אמ;לק
מהנדס בן 24 שפרסם סרטון בטיקטוק הצית את האש ומאז מתגלגל בחודשים האחרונים שיח ער בנוגע למגמה החדשה בשוק העבודה: התפטרות שקטה - עובדים שבוחרים במודע להנמיך ציפיות ולתת לעבודה הרבה פחות מקום בחייהם. המומחים חושבים שזו התפתחות טבעית אחרי גל המתפטרים הגדול של הקורונה - ושזו רק ההתחלה.
בחודשים האחרונים קורה לא אחת שגלית, עובדת מדינה בכירה בשנות ה-40 לחייה ובעלת דוקטורט בתחומה, מסיימת את יום העבודה שלה בשעה שתיים בצהריים. לא כי העבודה נגמרה, או כי אין יותר מה לעשות, אלא פשוט כי "יש ימים שבהם בצהריים אני אומרת 'אוקיי, נגמר הריכוז. סיימתי'.
● להשיב עובדים למשרד או לתקשר פיטורים: המשרה שמקבלת טוויסט בעלילה
● המזל לא משחק תפקיד משמעותי בקריירה. אז מה כן?
זה לא תמיד היה ככה. גלית מעידה על עצמה כי הייתה מאוד הישגית ומסורה לעבודתה לאורך השנים. אבל אז הגיעה הקורונה ומשהו פנימי ועמוק השתנה: "מסגר לסגר ועם העבודה מהבית, ראיתי איך מקום העבודה שלי משתנה. פתאום קלטתי שכל ההשקעה שלי לאורך השנים, הייתה קשורה אליי יותר מאשר לעבודה", היא מספרת, "הקורונה הבהירה לי שאפשר אחרת, והאמת שמביך אותי שרק בשנות ה-40 קלטתי שזה מה שצריך לעשות".
וכך לאט לאט גלית החלה נסוגה מהעבודה: "התחלתי לרדת בדרישות שלי מעצמי - למשל, אם אני רואה שאני לא מרוכזת, אני מפסיקה לעבוד במקום להילחם בזה. גיליתי שההספק והאיכות של התוצרים שלי לא השתנה. התוצרים היו ברמה גבוהה, ועמדתי ביעדים". ובאמת, גלית הופתעה לגלות שהמנהלים שלה מרוצים, ואף העידו שהם חשים בשינוי - "הם אמרו שאני רגועה יותר. זה קורה כי אכפת לי פחות. מה שפעם נתפס בעיני כפחות השקעה בעבודה, כמו לענות תשובות קצרות ולא לפרט ולהתעמק בהסברים, נתפס עלי ידי המנהלים שלי כהפגנת יותר ביטחון".
ברמה המעשית גלית מספרת שהיא לוקחת חופשים כשהיא זקוקה להם בלי להתאים את עצמה למערכת, ובוחרת פרויקטים רק לפי מידת ההנאה והסיפוק, פריבילגיה שאולי לא כל מקצוע מאפשר. "העבודה שלי נמדדת באיכות, לכן הכמות לא רלוונטית", היא מבארת. עם זאת, ברור לה שהיא לא יכולה לדבר בגלוי על הגישה הזו, למרות האפקטיביות שלה, כי היא לא נתפסת כמשהו רצוי. "אני לא יכולה לבוא לבוסים שלי ולהגיד שגיליתי שאני עובדת יותר טוב ככה, כי המערכת לא מעוניינת להכיר בזה".
אמנם אין לכך עדיין גיבוי מחקרי מספק, אבל העדות הזו של גלית איננה רק סיפור אישי ופרטי. בחודשיים האחרונים השיח אודות התופעה הגלובלית המכונה "התפטרות שקטה" הולך וצובר תאוצה.
