האם במהלך כהונת כנסת ממוצעת מתמנים 2.6 שופטי עליון?

נכון - ההצהרה נכונה ומדויקת
נכון ברובו - ההצהרה נכונה ברובה, אך יש בה מרכיב שאינו נכון או אינו מדויק
חצי נכון - חלק מההצהרה נכון וחלקה שגוי, או שהיא אינה כוללת פרטים מהותיים שעשויים לשנות את משמעותה
לא נכון ברובו - חלק קטן מההצהרה נכון ורובה שגוי, או שהיא מחסירה פרטים יסודיים באופן היוצר הטעיה מהותית לגבי משמעותה
לא נכון - ההצהרה כלל אינה נכונה
מטעה - ההצהרה יוצרת מצג שווא או רושם שגוי, אף שהיא מתבססת על עובדות נכונות
כן, אבל - עובדה נכונה בפני עצמה, אך עובדות שלא צוינו עשויות להעמידה באור אחר. מומלץ לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר
לא מבוסס - לא קיימים נתונים עליהם ניתן לבצע קביעה פוזיטיבית לגבי נכונות הטענה, ואלה גם לא נאספים
ללא ציון - המצב העובדתי מורכב מכדי לתת לאמירה ציון מובהק. הסיבות האפשריות לכך יכולות להיות: התבטאות שאינה מובהקת מספיק וניתן לפרש אותה במספר צורות, מחלוקת בין מומחים, מתודולוגיות שונות שלא ניתן להכריע ביניהן ועוד

שם: מירב כהן
מפלגה: יש עתיד
תוכנית: הצינור, רשת 13
תאריך: 29.3.23
ציטוט: "בקדנציה ממוצעת יש 2.6 מינויים (של שופטי עליון)"
ציון: לא נכון ברובו

ח"כ מירב כהן (יש עתיד) וח"כ אלמוג כהן (עוצמה יהודית) התעמתו בתכנית "הצינור" של רשת 13. מירב כהן טענה שיש למתנגדי התכנית המשפטית זכות להילחם על הדמוקרטיה, ואלמוג כהן תהה: "מינוי של שני שופטים זה להרוס דמוקרטיה?" מירב כהן השיבה: "יש שני שופטים בקדנציה, אז זה אומר שכל השופטים יהיו שלכם. בקדנציה ממוצעת יש 2.6 מינויים, אתם אומרים שני המינויים האלו יהיו שלנו, פלוס נשלוט בנשיא של העליון, ככה שכל השופטים יעשו מה שאנחנו רוצים - " ובשלב זה נקטעה.

לפי הצעת החוק שאושרה לקריאה שנייה ושלישית , כאשר הוועדה לבחירת שופטים תבחר שופטי עליון היא תמנה 11 חברים: שלושה שופטי עליון (נשיא בית המשפט העליון ועוד שני שופטי עליון שייבחרו על-ידי חברי העליון), שלושה שרים (שר המשפטים ועוד שני שרים שתבחר הממשלה) וחמישה חברי כנסת (שלושה חברי קואליציה ושני חברי אופוזיציה. תיקון לחוק בתי המשפט, שאושר גם הוא לקריאה שנייה ושלישית, קובע שהקואליציה תבחר את נציגיה בוועדה והאופוזיציה תבחר את נציגיה שלה). הדבר מאפשר למעשה לקואליציה רוב (שלושה חברי כנסת ושלושה שרים הם שישה מתוך 11). לפי ההצעה, בכל כנסת שניים מהמינויים לעליון ייעשו ברוב רגיל (כלומר, הקואליציה תוכל לבחור לבדה), אחד נוסף בהסכמת חבר אופוזיציה והשאר בהסכמת חבר אופוזיציה ושופט. בנוסף, נשיא העליון ייבחר ברוב פשוט, כך שלכאורה הקואליציה יכולה לדאוג לעצמה להסכמת שופט, אם יתמזל מזלה למנות נשיא עליון בכהונתה. מינוי של שופט לכל ערכאה אחרת דורש רוב של שבעה (כלומר, הקואליציה תידרש לשיתוף פעולה של חבר אופוזיציה או שופט. במינויים לערכאות אלו במקום שני שופטי עליון יהיו נשיא בית משפט מחוזי ונשיא בית משפט שלום) ולכל מינוי אחר דורש רוב רגיל, אלא אם ייקבע אחרת בחוק.

הטיעון של מתנגדי התיקון הזה, כפי שהסבירה ח"כ כהן, הוא שלמעשה ברוב הכנסות האופוזיציה תזכה לווטו בקשר לשופט אחד לכל היותר, ובכך למעשה תישמר שליטתה של הקואליציה במינוי רוב השופטים. מאחר שהדבר נוגע רק לשופטי העליון, בדקנו אך ורק את ממוצע המינויים לעליון ולא לכל הערכאות (שגם ככה מגיע לעשרות בקדנציה, כפי שהראינו בבדיקה קודמת ).

המספר הזה הגיע, כפי שנמסר לנו מטעמה של כהן, מנייר עמדה של ד"ר אלעד גיל ממכון תכלית, בו נכתב: "יש לזכור כי בישראל, אורך כהונה ממוצע של ממשלה הוא כשנתיים. בתקופה כזו, בהתבסס על ממוצע המינויים בביהמ"ש מאז שנת 2000 (העומד על כמינוי פעם בשמונה חודשים), צפויים כ-2.6 מינויים לבית המשפט העליון בכל קדנציה. כלומר, בכל שתי ממשלות ימונו בממוצע 4 שופטים על ידי רוב קואליציוני ושופט אחד בקונצנזוס. בתוך מספר שנים לא רב נתייצב על בית משפט עליון שבו בממוצע כ-12 שופטים נבחרו במינוי קואליציוני ורק כ-3 שנבחרו בקונצנזוס".

המתודולוגיה של גיל אינה מובנת מאליה. ראשית, אכן מימי קום המדינה ממשלות שרדו בממוצע מעט יותר משנתיים (36 ממשלות על פני מעט יותר מ-74 שנים, שכן עדיין לא ניתן לספור את ימיה של הממשלה ה-37), אבל ההגבלה של שני מינויים ברוב רגיל הוא לפי כנסת, ולא לפי ממשלה (הנוסח הוא: "בכלל המינויים שתציע הוועדה בתקופת כהונתה של כנסת מסוימת"). הכנסות מאריכות חיים יותר: 24 כנסות על פני 74 שנים הן 3.1 שנים. שנית, החישובים הממוצעים האלו הם לתקופת חייה של כל המדינה, בזמן שהעשורים האחרונים נותנים אורך חיים רב יותר לכנסת ולממשלה, והיה ראוי לשקול לבדוק את ממוצע הכהונה בעשורים האחרונים.

בדקנו, בהתאם ללוח הזמנים של ד"ר גיל, כמה שופטים מונו בפועל מאז שנת 2000. הדבר נעשה באמצעות העמודים באתר הרשות השופטת של שופטי העליון המכהנים ו-שופטי העליון בדימוס. הנתונים רוכזו  בטבלה הבאה . יצוין שלא כללנו מינויים בפועל אלא רק מינויי קבע, שכן הם אלו שמגיעים לפתחה של הוועדה (סעיף 10 לחוק בתי המשפט קובע שמינויים בפועל נעשים על-ידי שר המשפטים בהסכמת נשיא העליון). לכן, לדוגמה, למרות שאליעזר ריבלין החל בפועל לכהן כשופט עליון ב-1999, מינויו הקבוע ניתן בשנת 2000 ולכן הוא נספר תחת שנה זו. בניכוי הכנסות ה-21 עד ה-23 (בשתי הראשונות לא קמה ממשלה ולפיכך גם לא הוועדה, ובשלישית הוועדה קמה אך בגלל שהיא שרדה שנה אחת בלבד היא לא הספיקה למנות שופטי עליון) מדובר בשלושים שופטים שמונו על פני שבע כנסות, שהם 4.3 שופטים לכנסת ממוצעת. מצאנו טעם בניכוי הזה, שכן בכנסת בה לא ממונים שופטים כלל פירוש הדבר הוא שגם הקואליציה לא ממנה שופטים. אם נכניס את הכנסת ה-23 לחישוב, שכן אמנם לא מונו בה שופטי עליון אך כן קמו בה ממשלה וועדה לבחירת שופטים, נקבל ממוצע של 3.75 מינויים לקדנציה. במקרה של כלילת כל הכנסות, כולל ה-21 וה-22, נקבל שלושה מינויים לכהונה.

