בעקבות לוחמי זכויות האדם הגדולים בהיסטוריה: למה עלינו להכניע את הרוע באמצעות התנגדות בלתי אלימה?

ד"ר שוֹעִי רז הוא חוקר ומלמד פילוסופיה והיסטוריה של הרעיונות באוניברסיטת בן גוריון בנגב; יוצר, מתרגם, עורך ובלוגר 

במוקד הספר "פציפיזם והתנגדות: בעקבות פרנץ פאנון, מרטין לותר קינג ומלקולם אקס" עומדת השאלה: האם כדי לכונן תודעה קולקטיבית במהלך התנגדות נדרש שימוש באלימות?

המחבר, ד"ר ספי קופרמן, פילוסוף המתמחה בפילוסופיה הפוליטית, מנסה להשיב על השאלה מתוך כתבי התיאורטיקנים המשפיעים ביותר של המאבק לשוויון ולזכויות אדם בקרב הקהילה האפרו-אמריקנית בארה"ב בשלהי שנות החמישים והשישים של המאה העשרים.

● עד כמה משנתו של הפילוסוף המנוח, יוסף אגסי, רלוונטית לחברה הישראלית כיום?
● מה עלינו לקבל מהדת ומה יש לדחות על הסף? על משנתו של חתן פרס נובל וולה סוינקה
● הפילוסופית האמריקאית שמסבירה איך לא נהפוך לחברה בדלנית וגזענית

גנדהי: לא להרבות אלימות בעולם

ניסיון המאה העשרים הראה כי אפשר שמאבק לאומי יישא פנים של התנגדות אזרחית בלתי-אלימה. כך מקובל להתבונן, למשל, על מאבקו של העם ההודי, בהדרכת תורת הסַּאטְיַאגְרַהַא (סאטיא - אמת; גְרַהַא - לאחוז, להחזיק) של מהאטמה גנדהי (1948-1869), בשלטון הקולוניאליסטי הבריטי הלבן.

תפישתו של גנדהי, שנבטה עוד בשלהי המאה התשע-עשרה כאשר נאבק על זכויות הקהילה ההודית בדרום אפריקה, נשענה על התובנה לפיה התנגדות אלימה פירושהּ ריבוי האלימות השוררת בעולם, וכן על האבחנה לפיה גם ליריב ולאויב ישנם רגשות אנושיים ומערכת מוסרית פעילה.

לשיטתו, דווקא הַפְּנִיָּה אל המקומות שיעוררו בבריטים הבנה, אמפתיה, וראיית ההודים כאנשים שראויים לכבוד ולהערכה - הם שיביאו, בטווח הארוך, לשינוי במדיניות הבריטית.

גנדהי ראה בשביתת רעב אמצעי מחאה לגיטימי כנגד הבריטים, לא משום שראה תועלת בהרעבה עצמית, אלא משום שידע שהתנהגות זו יוצרת תגובה רגשית ומוסרית אצל הבריטים ומביאה אותם לחשוב על העוול השלטוני-הפוליטי המתמשך מעשה ידיהם.

זאת ועוד, הַסַּאטְיַאגְרַהַא קנתה שביתה בלבבות ההודים הן מתוקף מעמדו של גנדהי כאישיות רוחנית והן משום שתפיסה זו נוסדה על ה"אַהִימְסַא" (אי-אלימות), עיקרון דתי מקודש במספר דתות הודיות: הִינדוּאִיזְם, בּוּדְהִיזְם, גֵ'ֵינִיזְם וסִיקִיזְם.

חשוב לזכור כי במאבק ההינדי-בריטי לא היה העם ההודי בשום שלב מיעוט אזרחי. ובכל זאת ראוי להרהר האם הצלחת המאבק שהנהיג גנדהי לא הייתה תלויה גם בעובדה שלאחר מלחמת העולם השנייה מעמדה של אנגליה כמעצמה קולוניאלית התרופף.

פאנון: להילחם בקולוניאליסטים הלבנים

המצב שונה לחלוטין כשיריב הגמוני לא מעוניין כלל לשמוע את הצד המוחה ומתעלם מכל קריאותיו וניסיונותיו להגיע להידברות.

כך למשל, על פי קופרמן, קריאתו הבלתי משתמעת לשתי פנים של הפסיכיאטר וההוגה הצרפתי-אלג'יראי, יליד מרטיניק, פרנץ פאנון (1961-1925), להילחם עד חורמה בקולוניאליסטים הלבנים, התבססה על כך שהשלטונות כלל לא מעוניינים להפעיל את חושיהם, רגשותיהם, מחשבותיהם וקול מצפונם כלפי מי שהם חווים כילידים כהי עור, הנחותים מהם תרבותית ומוסרית, המשוכנעים כי בין השליטים ובין אלו שנדונו להיות נשלטים שורר פער בלתי גשיר.

על פי פרשנותו של קופרמן, קריאתו של פאנון למאבק אלים ולמהפכה אתנית-מעמדית לא כוונה לכתחילה ובאופן א-פריורי, כמו שהבינו מבקריו. זו הייתה קריאה להפעלת אלימות רק בדיעבד, לאחר שכל הניסיונות לדון עם השליטים (הכובשים) על שינויים חברתיים-פוליטיים-ליברליים עלו בתוהו.

