צריך מידה ניכרת של אירוניה, או אולי של ציניות, כדי לערוך ועידת חירום להצלת האוקיאנוסים מזיהום פלסטיק בפואנטה דל אסטה, עיר הקיט המרהיבה של אורוגוואי. היא נמצאת על שפת האוקיאנוס האטלנטי, "חלק מרצועת חוף מהממת של 660 ק"מ", לפי אתר תיירות אחד. נחמד להיות שם בתחילת דצמבר, בסוף האביב של חצי הכדור הדרומי.
● אחד המדדים המובילים בוול סטריט יצא משוק דובי. מה ההיסטוריה מלמדת על זה?
● יזמי הטכנולוגיה הישראלים בוול סטריט איבדו השנה מיליארדים. אלו ה"שיאנים" | ניתוח
הרשות להגנת הסביבה של האו"ם (UNEP) היא שזימנה את הוועידה הזו, תשעה חודשים לאחר "החלטה היסטורית" בוועידה אחרת, בניירובי. משימת הייתה לנסח תוכנית פעולה לא יאוחר מ־2024. 160 ארצות ציוו על עצמן להתחיל את התהליך הזה לפני סוף השנה. אבל חופי הפלא הנקיים של פואנטה דל אסטה לא הצליחו להעניק השראה ל־2,000 באי הוועידה. הם אמנם הסכימו על הצורך להציל את הימים מפלסטיק, אבל לא הצליחו להגיד איך.
הסיבה העיקרית היא שהארצות העשירות, בייחוד ארה"ב, אינן מוכנות לקבל עליהן משטר של אכיפה. וושינגטון מעדיפה משהו מעין הסכמי פאריס להגנת האקלים: כל ארץ משתתפת מקבלת עליה לעשות משהו, אבל אינה צריכה להוציא אל הפועל תוכנית מוסכמת. התקדמות תלויה כמובן ברצון טוב ובהסכמה וולונטרית, אבל בהיעדר סטנדרטים ובהיעדר אכיפה קטן להפליא הוא הסיכוי להינצל מן הפלסטיק.
שנה אחר שנה, 12 מיליון טון של פלסטיק מזהמים את הימים ואת האוקיאנוסים. זה פלסטיק לשימוש חד־פעמי: אריזות, כוסות, בקבוקים, קשים ואפילו פילטרים של סיגריות.
גילוי דעת של חבר העמים הבריטי מתאר את התהליך: "לאחר גשם כבד, מוצרי הפלסטיק האלה נשטפים מרחובותינו אל נהרותינו, ומן הנהרות אל הים, מזהמים את מי החופים ולבסוף נערמים על החופים עצמם. שם הם מתפרקים לחלקים קטנים אפילו יותר, הופכים בסופו של דבר למיקרופלסטיק, ומתפזרים על פני כל האוקיאנוסים".
450 שנה של פלסטיק
מרכיב מרכזי במשוואה הזו הוא תהליך העיור המואץ של חופי העולם. 13 מ־20 הערים הגדולות ביותר בעולם (עשרה מיליון בני אדם ויותר) נמצאות לאורך החופים. הן פולטות כמויות מבעיתות של זוהמה, ופלסטיק נמצא סמוך לראש הרשימה.
הנה עוד קצת סטטיסטיקה:
● בין 60% ל־90% של זוהמת הימים באים מפלסטיק.
● תוחלת חייו של בקבוק פלסטיק ממוצע היא 450 שנה.
● כמות הפלסטיק שהמין האנושי עומד לייצר בשמונה השנים הבאות שקולה כנגד הכמות שיוצרה בכל המאה ה־20.
● הביקוש העולמי לפלסטיק גדל משני מיליון טון מטרי ב־1950 ל־348 מיליון טון מטרי ב־2017. שווייה של תעשיית הפלסטיק מוערך ב־520 מיליארד דולר, והיא תוכפל ב־20 השנה הבאות.
● עד 2040, כמות הפלסטיק במעמקי הים תגדל פי שלושה ותעמוד על 36 מיליון טון מטרי. לפי דוח של מרכז המחקר פיו (Pew), הכמות הזו תהיה שקולה כנגד 50 ק"ג של פלסטיק על כל מטר של חוף ים באשר הוא.
● הפלסטיק מזהם 800 מינים של בעלי חיים, ובכללם כל סוגי הצבים, 40% ויותר של הלווייתנאים (שבהם כלולים גם דולפינים) ו־44% של עופות הים.
● חד פעמיותו של השימוש בפלסטיק עולה לכלכלה העולמית בין 80 מיליארד דולר ל־120 מיליארד דולר בשנה.
שיטות "לא בטוחות"
מיחזור פלסטיק הוא יעד קיים ומוצהר כמעט בכל ארץ עלי אדמות. בארצות העשירות, מיחזור פלסטיק מעוגן בחוק. אזרחים מקבלים תזכורות שוטפות על הצורך להפריד פסולת מתכלה מפלסטיק, ורשויות מקומיות מספקות להם מכלי מיחזור. אבל כל המאמץ הזה הוא כמעט ברכה לבטלה. לפי נתוני מרכז פיו, עד 2040, התוכניות הקיימות, כמות שהן, יפחיתו את זיהום הפלסטיק ב־7% בשנה. זה הכול.
אין זאת אומרת שאין דרך לשפר את מצב העניינים הזה. לפי מרכז פיו ניתן להפחית את ההשקעות הגלובליות בפלסטיק מ־2.5 טריליון דולר ל־1.2 טריליון, ובלבד שיתאפשר "שינוי פרדיגמה". יצטרך להתחולל מעבר מטכנולוגיות ומשיטות ייצור ואספקה "בטוחות" לטכנולוגיות ושיטות "בטוחות פחות" ומנוסות פחות. תידרש התערבות מסיבית של ממשלות, שתחייב אותן להשקיע מאות מיליארדי דולרים. אין שום ראיה שהשקעות כאלה יחסכו כסף, או אפילו יעלו יפה.
כל מי שיעיינו בביקורת החריפה של הימין האמריקאי על יוזמות האנרגיה הירוקה של ממשל ביידן יוכלו לנחש ללא קושי את תגובת הימין על הצעות לטיפול בפלסטיק. תומכי האנרגיה הירוקה חוזרים ומטעימים, כי תצמח ממנה "כלכלה חדשה", עם הזדמנויות חדשות למשקיעים, למעבידים ולעובדים. מתנגדיה מושכים בכתפיהם, או לועגים. הניצחון הדחוק של הרפובליקאים בבחירות לבית הנבחרים בארה"ב בחודש שעבר שם קץ לסיכוי של חקיקה חדשה, מי יודע לכמה שנים. בהיעדר השתתפות אמריקאית מצטמצם מאוד הסיכוי של מאמץ גלובלי בחזית הפלסטיק.
"אלפי פלסטיקים"
נקודת תורפה מרכזית בענף המיחזור היא היעדר סטנדרטים. בארה"ב לבדה יש בערך 10,000 חברות העוסקות במחזור אשפה, כולל פלסטיק. לכל אחת מהן יש סטנדרטים משלה, ורווחיות המיחזור פוחתת בהתאם.
לפי עמותה אמריקאית, הנקראת 'מֵעֵבֶר לפלסטיק' (beyondplastics.org), רק 5%־6% מן הפלסטיק בארה"ב ממוחזרים, לכאורה ירידה דרמטית למדי מ־9.5% ב־2014. אבל מאמר בכתב העת 'אטלנטיק' מראה, שנתוני 2014 עצמם היו מופרכים, מפני שהם כללו מיליוני טונות של פלסטיק שארה"ב שלחה לסין, והעמידה פנים שהם "מוחזרו". הסינים שמו קץ להרגל המגונה הזה, שזיהם את סביבתם.
הבעיה העיקרית, לפי כותבי המאמר, היא שאין פלסטיק אחד, אלא "אלפי פלסטיקים, ולכל אחד מהם יש הרכב נפרד ותכונות נפרדות". ממילא הם אינם ניתנים למיחזור משותף.
אבל ענף המיחזור הוא תעשייה עתירת מיליארדים, המנהלת מסע יחסי ציבור ומשתדלת אצל פוליטיקאים ומחוקקים. היא גם מפיצה חצאי־אמתות על הצלחותיה. מקרה מפורסם אחד היה טענתה של Dow Chemical, שהיא הצליחה להפיק דיזל מפלסטיק, ששלחה אליה עיר במדינת איידהו, במערב ארה"ב. תחקיר עיתונאי הפריך את הסיפור הזה, אבל הממחזרים מוסיפים למחזר את הידיעות השגויות על המיחזור.
"פחמנים בלבוש אחר"
במארס השנה, ועידת האו"ם לענייני הסביבה בניירובי קיבלה החלטה "לשים קץ לזיהום הפלסטיק" באמצעות הסכם רב־לאומי, שבמרכזו יעמוד מאמץ לסטנדרטיזציה של ייצור ושל מיחזור. לשון ההחלטה מפותלת ומשתמעת לא פעם לשתי פנים, בייחוד כשהדברים נוגעים להכרה בזכותן של מדינות יחידות לחרוג מן המסגרת. אבל באי הוועידה חשבו שהיא "היסטורית", וצילומים של משתתפיה הראו אחדים מוחים דמעות התרגשות מעיניהם.
קושי מרכזי אחד הוא לעורר תחושת בהילות. מזכ"ל האו"ם אמנם אומר ש"מוצרי פלסטיק הם פחמנים בלבוש אחר, והם מאיימים על זכויות אדם, על האקלים ועל המיגוון הביולוגי". אבל לפי שעה חלקם בהתחממות האקלים צנוע, רק 3%. אי אפשר לפי שעה לייחס את הקיץ החם, או את הבצורת, לפלסטיק. מובטח לחלק הזה שיעלה.
לפי ארגון הסביבה של האו"ם עד 2050, פליטת גזי חממה הקשורים בפלסטיק תגיע ל־15% ממה שמותר על סמך היעד הנוכחי של הסכמי פאריס (הגבלת ההתחממות למעלה וחצי עד אמצע המאה). אבל מי ששמע באחרונה את דונלד טראמפ מתבדח שגובה האוקיאנוסים יעלה "ברבע אינץ' בעוד 300 שנה" יודע מה קשה להפחיד את השאננים.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny.globes
ציוצים (באנגלית) ב- twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