את הדחיפה העיקרית לעיסוק הפומבי בנושא סיפקה רשת הטיקטוק. בסרטון ויראלי שהעלה ביולי האחרון הטיקטוקר זאיד קאן (המכונה בטיקטוק @zkchillin) מהנדס בן 24 מניו יורק, וגרף קרוב ל-3.5 מיליון צפיות הוא מציע לעוקביו "להתפטר בשקט", ומסביר שהרעיון הוא לא "לעזוב את העבודה, אלא לעזוב את הרעיון של לתת מעל ומעבר בעבודה". הגדרה קולעת וקצרה שהולמת מאוד גם את הדברים שסיפרה לנו גלית. כשהוא מצטלם על רקע גורדי השחקים של מנהטן מפרט זאיד: "אתה עדיין מבצע את המשימות שלך, אבל לא מוכן יותר לקבל את התפיסה שהעבודה היא החיים שלך. המציאות היא שזה לא, והערך שלך כאדם אינו מוגדר על ידי העבודה שלך".
הטיקטוקר זאיד קאן, מהנדס בן 24 מניו יורק, קרא לעוקביו "להתפטר בשקט. לא לעזוב את העבודה, אלא את הרעיון של לתת מעל ומעבר בעבודה"
בתגובה לסרטון שצברה כ-15 אלף לייקים הודתה אחת המשתמשות "אני עושה מספיק כדי שלא יפטרו אותי או ישימו לב אלי". גולשת אחרת כתבה בתגובה שזכתה ל-13 אלף לייקים: "התפטרתי בשקט לפני 6 חודשים, ונחשו מה? אותו שכר. אותה הכרה, אותו דבר - אבל פחות מתח".
בעקבות זאיד, ההאשטאג #QuietQuitting הפך לנפוץ מאוד בטיקטוק והוא הולך וגדל בקצב אקספוננציאלי כנהוג ברשת החברתית. בסרטון טיקטוק אחר בנושא שצבר למעלה ממיליון וחצי צפיות מספר קלייטון פאריס, שחקן בן 41, שהמונח 'התפטרות שקטה' בסך הכול העניק הגדרה לתחושות שמציפות אותו כבר תקופה: "זה מה שהגוף והמוח שלי מאלצים אותי לעשות: להתפטר מהלחץ ומהדאגות שמנהלים אותי. והדבר המעניין ביותר הוא שדבר לא באמת השתנה: אני עדיין עובד קשה באותה מידה ומגיע לאותם הישגים. אבל אני פשוט לא מלחיץ את עצמי יותר וקורע את עצמי לגזרים".
קלייטון פאריס, שחקן בן 41, שיתף: "אני מגיע לאותם הישגים, אבל פשוט לא מלחיץ את עצמי יותר וקורע את עצמי לגזרים"
"שינוי סדרי העדיפויות"
ההתפטרות השקטה היא הרבה מעבר לטרנד טיקטוקי. מומחים שונים בעולם קובעים כי זהו המשכו הטבעי של גל "ההתפטרות הגדולה" (The Great Resignation) - תהליך של התפטרות מרצון של עובדים שעד לא מזמן לא העלו בדעתם את האפשרות לעזוב בלי שמצאו מעסיק חלופי. המונח "ההתפטרות הגדולה" (The Great Resignation) נכנס לשימוש רשמי בעולם במאי 2021, והוא מתאר את אותם עובדות ועובדים, בדרך כלל צעירים בני דור ה-Z וה-Y, שהבינו שאפשר אחרת, שהאיזון בין שעות הפנאי לעבודה הוא קריטי, ושאם כבר הם עובדים - מוטב שיהיה זה בתנאים שלהם, בגמישות ובמקומות שיעניקו להם הגשמה וסיפוק.
הקורונה, יש לקוות, כבר מאחורינו, אך סימני ההתפטרות הגדולה לא תמו. מחקר שערכה פירמת PWC גילה כי אחד מתוך חמישה עובדים בעולם, שוקל להתפטר במהלך 2022. ובישראל, לפי נתוני הלמ"ס, מספר המובטלים במרץ 2022 היה 145 אלף, זאת מול מעל 150 אלף משרות פתוחות.
