פיספסנו בשילוב בעלי המוגבלות בעבודה

ההסכם שכח עשרות אלפי נכים עובדים, שלא קיבלו תמרוץ משמעותי לעבוד ולהתפרנס

מחאת הנכים / צילום: פלאש 90
מחאת הנכים / צילום: פלאש 90

ראשית, יש לברך על העלאת קיצבאות הנכות. הגיע הזמן. אבל אני רוצה להציף פיספוס גדול במאבק של אנשים עם מוגבלות. לצערי, ה"דיסריגארד", שהוא הסכום שעד אליו אנשים עם מוגבלות יכולים להרוויח כסף מעבודה במסגרת חוק לרון ולשמור על הקיצבה שלהם, יעלה רק ל- 4,300 שקל ב-2 פעימות. אפילו לא שכר מינימום!
הממשלה תבחן בהמשך אם להעלות אותו ל-5,300 שקל (תרשו לי להיות סקפטי לגבי זה). אלה חדשות לא טובות לעשרות אלפי אנשים עם מוגבלות קשה שעובדים, ולא קיבלו תמרוץ משמעותי לעבוד ולהתפרנס.

פספוס, כי רק השתלבות בעבודה תביא לשילוב האמיתי של אנשים עם מוגבלות בחברה. רק השתלבות בעבודה תוביל לכך שאנשים עם מוגבלות ישתתפו בתהליכי קבלת ההחלטות שמתקיימים בגופי הממשלה לגביהם – כשהם יעבדו שם הם יהיו חלק אינטגרלי מהתהליך. וזה ישנה את המציאות לגביהם.

עכשיו תקשיבו לאבסורד הגדול: לפני 3 שנים מבקר המדינה פרסם דוח שלפיו הכלכלה הישראלית מפסידה כתוצאה מאבטלה של אנשים עם מוגבלות 5 מיליארד שקלים כל שנה. הקביעה הזו מתבססת על מחקר של משרד הכלכלה, שבדק את הנזקים כתוצאה מחוסר השילוב בעבודה.

כלומר: המדינה יכולה להרוויח כסף מעידוד אנשים עם מוגבלות לעבוד, אבל את החסם המרכזי לא ביטלו... במקום לעודד אותם לעבוד – שמים להם חסמים!

מה צריך לעשות? נדרש שינוי יסודי בחוק לרון, ואת זה – לא עשו לצערי. צריך לעודד אנשים עם מוגבלות לצאת לעבוד ולהשתלב בחברה ולהפסיק את התופעה שהם מפסידים את כל הקיצבה כשהם מתחילים לעבוד. צריך להעלות את ה"דיסריגארד" שממנו מתבטלת הקיצבה לסכום של 15,000 שקל. פי 1.5 מהשכר הממוצע במשק.

יש כמה נזקים שנגרמים מ"חוק לרון" (המנגנון שקובע קיזוז הדרגתי, עד כדי ביטול לחלוטין, של הקיצבאות שאנשים עם מוגבלות מקבלים בזמן שהם עובדים): החוק הוא חסם משמעותי שעומד בפני אנשים עם מוגבלות שרוצים להשתלב בחברה, לחיות חיים רגילים כמו כל אחד אחר, לתרום לכלכלה, להתפרנס, לעשות מה שכל אחד מאיתנו עושה: לעבוד.

החוק קובע בעצם שאנשים עם מוגבלות שמתחילים לעבוד מפסידים כסף כשהם מתחילים לעבוד, בהתאם לאחוזי הנכות שלהם ולשכר שיקבלו. כשאנחנו, מי שאין לו מוגבלות, מתחילים לעבוד, אנחנו שואלים את המעסיק: "כמה נרוויח?". אדם עם מוגבלות שמתחיל לעבוד שואל: "כמה אני מפסיד כשאני מתחיל לעבוד?" נשמע לכם הגיוני? לי ממש לא.

החוק בוחן אנשים עם מוגבלות לפי יכולת ההשתכרות שלהם, במקום להתייחס לנכות שלהם. וזה מעוות: הרי הקיצבאות אמורות לכסות את ההוצאות הגדולות שיש לאנשים עם מוגבלות בגלל מצבם הבריאותי: טיפולים, מיכשור, תרופות ועוד. זו אחת מהסיבות לקבלת קיצבה. לא נכון לקשור בין הגובה של הקיצבה לכושר ההשתכרות של אנשים עם מוגבלות. צריך לשים את הדברים על השולחן: הקיצבה מטפלת בצרכיהם המיוחדים. במוגבלות. היא לא קשורה לכמה הם מרוויחים!

החוק גם מאלץ אנשים עם מוגבלות לעבוד בתפקידים שהשכר בהם נמוך מאוד בכדי שישמרו על הקיצבה שלהם (כאמור, מ- 2,700 שקל מתחילים לאבד את הקיצבה). או יותר גרוע: הוא מדרבן נכים לעבוד "בשחור", וזה אומר שהחוק מאלץ אותם לשקר, ולעבוד בלי תנאים סוציאליים ובלי זכויות.

החוק שולח אנשים עם מוגבלות לתפקידים זוטרים ולא ומשמעותיים. הוא יוצר "תקרת זכוכית" לאנשים עם מוגבלות ומקשה עליהם להגיע לתפקידים בכירים, כי אז הם מתחילים לעשות חשבון של הפסד כספי. למעשה, החוק "תוקע" אנשים עם מוגבלות בתחתית סולם הדרגות של ארגונים.

חייבים להעלות את הדיסריגארד ל-15,000 שקל!

הכותב הוא מייסד דף הפייסבוק והלינקדאין "סיכוי שווה" לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה.