עד כמה משנתו של הפילוסוף המנוח, יוסף אגסי, רלוונטית לחברה הישראלית כיום?

 ד"ר שוֹעִי רז הוא חוקר ומלמד פילוסופיה והיסטוריה של הרעיונות באוניברסיטת בן גוריון בנגב; יוצר, מתרגם, עורך ובלוגר 

"...לפי הנאורות המסורתית, החידוש המדעי פותר בעיות, מותח גשרים ובונה נדבך יציב שעליו נבנה עוד נדבך. הנאורות החדשה אומרת: יש בעיות, והפתרונות שלהן יוצרים בעיות חדשות, קשות יותר ומאתגרות יותר, ולכן האתגרים גדלים, ותמיד יש צורך לשקול ולבחור. האינטרנט הוא דוגמא טובה. כמעט כל מה שיש בו הוא זבל, ובשאר כמעט הכול חדור טעויות גסות, ובכל זאת יש להעריץ את המכשיר הזה. והמבין זאת הוא מועמד טוב לחברות בתנועת הנאורות החדשה".

(יוסף אגסי, הנאורות החדשה, האוניברסיטה המשודרת, תל-אביב 2012, עמוד 128-127).

● הפילוסופית האמריקאית שמסבירה איך לא נהפוך לחברה בדלנית וגזענית
● מדוע העולם היהודי נידה את ברוך שפינוזה, מהפילוסופים החשובים בעולם?
● מה לקבל מהדת ומה לדחות על הסף? על משנתו של חתן פרס נובל וולה סוינקה 

הנאורות הישנה והנאורות החדשה

הפילוסוף יוסף אגסי, שהלך לעולמו בחודש שעבר, הבחין בין שני סוגים של נאורות: המסורתית והחדשה. איש הנאורות המסורתית ניסה לפעול באופן תכליתי לפתרון בעיות. כך הוצעו עוד ועוד פתרונות קונסטרוקטיביים, המתאימים עצמם למבני-הידע הקיימים.

משל לאדם, המעוניין להרחיב את בנין מגוריו, ופונה להשיג אישורי-בנייה, המבוססים על ההכרה לפיה הבניין הטוב ביותר - הוא גם היציב ביותר, והשומר במידה הגדולה ביותר על מבנה-הבסיס, באופן שלא מערער אותו ואת יסודותיו.

לעומתו, איש הנאורות החדשה, יודע שרעיונות מדעיים אינם נעשים "נכונים" יותר רק מכוח התחשבותו במסורות הקדומות. לכן הוא מעז, בכל עת, להציב בעיות חדשות, לנסות ולטעות ושוב לנסות, כאשר החתירה אינה דווקא למצוא פתרונות סופיים ולאשש אותם, אלא נהפוך הוא - לערער ולהפריך באופן רציונלי תיאוריות קיימות.

כל זאת לא מתוך חדווה דקונסטרוקטיבית, אלא מתוך ניסיון להתמודד באופן פרקטי עם בעיות ואתגרים בלתי-פוסקים, שמעמידים החיים בפני האנושות. במידה רבה, עמד אגסי על הזכות לחשוב באופן חריג ו"מחוץ לקופסה" ובלא מגבלות, לבד אולי מהאחריות המוסרית-רציונלית, הגלומה ביצירת רעיונות חדשים.

הטכנולוגיה - פתרון שמיש או הצבת אתגר?

אגסי עמד על הטעויות הרבות שמצויות בעמודי האינטרנט, שהציבור נחשף אליהם, כתוצאה מהקשת מילות-חיפוש ומעקב בלתי-ביקורתי אחר התוצאות. בכל זאת, הוא ראה באינטרנט התגלמותן של אפשרויות חדשות - מאחר שהוא פותח את המחשבה לבעיות חדשות, באופן מתרבה ומסתעף.

לדידו, האינטרנט אינו אויב הבא לנשל אותו ממעמדו. הוא מעורר אתגר, דווקא משום שיש להעמיק חקר כיצד הוא יגרום לעוררות מחשבתית של הציבור, במקום להאטה, לסטגנציה ולקבלת פתרונות מן המוכן.

