ג'ונתן פוד קלאב: אז איך המסעדה החדשה של יונתן רושפלד?

רושפלד חוזר אל הרברט סמואל, מסעדתו המיתולוגית, תחת שם אחר ■ ואיך האוכל? יקר להחריד - אבל שווה

ג'ונתן פוד קלאב/ צילום: איל יצהר

אחרי כמעט רבע מאה שבה הוא מלווה את חיינו הקולינריים ואולי גם התרבותיים (אני משאיר לכם להחליט אם אוכל, ובמיוחד מזן הגורמה, הוא חלק מתרבות), אפשר, מותר ואולי אפילו צריך, במגבלות הגזרה כמובן, לערוך סיכום ביניים לפועלו של יונתן רושפלד.

יונתן רושפלד כינה את עצמו יותר מפעם אחת "גאון". ובכן, יונתן רושפלד אינו גאון. בטח לא במובנים המקובלים והשמרניים, שבהם שמור התואר המחייב והנזיל הזה לענקים כמו איינשטיין, סטיבן הוקינג או נגיד מיילס דיוויס.

גם אם כוונתו לגאון קולינרי, ואני מקווה שכך הדבר, גם כאן אפשר להתווכח. רושפלד, בניגוד למשל לשפים כמו חיים כהן, אייל שני, ארז קומרובסקי או עזרא קדם, לא המציא שפה קולינרית מקומית או אחרת. הוא טכנאי מיומן להפליא, המביא אל צלחותיו את מיטב מטבחי העולם, ועושה זאת בצורה מעוררת הערכה ולפעמים אפילו התפעלות. בדיוק כמו מורו ורבו ישראל אהרוני, שעליו כתבתי כאן לפני כמה שבועות.

אלא שכאן לטעמי מסתבכים קצת העניינים. בעוד שאצל אהרוני אתה מזהה, גם בגילו המתקדם, תשוקה אמיתית למטבח, ושמחת חיים שמתבטאת גם במוצר המוגמר, אצל רושפלד מה שאתה מקבל הוא תחושה של צורך תמידי להכריז ש... הוא גאון. וכשזה נוגע לאוכל, זה קצת מעיק, לטעמי לפחות.

בגלגולו הנוכחי, אחד מאינספור פרקים באופרת הסבון של רושפלד, שכל כמה שנים פותח, סוגר, מסתכסך וחוזר, חוזר השף המהולל אל זירת הפשע הקודמת. אחרי שרב עם השטראוסים, הוא חוזר לבדו אל הרברט סמואל, מסעדתו המיתולוגית (ככה אומרים אצלנו תמיד) שלחוף ימה של תל-אביב, ותחת שם אחר, ג'ונתן פוד קלאב, הוא מבצע מעין דה ז'ה וו. כלומר, נדמה לך שכבר היית בסרט הזה. זה לא רק הלוקיישן המוכר, זה גם האוכל המנוכר. כן, האוכל של יונתן רושפלד, הטעים להפליא, הוא עדיין אוכל חסר נשמה. לא משנה כמה ידחוף לתפריט מילים מחממות לב וקרביים כמו עסבנה.

קיראו עוד ב"גלובס"


ג'ונתן פוד קלאב נראית כמעט אותו דבר כמו הרברט סמואל. אותה אלגנטיות מכווצת ישבן, אותו שירות מהוקצע (מדי) וגם, מה לעשות, אותו אוכל מתוחכם ומפואר שבא להוכיח, קודם כול, כמה רושפלד הוא גאון. וכך אתה מוצא את עצמך מול מנות, שאף שהן טעימות להפליא, הן לא מזיזות לך את קצה ה* לפחות לא לי. אל תבינו אותי לא נכון, אם במקרה זה מה שקורה. רושפלד יודע את המלאכה, ומה שהוא מוציא מתחת ידיו הוא אכן אוכל מעולה. אבל נטול כל רגש.