כעת, אומרים המומחים, מגיע הגל השני של ההתפטרות השקטה: אנשים שלא עזבו פיזית את מקומות העבודה שלהם אבל סדרי העדיפויות שלהם בחיים השתנו לחלוטין והעבודה הולכת ותופסת מקום קטן יותר בחייהם. "ההתפטרות הגדולה וזו השקטה שמזהים היום, הם בסופו של דבר מנגנונים שונים להבעת אי אמון בעולם העבודה כפי שהוא מאורגן", אומר ד"ר דרור דולפין, סגן מנהל המרכז הרפואי סורוקה ומומחה לשחיקה.
לדבריו, העיתוי של התפרצות הטרנד איננו מקרי: "הקורונה הייתה מאוד משמעותית כי היא הראתה לאנשים אפשרויות שהם לא ידעו שקיימות, ואז הם הרשו לעצמם לעשות צעד מאוד גדול". כמוהו, גם מומחים שונים ברחבי העולם מייחסים את המגמה לשינויים שעברו על עולם העבודה בקורונה: "מחקרים רבים מראים שמאז המגיפה היחס של אנשים לעבודה השתנה", אמרה לעיתון הגרדיאן מריה קורדוביץ', פרופסור להתנהגות ארגונית באוניברסיטת נוטינגהאם באנגליה. "החיפוש אחר משמעות הפך לדומיננטי יותר, בעיקר סביב תחושות קיומיות שעלו בעקבות התמותה. אנשים התחילו לחשוב: 'מה אמורה להיות משמעות העבודה עבורי? ואיך אני יכול לעשות תפקיד שמתאים יותר לערכים שלי?".
פרופ' שרון טוקר, חוקרת לחץ ושחיקה בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב, אמנם מסרבת לקרוא לכך "תופעה" כל עוד אין לכך רקע מחקרי, אבל גם היא משוכנעת שהקורונה תרמה לתחושות הללו. "השנתיים האחרונות אילצו אותנו לבחון מחדש את העבודה כשהיא נטולת ישיבות ושיחות קפה במטבחון", היא אומרת. "וגם החזרה לשגרה מאלצת אותנו לבחון מחדש את סדרי העדיפויות שלנו. העובדים שואלים את עצמם - ובצדק - מה בדיוק מספק להם הארגון, ועל איזה צרכים עונה העבודה. חלקם גילו שאם מפשיטים את העבודה מכל הקישוטים מסביב - נותרות משימות די משעממות, שלא בהכרח תורמות לאנושות או אפילו לעובד עצמו, ולכן בשיקולי עלות תועלת אין באמת סיבה להשקיע מאמץ לאורך זמן, ואפשר להסתפק בלעשות את המינימום".
פרופ' שרון טוקר / צילום: חן גלילי
מעורבות העובדים בצניחה
מחקרים עוד אין, אבל נתונים כבר יש: סקר נרחב שערך מכון הסקרים העולמי גאלופ ביחס למעורבות העובדים במקומות העבודה ברחבי העולם, תומך בטיקטוקרים ובמומחים ובהחלט מזהה מגמה עולמית: לפי גאלופ אחרי עשור בו תחושת המעורבות וההתלהבות בעבודה הייתה במגמת עלייה, מעורבות העובדים בשנתיים האחרונות של הקורונה בנסיגה. בעוד ב-2019 כ-22% מהעובדים בעולם דיווחו כי הם חשים קשר למקום העבודה, ב-2020 כבר ירד הנתון ל-20% וב-2021 טיפס מעט ל-21%.
באירופה המגמה בולטת במיוחד, כאשר רק 9% מהאנגלים חשים מחוברים לעבודה, ובצרפת - 6% בלבד. אבל הדפוס הזה מתבטא היטב גם בשוק העבודה האינטנסיבי של ארה"ב, שם ירדה רמת המעורבות מ-36% ב-2020, ל-34% ב-2021, ול-32% בחודשים שחלפו מאז תחילת 2022.
לנתונים הללו יש גם השלכות כלכליות: גאלופ מעריכה כי מעורבות נמוכה עולה לכלכלה העולמית 7.8 טריליון דולר ומהווה 11% מהתוצר העולמי.