ספרים מומלצים

פציפיזם והתנגדות: בעקבות פרנץ פאנון, מרטין לותר קינג ומלקולם אקס
מחבר: ספי קופרמן
הוצאה: רסלינג
שנת הוצאה: 2022
מספר עמודים: 272

 כריכת הספר פציפיזם והתנגדות

אוטוביוגרפיה
או סיפור ניסויי עם האמת
מחבר: מהאטמה גנדהי
מתרגם: ינץ לוי
עריכה מדעית: יוחנן גרינשפון
הוצאה: אסיה
שנת הוצאה: 2005
מספר עמודים: 408

 כריכת הספר אוטוביוגרפיה או סיפור ניסויי עם האמת

מכתב מבית הכלא העירוני של ברמינגהם
מחבר: מרטין לותר קינג הבן
מתרגם: אהרון אמיר
עורך: יהושע ויינשטיין
הוצאה: שלם
שנת הוצאה: 1998
עמודים: 125-144 (בתוך המאמר "אי ציות ודמוקרטיה")

מלקולם אקס: אחווה פאן־אפריקנית ואסלאמית

קופרמן מסביר כי לאחר שהמנהיג האפרו-אמריקני המשפיע מלקולם אקס (1925-1965) עזב את "אומת האסלאם" (ארגון אפרו-אמריקני, אסלאמי, חברתי ופוליטי אמריקאי) ואת הדרשות בזכות האלימות נגד האדם הלבן שאפיינו את דרכו דאז, הוא התרכז, באופן גובר והולך, ביצירת אחווה פאן-אפריקנית ופאן-אסלאמית. אלא שמאמציו נקטעו באיבָּם, עת נרצח בידי חברי "אומת האסלאם" שראו בדרכו החדשה בגידה בדרכם.

ד"ר קינג: התנגדות דורשת עוז רוח

הוגה דומה לגנדהי, שאף הושפע ממנו, ככל שמדובר בתולדותיו של המאבק האפרו-אמריקני לשיוויון ולביטול מדיניות ההפרדה (סגרגציה) בארה"ב, היה הכומר ד"ר מרטין לותר קינג הבן (1968-1929), מנהיג התנועה לזכויות האזרח וזוכה פרס נובל לשלום לשנת 1964.

במכתב שכתב מבית הכלא העירוני של ברמינגהם ב-1963, זיהה ד"ר קינג כי לא ניתן לצפות כי הלבנים יכירו בתביעות האפרו-אמריקנים בעת רצון כלשהי, אלא תמיד יתייחסו לתביעות לשלום ולאחווה בתדהמה ובהפתעה מוחלטת, וכמי שאינם מבינים על מה רוב המהומה.

אף על פי כן, את המאבק האזרחי הבלתי אלים תבע ד"ר קינג לייסד על 4 עקרונות: [א]. איסוף עובדות כדי לקבוע אם מתרחשים מעשי עוול [ב]. משא ומתן. [ג]. היטהרות. [ד]. פעולה ישירה (שביתות-שבת, מצעדים, הפגנות לא אלימוֹת).

כבר במכתבו זה ניתן לזהות אצל ד"ר קינג עייפות מההיענות המועטה ומההעדר האמפתיה בקרב הקהל הלבן בדרום ארצות הברית.

בכתביו המאוחרים ניכרת אצל ד"ר קינג, כפי שמראה קופרמן בספרו, טינה הולכת וגוברת כלפי הכלכלה הקפיטליסטית, בהּ תלה את סיבת עוניים של כ-40 מיליון אפרו-אמריקנים. לדבריו: "מי שמכבד את הדולרים שלי חייב לכבד גם אותי".

עם זאת, ד"ר קינג מעולם לא חרג מתפישתו, לפיה דווקא התנגדות אזרחית בלתי אלימה דורשת עוז רוח, שאינו נופל מזה של היוצא לקרב. המוחה הבלתי אלים מסרב להשפיל את יריבו, חותר לדיאלוג ולפיוס עמו. מאבקו אינו לא אלים מבחינה חיצונית בלבד, אלא מבוסס על היטהרות מאלימות פנימית של הרוח (תחושות שנאה או מרירות), כלפי מחוללי העוול. לדבריו: "אנו מבקשים להכניע את הרוע עצמו, לא את אלו שנפלו קורבן לרוע".

לזכור שיריבים הם גם בני אדם

על אף שבאחריתם גנדהי וד"ר קינג נפלו קורבן למתנקשים פוליטיים, טעם רב יש בטענתם כי מאבק המתבסס על רצון להכניע את היריב באלימות, תוך כדי הנחלת תבוסה, השפלה ודיכוי - הוא נקיטת אותן פעולות מחוללות עוול שהמוחה והמתקומם ייחס בעבר ליריבו, וכך הכוחנוּת והאלימוּת רק תרבינה בעולם.

לדידם, ניצחון קרבי או מהפכה אלימה מבטיחות כי רודנות חדשה תחליף רודנות ישנה, והאוכלוסיות שדוכאו וביקשו צדק תהפכנה לאוכלוסיות מדכאות.

לכן, על המתקוממים והמוחים לזכור תמיד שגם יריביהם הם בני אדם כמוהם, הזכאים לזכויות ולחירויות, וכי גם בהם אצורה הבקשה הפנימית לצדק, וכי אם יראוּ להם את הדרך, באמצעות האמפתיה וההערכה, אף הם יבקשו להתרחק מדרך האלימות.