אז מה היה לנו? נתחי טונה בלו פין נאים, מרוחים במעין מחית אבוקדו (אורגני) ומתובלים בשמן פרחי אניס. מרענן, חצוף, נועז במידה וטעים מאוד. נתחי תמנון מצופים בשומשום (אתיופי) ומוגשים עם קרם של חציל שרוף על קליפתו. משהו קצת יווני, עוד מטבח שרושפלד פלרטט איתו בעבר. ושוב, מדויק וטעים להפליא. רביולי ענק (רביולו) ממולא בלובסטר, ברוטב של עשבי תיבול, או עשבי בר פראיים, בלשון התפריט המתפייט בסגנון עדות האייל שני. עוד מנה יוקרתית להחריד, טעימה להלל וחסרת נשמה בהתאם.

צלע טלה על הגריל מוגשת ברוטב ירוק של תרד וברוקולי עם איזו נגיעה לימונית עדינה. הרוטב כונה כאמור "אסבנה", ואני תהיתי האם זו שגיאת כתיב והכוונה לעסבנה, המעיים הממולאים של הטריפוליטאים, מה שלא היה במנה. לך תדע. בכל אופן, הצלע נצלתה בדיוק מופתי שהשאיר אותה כמעט נאה, והרוטב המוזר השתדך אליה היטב.

קנלוני עגל חלב, מנה קלאסית מהרברט סמואל, שכונתה כאן "גרסת 2017", ואכן הייתה מוצלחת עוד יותר, וגם המנה היחידה לאורך הערב כולו שהתקרבה למה שמכנים במקומותינו "אוכל מנחם". כלומר, כזה שנוגע בך. קינחנו בעוגת תפוחים וקלבדוס עם קצפת וניל וגלידת קרמל, ועם טרין של מנגו בג'לי עם גלידת כפיר ליים. נהדר.

עכשיו תשאלו כמובן, ובצדק, אם הכול כל-כך טעים ונהדר, מה לעזאזל אני רוצה מחייו של האיש המסכן. ובכן, מסכן הוא לא, ומה שאני רוצה, וזו זכותי המלאה כמו שזו זכותו המלאה להתעלם, זה קצת פחות זיקוקי דינור קולינריים וקצת יותר אהבה. כן, אני יודע שזה מוזר ומוגזם, וגם אולי לא סביר לדרוש דבר כזה מאיש כמו רושפלד, אבל מה לעשות, זה מה שאני מחפש באוכל. ואצל רושפלד קשה למצוא את זה.

כאן, אני מניח, זו בעיקר בעיה שלי. האם הייתי מחמיר כך עם שף אחר? סביר שלא. אבל אף שף אחר אינו רושפלד, גם לא לטעמו. הקהל מסביבי נראה מאוד מרוצה. וגם אני לא באמת סבלתי. רק הצטערתי. עליו ובעיקר על עצמי.

כדאי להכיר

טולום. כן, ככה לקראת הסוף, בסיכום, השחלתי לכם את הגבינה הטורקית הנהדרת הזו, כמו שהשחילו לי אותה בהתחלה. הטולום היא גבינת צאן רכה, שבתהליך ייצורה היא מומלחת, ואז נשמרת בשקים ייעודיים מבד או מעורות עיזים. מזכירה מאו ד פטה יוונית או את הבולגרית שלנו, רק קצת יותר שמנמנה.

ג'ונתן פוד קלאב

פרטים: קויפמן 6, תל-אביב, טל' 03-6960707, ב'-שבת 00:00-18:30

מחירים: צלוחית זיתים מעורבים וגבינת טולום טורקית* - 28 שקל, צלחת לחמים (נהדרים) - 22 שקל, טונה - 75 שקל, תמנון - 92 שקל, רביולי לובסטר - 138 שקל, קנלוני עגל - 75 שקל, צלע טלה - 132 שקל, טרין מנגו - 48 שקל, עוגת תפוחים - 52 שקל, שלישיית יינות ריזלינג מיקב יקוב קון הגרמני (נהדר) - 95 שקל

השורה התחתונה

יקר (להחריד) אבל שווה

לכתבה הקודמתיש חיים מחוץ לעיר: צ'כיה מחוץ לפראג - קפיצה אחורה בזמן