גם סקר שנערך החודש על ידי אתר המשרות ResumeBuilder.com בקרב אלף עובדים אמריקאים מעיד על התפתחות התופעה, כאשר 26% מהעובדים דיווחו שהם מבצעים רק את המינימום הנדרש, ואפילו פחות. בנוסף, כ-10% מהעובדים ציינו שבחצי שנה האחרונה, החליטו להפחית את רמת המאמץ המושקעת בעבודה.
הסיבות להעדר המוטיבציה מתכתבות היטב עם המגמות שצמחו בקורונה: בעוד 46% מהמשיבים העידו על חוסר רצון לעבוד מעבר למה שהם מתוגמלים עליו, חלק ניכר מהמשתתפים ציין שמדובר ברצון לשמור על בריאות נפשית (45%) ועל האיזון שבין הבית לעבודה (40%).
"אני פחות קילרית"
יש מי שטוען שלא בכדי מדובר בתופעה שהתפוצצה בטיקטוק, רשת חברתית שרבים מגולשיה נמנים עם דור ה-Z. ואכן, הנתונים בסקר של גאלופ תואמים את התמונה שעולה מהרשת: עובדים מארה"ב שנולדו אחרי שנת 1989 דיווחו על המעורבות הנמוכה מכולם במהלך הרבעון הראשון של 2022, כשרק כ-31% מהם ציינו שהם חשים מחוברים למקום העבודה. יותר ממחצית מהעובדים המשתייכים לדור הזה - 54% - אף הגדירו עצמם כ"לא מעורבים בכלל".
ד"ר ג'ים הרטר, האנליסט הראשי של תחום רווחת העובד בגאלופ הסביר בראיון לוול סטריט ג'ורנל, שאחד מהמדדים למעורבות בעבודה היא תחושת המשמעות והמטרה, וציין כי רבים מדור ה-Z דיווחו שהם כלל לא מרגישים כך: "אלה העובדים שיש להם את הסיכוי הגבוה ביותר לעבוד באופן פסיבי ולדאוג לעצמם על חשבון המעסיקים שלהם", אמר.
כשמדברים עם עובדים שביצעו "התפטרות שקטה" בעצמם, מגלים כי הסקרים מדייקים גם בנוגע לגיל העובדים אבל גם בנוגע לסיבות ולשורשי התופעה: "עד לא מזמן, העבודה הייתה מרכז חיי", מספרת נטע, צעירה בשנות ה-20 לחייה שבשנים האחרונות החלה לפתח קריירה בתחום הפרסום. "היא מילאה את כל שעות היממה, ולא היה לי אכפת. עבדתי משש בבוקר ועד חצות. לא פעם קרה שיצאתי עם חברים לבר, כשלפתע פנו אליי מהעבודה ושלפתי את הלפטופ".
הסדק הראשון נפער כשעזבה את מקום עבודתה: "גיליתי שבשנייה שעזבתי - כבר שכחו אותי. אני נתתי את הנשמה וכל מי שחשבתי שיש לי איתו קשר שהוא אפילו מ עבר לעבודה, נעלם. זה גרם לי לחשוב", היא אומרת. "למקום החדש כבר הגעתי עם סטנדרטים מעט אחרים, למרות שהמוטיבציה הייתה עדיין גבוהה. לפעמים יש לי ייסורי מצפון על זה שאני פחות 'קילרית', ועם זאת, עדיין העבודה עצמה תופסת מקום משמעותי בחיי". הסביבה דווקא לא ערה לחיבוטי הנפש של נטע ולהחלטה הפנימית שלה להיות פחות אמביציוזית. למעשה, לאחרונה היא אף קיבלה קידום במקום עבודתה החדש.
ד"ר דולפין, סגן מנהל המרכז הרפואי סורוקה, מזהה את השינוי הבין דורי בקרב המתמחים: "אנחנו רואים את זה גם ברפואה - עם המתמחים שמבקשים לקצר תורנויות. זו אותה מגמה שאומרת - עולם העבודה כפי שהוא היום לא מקובל עלינו", הוא אומר ומדגים: "בשעות אחה"צ הגיע לחדר המיון באחד מבתי החולים במרכז הארץ חולה עם אירוע כירורגי נדיר ודחוף. אחד הרופאים הבכירים סיפר לי שביקש מאחד המתמחים שיצטרף אליו, והוא אמר לו: 'מצטער, אבל אני חייב ללכת להוציא את הילד מהגן'.
