עלילות, מינויים תפורים והיעלבויות: השופט שמספק הצצה נדירה למערכת המשפט

צבי סגל כיהן כשופט במשך 33 שנה, ובכללם מעל 20 שנה כשופט בית משפט מחוזי ומתוכם עשור וחצי בראש הרכב פשעים חמורים. כעת הוציא השופט סגל ספר אוטוביוגרפי "מעיינות ומדבריות חיי" (199 עמ', הוצאת ידיעות ספרים).

● היועמ"שית בצעד נדיר: עתרה לבג"ץ נגד בית הדין הרבני לערעורים | בלעדי
● העתירות בדרך: המכשולים המשפטיים במינוי דרעי לתפקיד שר | פרשנות

הספר קולח ומרתק. חריג מאוד ואולי חסר תקדים ששופט כותב ספר שעוסק בהרחבה בקריירת השיפוט שלו ובאירועים מכוננים במהלכה. למרות אהבתו הגלויה מאוד למערכת המשפט הישראלית, שמשתקפת היטב בספר, ולמרות רצונו לסנגר על מקום העבודה שהיה חלק בלתי נפרד מחייו, סגל גם מותח ביקורת על אירועים משמעותיים שקרו במערכת. אומנם טענות אלו עושות חסד איתו אישית, אך בסוף הספר הוא מותח ביקורת נוקבת ומרגשת גם על עצמו - כך שלדעתי יש לייחס כנות לדבריו וחשיבות לטענותיו.

 צבי סגל / צילום: רפי קוץ

שופט בית המשפט העליון נעם סולברג כתב בהקדמתו הקצרה לספר כי "השופט סגל נודע כ'פרפקציוניסט' במלאכתו השיפוטית. על רקע זה, ההכאה שלו על חטא הטוטאליות, מרטיטה - דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב - לקח חשוב לרבים".

סגל מתייחס בספרו לתיקים מתוקשרים ורגישים בהם דן ובהם רצח השופט עדי אזר, פרשת אלאור אזריה, תביעת הדיבה של נתן שרנסקי, דניאל מעוז שנאשם ברצח שני הוריו, פרשת הדייל האיראני וכן החלטתו לקבל את עתירת הארכי־מחבל סמיר קונטאר.

הרחק מאור השמש

סגל גם מתייחס לשתי עלילות שדבקו בו. אחת מהן הוכחה כעלילה, כשהואשם על ידי עו"ד רוני אלוני סדובניק כי בעידודו ניתנה הוראה לקטינה קורבן אונס לכרוע על ארבע ולהדגים את האונס שבוצע בה. לאחר בירור, התברר על ידי נציב תלונות הציבור על שופטים כי "לטענה זו אין יסוד והיא עלילת דברים".

העלילה השנייה נוגעת לחבריו לכס השיפוט בבית המשפט המחוזי בבאר שבע ואף לנשיא בית המשפט. כאן כבר לא מוצגות הוכחות לטענותיו, מכיוון שלמעשה הפרשה מעולם לא התבררה ברצינות. מדובר במכלול טענות שונות ומורכבות, תקצר היריעה מלתאר זאת כאן. על כל פנים, העובדה היא שבעקבות הפרשה נאלץ סגל לעבור לבית המשפט המחוזי בירושלים. קריאת פרק זה, שמנוסח על ידי סגל בעדינות ובצורה מינימליסטית, מזכירה לכולנו שגם שופטים הם בני אדם, ובין אם סגל צודק בטענותיו ובין אם עמיתיו צדקו - לא תמיד כולם בהכרח בני אדם ראויים. לא פחות מכך מטרידה העובדה שפרשה חמורה זו טוטאה מתחת לשטיח השיפוטי והמתינה כחמש שנים לאחר פרישת סגל על מנת שהציבור ישמע עליה לראשונה מפיו, או כפי שכתב סגל: "טיהור שמי בכלים משפטיים לא עמד על הפרק. לא אז ולא עכשיו. מעולם לא חפצתי להרעיל את הבאר היקרה לי מאוד. בלעתי אפוא את הגלולה המרה".

גישה זו של סגירת פרשות חמורות בתוך המערכת הרחק מאור השמש או לחילופין בליעת גלולות מרות - לדעתי היא בעצמה מרעילה את הבאר אשר יקרה לכולנו. המציאות מראה כי בליעת גלולות מרות לא הובילה את מערכת המשפט לאמון רב, לשון המעטה. בפרפרזה לפתגם הידוע, הצדק לא רק צריך להיראות כלפי חוץ כמו חלון ראווה, הצדק צריך בראש ובראשונה להיעשות.

