שרק הנימוס מנע מבנט לומר אותה. בראיון עמו, בנט מדבר על האופן שבו הוא מנסה להפוך את הקערה על פיה, וזה ייבחן בשנים הבאות, כי אין בדברים האלה הוקוס-פוקוס. בכל מקרה, בשביל מהפכות צריך התמדה ויציבות, ולא שר חינוך שמתחלף בכל שנתיים-שלוש ובא להמציא את הגלגל מחדש.

4. נחום בלס הוא מומחה לכלכלת חינוך זה עשרות שנים, ואני מעריך מאוד את תובנותיו. בדצמבר האחרון הוא כתב את הדברים הבאים, תחת הכותרת: "בואו נפסיק לקטר":

"אני מרצה לעתים די קרובות בחוגים שונים. חלקם אנשי חינוך וחלקם לא. כמעט תמיד אני נתקל בקביעה אחת ובשתי שאלות, במסמך קצר זה בתחילה אתייחס לקביעה ואחר כך אנסה להשיב על שתי השאלות שאני נשאל ועל שאלה אחת שאני שואל את עצמי.

"א. מערכת החינוך נמצאת במשבר עמוק ומתמשך.

"ב. מדוע אחרי כל ההשקעות הגדולות שהושקעו במערכת החינוך בשנים האחרונות איננו רואים שיפור של ממש בהישגים הלימודיים במבחני המיצ"ב, הבגרות, ובטימס ופיזה, והפערים הלימודיים אינם מצטמצמים?

"ג. מה אפשר לעשות על מנת לשפר את מצבה של מערכת החינוך?

"ד. מי מעוניין בתיאור המצב כמשברי, ומי מעכב את המשך השיפור?

"נתחיל בקביעה שמערכת החינוך נמצאת במשבר. ובכן, כדי להשיב על השאלה צריך קודם כל להגדיר למה מתכוונים כאשר אומרים שהמערכת נמצאת במשבר. לכל הגדרה של משבר אפשר להתייחס לפחות בשני מישורים. האחד הוא מישור הזמן. הטוענים למשבר במישור זה סבורים שבעבר הרחוק, או המיידי, המצב על פי אפיון זה או אחר היה טוב יותר. רוב הסבורים שמערכת החינוך מצויה במשבר סבורים שבעבר ההישגים הלימודיים היו טובים יותר, הפערים הלימודיים היו מצומצמים יותר, המורים ומעמדם הציבורי היו טובים יותר, החשיבות שהחברה מעניקה לחינוך הייתה רבה יותר, ושב"אופן כללי" החינוך היה טוב יותר, ערכי יותר ויעיל יותר בעבר. ובכן, כל הקביעות הללו שגויות ואתייחס לכך בהמשך.

"המישור השני הוא בהשוואה לעומת מצב רצוי. כאן כל מערכת חינוך (ולמעשה כמעט כל מערכת חברתית) תמיד תהיה במשבר מהסיבה הפשוטה שהמצוי תמיד יהיה רחוק מהרצוי. אבל אם נתייחס באופן רציני יותר לטענת המשבר במישור הפער בין הרצוי למצוי נראה שבעצם מערכת החינוך ממלאת בהצלחה יוצאת דופן את מה שהמערכת החברתית הכללית מצפה ממנה. היא מחזקת את החזקים ומחלישה את החלשים. הפערים בהישגים הלימודיים והחינוכיים אינם מקרה, ואינם תוצאה בלתי רצויה. הישגיהם העלובים של הרוב מבין התלמידים הערבים, ושל חלק לא קטן מהתלמידים היהודים מהפריפריה החברתית גאוגרפית, שהם במידה רבה הגורם מספר אחת להישגים הנמוכים של תלמידי ישראל במבחנים הבינלאומיים, הם תוצאה של הפליה מתמשכת, שכל הדיבורים על רצון לשנותה הם דיבורים בעלמא. אי לכך גם ההצהרות בדבר הרצון לצמצם פערים הן לעתים קרובות חלולות וריקות מתוכן. וכאשר הן אמיתיות ורציניות הן בדרך כלל מתייחסות לציבור היהודי הלומד בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי בלבד. ולגבי ציבור זה העובדות כפי שאתייחס לכך בהמשך הן דווקא די חיוביות.