"יש מקצועות שזה אולי מתקבל בהם, אבל ברפואה - עבור אותו כירורג בכיר, שהוא כמו אלוהים, זה בלתי נתפס לשמוע 'תודה על ההזמנה, אבל היום אני חייב לסיים את העבודה בזמן'. אבל זה עולם העבודה החדש, והסטטוס שלו משתנה בקטנה מיום ליום. זה לא דור רדיקלי שיכריז על התפטרות המונית, ישפוך דם וייצא לרחובות, אבל העובדים אומרים - אולי לא נתפטר, אבל נשנה מיום ליום את הקו שמפריד בין המותר לאסור".
בהתאם לשוק העבודה התובעני בארץ, עוד קשה לאנשים להיחשף ברשתות כמי שמזוהים עם המגמה של 'להניח את העט' בחמש אחה"צ, אבל מנהלים מעידים שבהחלט נתקלו לאחרונה בדפוס ההתנהגות הזה בקרב העובדים: "רואים ומרגישים את התופעה במשק הישראלי", אומרת גם מלי ביצור פרנס, מנכ"לית קבוצת הייעוץ Tefen, "יש עובדים שחושבים שכיוון שהביקוש גבוה, הם יכולים לעשות מה שהם רוצים, וזה ניכר בהרבה מקומות. אני רואה מנהלים שלא רוצים לפטר כי הם חוששים שלא ימצאו תחליף טוב יותר, והעובדים מנצלים את הסיטואציה. כולם צריכים להביא בחשבון שהמצב הנוכחי בשוק עוד ישתנה, והשוק יחזור להיות שוק של מעסיקים".
דונה גבע, סמנכ"לית הסטארט-אפ gloat לניוד פנימי של עובדים, מודה שנחשפה לתופעה אך שההיקף שלה בארץ פחות מדאיג: "בעולם מרימים גבה אם אתה במשרד אחרי חמש, בישראל זה אחרת. מעבר לכך, בסטארט-אפים קטנים התופעה הזו לא יכולה להתקיים. שם כל תפקיד מצריך כמה כובעים, ועל כל עובד שנוהג כך עולים מהר מאוד ומחליפים אותו".
"במקום לצאת לרחובות"
אבל עם כל הכבוד לקורונה, למצב הביקוש וההיצע הנוכחי וגם לדור ה-Z שנתן לתופעה שם והציף אותה ברשתות, לפי ד"ר דולפין, השורשים של המגמה עמוקים בהרבה: "יש קושי הולך ומצטבר בעולם העבודה, שנובע משינויים מהותיים", הוא אומר. "כבר עם המהפכה התעשייתית החל שינוי דרמטי עם היציאה לעבודה במפעלים, מה שהוביל למצוקות ולעימותים אלימים בין הפועלים למעסיקים. כך בסופו של דבר נוצרו חוקי העבודה שאנחנו מכירים היום. אותם אירועים למשל, המציאו את האפשרות לעבוד במשמרות, בעוד שלפני ההסדרה, המפעלים והמכונות אפשרו עבודה של 24/7. בעולם החקלאי זה לא היה ניתן, בשל התלות באור השמש".
למרות השינויים הדרסטיים שהמהפכה התעשייתית הובילה, ד"ר דולפין טוען שנתקענו באותה מאה, ועל אף שהמקצועות בשוק השתנו - חוקי העבודה נותרו כשהיו. "במאה ה-21, רוב העבודה עברה מעבודת כפיים לעבודה של המוח, ולמוח יש חוקים משלו. אלא שהרגולציה וכל העולמות שסביב עולם העבודה, עוד לא עשו את ההתאמה. הדברים שההסתדרות נאבקת עליהם היום - הם שייכים לעולם של הפועלים, לא לעובד החדש. עבורו, עדיין לא נוצר עולם רגולטורי מתאים. למשל, שחיקה עד היום לא הוכרה ברפואה התעסוקתית של המאה ה-21. אז נכון שככל שמקומות העבודה הם יותר מתקדמים, יש מודעות וחלקם מנסים למצוא פתרונות. אבל ברמת רגולציה - איפה ראית פרלמנט שדן בנושא?