באיזו חברה ניתן לקיים נאורות חדשה

בעקבות מורו, הפילוסוף האוסטרי-בריטי-יהודי קרל פופר (1994-1902), תיאר אגסי חברה פתוחה ופלורליסטית הנכונה להאזין לרעיונות חדשים, גם כאשר הם מערערים את יסודותיה, ומבלי שהיא מכתיבה לאזרחיה איך לחשוב ומה לחשוב. זאת חברה הנכונה להתמודדות עם בעיות ואתגרים, הרואה בכל קושי הזדמנות לאפשרויות חדשות, בידיעה שאף אלו אינן סוף-דבר, אלא חלק מתהליך ארוך של שיקולי דעת ובחירות, שאין יודע להעריך עד תום את תוצאותיו.

מבחינה זאת, העלה אגסי על נס את המחשבה המנסה לחתור תחת כל קיבעון רעיוני, העשויה גם לשגות בתהליכיה, ולתקן ולשפר אחר-כך. חשוב לציין, כי פופר ואגסי לא ראו שום דבר אוטופי או מהפכני בחברה מסוג זה, אלא טענו כי ניתן ליצור אותה באמצעות שינוי שיטות החינוך והמחקר.

כיצד לחנך באופן פרקטי

אגסי ראה בעצמו, כל ימיו, איש חינוך ואינטלקטואל ציבורי, שחובה עליו להשמיע רעיונות ולהעמיד בעיות חדשות, ולהציע להן פתרונות, שסביר שיופרכו בבוא העת. המשמעות העמוקה של חינוך, לדידו, הייתה לגרום לשומעיו להבין כי התבונה היא כוח פעיל וחיוני, לא רק משום שהיא מקדמת את האדם עצמו לעבר חלקת-אושרו או שלמוּתו האישית, אלא משום שתוֹדעוֹת פעילוֹת, המסוגלות לחשוב באופן עצמאי, כמו גם באופן אחראי לזולת, הן המפתח לציביליזציה בריאה ומשגשגת.

אגסי לא שכח לרגע כי החברה אינה אלא אוסף של אנשים המגלמים תוֹדעוֹת שונות ונרטיבים תרבותיים ולאומיים שונים. הוא שאף לעורר את התוֹדעוֹת ולא להרגילן לציית לסברה או לצו מוכתב מלמעלה, גם כאשר הצו הזה מבטיח לכאורה לכלל האזרחים עתיד מזהיר. מבחינה זו, דומה כי אגסי ראה בישראל "מדינת כל תודעותיה", ובאנושות - מכלול תודעות המאתגרות בשונותן ובריבויין, ובד-בבד, מקיימות זו את זו. את הדברים האלו אני למד, בין היתר, מתוך דברים שהשמיע אגסי בסדרת שיחות שקיים עם ישעיהו ליבוביץ (1994-1903), ככל הנראה סביב 1993, שם אמר:

"יש כאן עניין של אחריות רציונלית. האחריות דורשת שנחשוב. זה הפרט שהפילוסופים מלמדים אם הם יכולים. יש אחריות לא רק להתנהג כבן־אדם, אלא לחשוב כבן־אדם. לפיכך, אם המנהיגות המדינית מפריחה סיסמאות ריקות, יש אחריות על כל אזרח ישראלי להגיד: 'שמענו את הסיסמאות האלה, הן נבובות ואנו זקוקים ליותר'".

(חמי בן-נון, מגבלות השכל: על מחשבה מדע ואמונה - ישעיהו ליבוביץ ויוסף אגסי משוחחים, כתר הוצאה לאור: ירושלים 1997, עמוד 140)

אגסי לא חשב כי האנושות מתקדמת כלפי אחדוּת-תוֹדעוֹת או תמימוּת-דעים, אף לא לעבר שלום נצחי, אלא לדבריו: "זאת היא תורתו של פופר: שהמחלוקת היא המוּדעוּת הגבוהה ביותר" (מגבלות השכל, עמוד 48). לפיכך, העמדת דעות קיימות בסימן שאלה תמידי, תוך העמדת אלטרנטיבות, מתוך אחריות מתמדת לזולת, ומתוך סובלנות רעיונית וקשב לדעותיו - הינה תמצית משנתו הפילוסופית־חינוכית של אגסי על רגל אחת. הוא היה מוסיף: "וְאִידָךְ זִיל גְּמוֹר".