"אתייחס לעשר השנים האחרונות ואתחיל בהישגים הלימודיים. מצויים בידינו שלושה כלים לבחינת השאלה אם ההישגים היום נופלים או יורדים מההישגים לפני עשר שנים: המיצ"ב, בחינות הבגרות, והמבחנים הבינלאומיים. התבוננות בכלים אלה מראה שבכל אחד מהם המצב היום טוב יותר מאשר לפני עשר שנים. יכולות להיות הערכות שונות באשר לקצב ומידת השיפור אך אין ספק שחל שיפור (להערכתי משמעותי). הדבר נכון גם באשר לעצם ההישגים במבחנים הבינלאומיים - אם כי לא באשר למיקומנו במדרג. כאשר מסתכלים על אפיוני המורים של היום לעומת אלה של העבר אנו רואים שהשכלתם טובה יותר, ושביעות רצונם ממקצועם ומשכרם גבוהה יותר. גם הפערים לא גדלו ובמספר היבטים קטנו במקצת. גם החשיבות שהחברה מייחסת למערכת החינוך כפי שהיא באה לידי ביטוי בתקציבים העומדים לרשותה עלו משמעותית, והמורים קיבלו העדפה על פני מקצועות אחרים בהסכמי השכר.

"ועכשיו באשר לשאלה השלישית. אם רוצים להמשיך ולשפר את מערכת החינוך על פי הקריטריונים של הישגים לימודיים, מניעת נשירה, הקטנת מספר התלמידים בכיתה, שיפור איכות המורים וכד', הרי שהצעדים שננקטו עד כה, די הוכיחו את עצמם. אפשר כמובן לייעל אותם ולשפר את דרכי המימוש, אך כמו שאומרים, "בגדול" הכיוון שהלכו בו עד כה הוא הכיוון הנכון. אך אם רוצים לצמצם את הפערים במערכת החינוך באמת, הרי שמה שעשינו עד עכשיו רחוק מלענות על הצרכים. כאן צריך להעיז ולהפעיל תקן דיפרנציאלי בכל מערכת החינוך מהגן ועד לחטיבה העליונה, ולהחיל אותו על כלל מרכיבי ההוצאה החינוכית. התקן הדיפרנציאלי צריך להבטיח העדפה מתקנת משמעותית בפער של לפחות 50% בין התלמיד המגיע מהרקע החלש ביותר לתלמיד המגיע מהרקע המבוסס ביותר.

"בעיניי - אך כאן כמובן זאת דעה אישית בלבד - המשבר האמיתי של מערכת החינוך - בנוסף למשבר הפערים - הוא הפיכת החינוך למוצר פונקציונלי הנשפט על פי תרומתו הכלכלית (לפרט ולחברה) בלבד, והתגברות המגמות הגזעניות והיעדר הסובלנות. אולם גם כאן המערכת רק משקפת - ועושה זאת בנאמנות ובהצלחה רבה - את המגמות הרווחות כיום בשיח הציבורי, ובעצם את האידיאולוגיה שהשתלטה על החברה הישראלית.

"מי מעוניין בתיאור המצב כמצב משברי, תוך מיקוד תשומת הלב על הישגים לימודיים כפי שהם באים לידי ביטוי במבחנים לסוגיהם? מי טוען שהחינוך הוא הבסיס לפתרון בעיות חברתיות? מי מסביר מעל כל במה שהישגים לימודיים הם הערובה להישגים כלכליים בעתיד? מי אומר "כל תלמיד יכול"? ו"המורים הם הגורם המרכזי שמשפיע על הישגי מערכת החינוך?" כל מי שרוצה לפטור את המערכת החברתית מאחריותה הכוללת לפערים הכלכליים, להשתלטות שיח גזעני ומדיר אוכלוסיות שלמות, להעמדת ההצלחה הכלכלית בראש סולם ההישגים, לזלזול בהשכלה, במדע ובאמנות ולהפיכתם כמילים נרדפות לאליטיזם והתנשאות, כל אלה מפיקים תועלת רבה מהצבעה על מערכת החינוך כמקור החולי, וכתרופה לבעיות שהם בעצמם יוצרים".

eli@globes.co.il

כך גדל
 כך גדל