"היום אנחנו שוב במצב שבו היינו בתחילת המהפכה התעשייתית. רק שבמקום שאנשים יצאו לרחובות וישפכו דם כמו אז - הם פשוט מתפטרים או מגיבים בהתפטרות שקטה".
גם פרופ' טוקר, סבורה כי מדובר בחלק מתופעה רחבה בהרבה של ירידה במוטיבציה ושחיקה תעסוקתית. "מוטיבציה דורשת השקעת מאמץ לאורך זמן, ומקומות עבודה מצפים מהעובדים שלהם לשמר את המאמץ הזה לאורך חודשים ושנים: אם זה במובן הפיזי שאומר להיות נוכח שעות ארוכות, גם מעבר למה שהוגדר בחוזה, ואם זה להיות יצירתי, חדשני, לרכוש ידע רלוונטי.
"אם נשווה את העובד לרכב, הארגון מקבל מכונית מודל 2022 ומצפה ממנה לספק את אותם ביצועים על הכביש לאורך שנים בלי טיפול, ובלי לתחזק את הכביש. אם נחזיר את המטאפורה לארגון - העובד נדרש לביצועי שיא, בכל שלב, אך לא מקבל מהארגון את התמורה והמשאבים שהוא זקוק להם. התוצאה היא שחיקה".
פרופ' טוקר מסבירה כי ה"המתפטרים השקטים" מפגינים את מה שמכונה מדעית "התנהגויות נסיגה" (withdrawal behaviors) - מנגנון הגנה שמרחיק אותם מהמקום ששואב מהם אנרגיה. "ההתרחקות היא לא רק פיזית אלא גם קוגניטיבית ורגשית - 'לא אכפת לי מהמוצר או מהאתגר, ואני לא אשקיע גרם אחד של מחשבה עודפת, אני לא מאמין במסר של 'כולנו משפחה אחת' - ומעדיף לשמור את האנרגיה הרגשית שלי לאנשים הקרובים אלי באמת".
לדבריה אנחנו רואים התרחקות אבל לא עזיבה, ולכן המונח quiet quitting מתאר יותר נסיגה שקטה ולא התפטרות שקטה. עם זאת, המגמות שלובות זו בזו: "מה שאני ואחרים רואים במחקרים שהתנהגויות נסיגה מהוות סימן של עזיבה בפועל. כך שמי שנמצא כרגע בנתיב הזה בהחלט לא רואה עצמו בארגון לאורך זמן. סביר להניח ש'ההתפטרות גדולה' החלה ב-quiet quitting שקדם לה".
"מונח פוגעני"
לאור הדברים החריפים שאומרים טוקר ודולפין על הסיבות וגורמי השורש הדוחפים את העובדים למחוזות השחיקה, ברור מדוע המונח "התפטרות שקטה" מעורר אי נוחות רבה בקרב רבים. בין היתר בגלל הסיבות אותן מונה דולפין, המפנות את האצבע המאשימה לשיטה הקפיטליסטית ולתרבות העבודה המודרנית שהתביעות והדרישות שלהן מהעובדים הן בלתי סבירות.
כך, למשל, הבלוגר אד זיטרון, שמנהל עסק לייעוץ מדיה לסטארט-אפים סבור שהביטוי משרת את התאגידים עצמם, ומדגיש כי לבצע את העבודה במסגרת השעות, זו איננה הסרת אחריות, כפי שמשתקף מהביטוי החדש. "המונח 'התפטרות שקטה' הוא כל כך פוגעני, כי הוא מרמז שאנשים שעושים את עבודתם - הם למעשה הנבל במשוואה", הוא אמר בראיון לאתר האמריקאי NPR. "אם אתה רוצה שאנשים יעבדו ויעשו 'מעל ומעבר' - תפצה אותם על כך. שלם להם על העבודה הנוספת".