העלבון מהפיכת פסק דין

נקודה מעניינת נוספת היא תחושת העלבון שמתאר סגל כאשר ישב בבית משפט השלום בדימונה וערכאת הערעור הפכה את פסק דינו בנוגע לעבירת בנייה במגזר הבדואי. בית המשפט המחוזי כתב כי לפי גישת סגל "צריך היה להכניס לכלא את כל בני השבט ולא רק את המערער". סגל מתאר את העלבון ואת הפגיעה האישית שחש, וכי לשיטתו אין להתבטא כך כלפי אף שופט, כל שכן שופט טירון. "מעט חסד והערה בונה מספיקים בהחלט", כתב. הוא מציין כי שלח בזמנו מכתב לנשיא בית משפט השלום במחאה על התנהלות שופטי המחוזי ומציין כי אף שקל לשלוח מכתב לנשיא בית משפט העליון דאז.

מצד אחד, זה יופיו של הספר אשר מתאר את תחושותיו, מחשבותיו ומעשיו באופן אותנטי. מנגד, אלא אם השופט סגל היה חריג מאוד בנוף - הדבר ממחיש את האבסורד בכך ששופטים יושבים כערכאת ערעור על פסקי דין של חבריהם. שופט לא יכול לדון בתיק בו יש לו זיקה לאחד הצדדים או לבאי-כוחם ואף לעדים. שופט כן יכול לדון בערעור על פסק דין שכתב חברו הטוב. העובדה שהשופט סגל זוכר את אותו פסק דין של בית המשפט המחוזי שניתן לפני לא פחות מ־36 (!) שנה, מעלה תהיות על הנושא. שופטים כאמור הם בני אדם. וכמו כל בן אדם, אף אחד לא רוצה שיהפכו את פסקי דינו. שופט נמדד בפסקי הדין שלו. לביקורת של ערכאת ערעור יש השלכות ומשמעות, על אופק הקידום של השופט ובראש ובראשונה על כבודו וההערכה כלפיו. האם צריך להאמין שאין לעובדה זו כל השפעה שעלולה להטות את הדין או לכל הפחות יש בכך פגיעה במראית פני הצדק? מתברר שעבדכם הנאמן ונשיאי בית המשפט העליון לדורותיהם חלוקים בנושא. ארשה לעצמי להעריך שהציבור נוטה לדעתו של הכותב הלא מלומד של טור זה.

"צביקה המינוי סגור"

לבסוף, אתייחס לסיפור נוסף שמובא בספר. השופט סגל הגיש מועמדות ב־2013 לתפקיד פרקליט המדינה. כידוע מי שזכה בתפקיד היה שי ניצן. עד כאן לגיטימי, אף אחד לא חייב שום דבר לשופט סגל, ומעבר לכך ברור שלאדם שמגיע למחוץ לפרקליטות יש סיכוי נמוך יותר לזכות בתפקיד פרקליט המדינה שאחראי על כל מערך הפרקליטות. אלא שלטענת סגל, "המשחק כנראה היה מכור מראש כפי שהוזהרתי, ושי ניצן נבחר לתפקיד". איך שופט מחוזי, סגן נשיא, יכול לשתוק ולהשאיר טענה כזו באופן פומבי רק לספרו האוטוביוגרפי ב־2022? אתמהא. אגב, קצת משונה הטענה שלו שעצם זה ששי ניצן נבחר מלמדת כי המכרז כנראה אכן היה תפור, אבל מילא.

על כל פנים, סגל גם מתאר את הליך התמודדותו על תפקיד נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים לפני עשור. "הרבה קודם להתכנסות ועדת האיתור נודע לי שאישיות בכירה מאוד בוועד לשכת עורכי הדין בירושלים פנתה לשני שופטים בבית המשפט המחוזי בעיר והמליצה בפניהם שלא להגיש את מועמדותם לנשיאות שכן המינוי 'סגור'. כעסתי, בלשון המעטה. במהלך אירוע שהתקיים בלשכת עורכי הדין ניגש אליי אותו עורך דין בכיר ואמר לי ששמע שכעסתי למשמע דבריו". סגל מוסיף ומתאר כי אותו עורך דין "הביט היישר לתוך עיניי ואמר ללא כחל וסרק: 'צביקה המינוי סגור'. נתקפתי הלם. שמא ועדת האיתור משמשת אך לבחינת ניצבים והיא נטולת סמכות של ממש? אמרתי כי אם הוא צודק, הדבר אינו תקין, והוא הסכים עימי אך הסכמתו לא שינתה מאומה". ובכן, סגל לא זכה בתפקיד.

מה אומרים? לא אומרים, כך מתברר, אלא בולעים עוד גלולה מרה וממשיכים הלאה. ועל כך כבר אמר משוררנו הלא לאומי: "מה שקורה בווגאס, נשאר בווגאס". אנו שומעים על כך לראשונה בשלהי 2022, עשור לאחר אותו אירוע, בספר אוטוביוגרפי, כאשר לא רק סגל כבר פרש מזמן אלא גם הנשיא הנבחר פרש מזמן וכעת פורש גם הנשיא שהחליף אותו. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. הקריאה מומלצת.