"הבעיה במונח הזה שהוא מתייג את העובדים האלה כעצלנים או כמי שחושבים שהם פתיתי שלג ייחודיים", הוסיפה פרופ’ קורדוביץ' בעיתון גרדיאן. "וכך מאשימים את העובד במקום לחפש פתרונות ארגוניים - כמו להפחית את עומס העבודה או לחוקק מדיניות רווחה מתקדמת כמו שבוע עבודה בן ארבעה ימים".
"התפטרות שקטה היא לא הימנעות מעבודה", מדגישה גם נילופר אחמד, מרצה בכירה למדעי החברה באוניברסיטת בריסטול במאמר לאתר האקדמאי The Conversation. אחמד מציעה לנסח זאת כך: "התפטרות שקטה היא אי הימנעות מחיים משמעותיים מחוץ לעבודה".
השלכות על הקריירה
בעוד שרבים מהמומחים לקריירה מביעים אמפתיה כלפי אותם עובדים וסבורים שמדובר בבעיות עומק הקשורות לשוק התעסוקה, מומחים אחרים מזהירים מפני התפשטות המגמה ומציעים לעובדים לשקול את ההשלכות. כך למשל יועצת הקריירה אמילי סמית' רכבה על ההאשטאג #QuietQuitting וציננה את גולשי הטיקטוק: "אתם לא תאהבו את מה שאני אומרת, אבל אם יש לכם שאיפות ואין לכם ניסיון, הדבר שיוביל אתכם להשגת המטרות זה רק הנטוורקינג שתצברו לאורך הדרך", אמרה בסרטון שהפך גם הוא לפופלורי וגרף כ-20 אלף צפיות. "ההתפטרות השקטה היא ירייה שלכם ברגל. במקום לעשות את זה, פשוט חפשו עבודה אחרת".
גם פרופ' קורדוביץ' מציעה לקוראי הגרדיאן להבחין במגרעות התופעה: "אני חושבת שזה יכול להוביל לפחות סיפוק בעבודה, חוסר התלהבות, פחות מעורבות. אפשר להעמיד את 'ההתפטרות השקטה' מול 'ההתפטרות הגדולה', ולשאול - האם עדיף שנשאר במקום אבל נדעך? או שאנחנו רוצים להתקדם לעבר משהו?". ואילו אנדרו צ'לנג'ר, בכיר בחברת השמה אמריקאית הזכיר לקוראי העיתון USA Today כי "אם שוק העבודה יתהפך, האנשים 'שעוזבים בשקט' יהיו בראש רשימת הפיטורים".
בינתיים, לא נראה שהאיומים האלה מטרידים את אותם 'מתפטרים שקטים'. כמחצית מהעובדים שהודו בסקר של ResumeBuilder.com כי הם מבצעים רק את המינימום הנדרש, ציינו שהמעסיק שלהם הבחין בשינוי בפרודוקטיביות, ושהם מודעים לכך שהם לוקחים על עצמם סיכון לפיטורים. עם זאת, הם לא מתכוונים לתת לכך להשפיע עליהם: "העובדים מודעים למה שחוסר המאמץ שלהם מראה", אומרת סטייסי האלר, יועצת קריירה שנמנית עם צוות האתר, "אבל הסיכון של פיטורים אינו מניע אותם לשנות את ההתנהגות".
אבל יש גם בשורות חיוביות עבור המעסיקים: לא פחות מ-91% מאלו הנמנים עם אותם "מתפטרים שקטים" ציינו שלא איבדו לגמרי את המוטיבציה לעשות יותר, אלא שמבחינתם הדבר תלוי בתמריצים כמו שכר גבוה יותר, ימי חופשה מרובים ותנאים סוציאליים טובים.
בשוק התעסוקה הישראלי, שידוע בשעות עבודה מרובות ודרישות תובעניות, הסיכון להתנהלות שכזו, אומרת פרופ' טוקר, אף גבוה יותר. "מי שנתפס כמקטין ראש בהחלט עשוי לספוג את ההשלכות, והן לא בהכרח יהיו פיטורים. זה יכול להיות סיכוי נמוך יותר לקידום או לקבלת פרויקטים מעניינים".
מה אפשר לעשות?
מה בכל זאת יכולים לעשות מנהלים כשהם מזהים את השחיקה המדוברת בקרב העובדים? ראשית יש לזכור שלכל עובד יש סיפור אישי משלו, אומרת רייצ'ל קנאפייר, מנהלת השירות בח ברת הייעוץ העסקית Croner, למגזין people management. "התופעה עלולה להתרחש כאשר עובד מרגיש לא מוערך במקום העבודה. לכן, עבור חלקם, מילות עידוד פשוטות יכולות להוביל לתוצאות מרחיקות לכת", היא אומרת, ומציעה למנהלים פשוט לגשת ולשוחח עם העובדים: "שיחה בלתי אמצעית יכולה לעזור לבנות קשרי עבודה חיוביים ולפתור את הבעיה מבלי שהאדם יעזוב או יעמוד בפני צעדים משמעתיים פורמליים".
פרופ' טוקר מציינת גם היא שלא בכל המקרים מדובר בעובדים מיואשים, ועל המנהל לנסות לאבחן בין אלו שנשחקו לאלו שפשוט לא מספיק אמביציונים. "יש בהחלט קשר בין אישיות למוטיבציה. עם זאת, רוב המנהלים לא מומחים באבחון אישיותי ובמקום לאבחן נכון את העובד סביר להניח שהמנהלים פשוט ישליכו את הנטייה האישית שלהם על העובד ויניחו שהוא חושב כמוהם".
"התפטרות שקטה" זה מדבק?
"מכיוון שאין מחקר בנושא קשה לקבוע, אבל בהסתמך על הדבקה של גורמי לחץ בהחלט אפשר לשער שההרגשה הזו מדבקת. אם אנשים מורידים הילוך ולא ניזוקים זה נותן לגיטימציה לאחרים לנהוג באופן דומה. הנראות הרבה בחודש האחרון במדיה נותנת קול ולגיטימציה לתחושות האלה. בכך היא מגבירה את הסיכוי להפחית את המאמץ בקרב העובדים".
ד"ר דולפין מצידו דווקא אופטימי, וסבור שהטרנד הזה הוא חלק משינוי נרחב שצפוי לעבור על עולם העבודה. "לדעתי זה תהליך בלתי נמנע - עולם העבודה ישתנה, ובסוף גם הרגולציה תשתנה. זה יקרה כשאנשים יצביעו ברגליים, והשאלה היא רק האם השינוי יקרה בטוב או ברע.
"השינוי הוא בהבנה שכדי שעובד-מוח יהיה יעיל - הוא לא יכול לעבוד בלחץ מוגזם ובשעות לא הגיוניות שפוגעות בפרודוקטיביות ולא משתלמות כלכלית. בישראל עובדים הכי הרבה שעות ב-OECD, אבל הפרודוקטיביות שלנו הכי נמוכה. הרגולטור והממשלה צריכים להבין שיש לעצב מחדש דברים בסיסיים בשוק העבודה. כל עוד לא ישנו, העובדים יהיו אלה שישנו בביצועים בכוח בשטח".
כמי שבעצמו מנהל ועובד, מעיד ד"ר דולפין על ניסיונו. "כשאני הייתי מתמחה הייתי נשאר אחרון במחלקה. וגם היום כשאני מומחה אני זה שנשאר אחרון במחלקה, וזה בסדר מבחינתי. אני מכבד את העובדים ומבין אותם. הם צודקים בכך שהם שומרים על עצמם. הם מבינים באינטואיציה שמשהו לא בסדר. ועוד משהו אישי - כשאני רוצה להיות פרודוקטיבי, אני לוקח יום חופש. זה כבר מראה שמשהו לא הגיוני בשוק העבודה".
כתבות
ני"ע