יצוין שלפי החשבון של גיל מינוי נעשה לא כל שמונה חודשים אלא כל תשעה חודשים וחצי: חישוב פשוט של 23 השנים האחרונות מעיד על כ-1.3 מינויים בשנה, שהם מינוי כל 0.8 שנים. אבל 0.8 שנים אינן שמונה חודשים, שכן יש 12 חודשים בשנה (אם כי הדבר דווקא מחזק את דבריו, שכן זה אומר שהמינויים נעשים בתדירות קטנה יותר ממה שנכתב).

שוחחנו עם ד"ר גיל כדי להבין את המתודולוגיה בה השתמש. הוא הסביר שהוא בחר את מינויי השופטים רק משנת 2000 כיוון שעם השנים חל שינוי במאפייני הגיל והרקע המקצועי של הרכב שופטי בית-המשפט העליון, וכחלק מכך בחירה בשופטים יותר מבוגרים, מה שמשפיע על התדירות בה יש להחליפם. עם זאת, הוא סבור שנכון לבחון את ממוצע הכהונה של ממשלות לאורך כל שנות המדינה, שכן למרות שבשנות האלפיים אורך חייהן הממוצע של ממשלות היה ארוך יותר מהממוצע הכללי, אין שום ערובה שהדבר ימשיך כך גם בעתיד. לכן, כך גיל, נכון יותר להסתכל על מגמות היסטוריות ארוכות יותר. עם זאת, לדבריו מדובר בבחירה מתודולוגית מסוימת, וניתן גם לבצע בחירות מתודולוגיות אחרות (לדוגמה, ספירת כנסות או התייחסות לאורך כהונה ממוצע בשנות ה-2000 בלבד).

ח"כ כהן גם הפניתה אותנו לתגובה של המכון הישראלי לדמוקרטיה למתווה המרוכך, בו נכתב: "למעשה, 'הכלל המדורג' שנקבע בהצעה  , ולא בהכרח ימנע שליטה קואליציונית על הליך המינוי. זאת, בשל העובדה שכנסות אינן מכהנות תקופות זמן שיאפשרו למנות בתקופה זו שלושה או ארבעה שופטים לבית המשפט העליון. מינוי של ארבעה שופטים בכהונת ממשלה אחת הוא אירוע שאינו תדיר. למעשה, תקופה הכהונה הממוצעת של ממשלה בישראל היא פחות משלוש שנים, ובתקופה זו, היא ממנה, בממוצע, שניים או שלושה שופטים . במצב שכזה, כלל לא סביר לחשוב שנגיע למצב שלפיו הממשלה תמנה יותר משלושה שופטים לבית המשפט העליון" (ההדגשות וטעויות הדפוס במקור).

מעבר לכך שהראינו שהממוצע הזה לא מובן מאליו, גם לא ממש ברור מה הופך מינוי של ארבעה שופטים ויותר ל"לא תדיר". אם נבחן מינויים משנת 2000, כפי שניתן לראות בטבלה, הרי שמתוך שבע הכנסות שמינו שופטי עליון, בארבע מהן היו לפחות ארבעה מינויי קבע: הכנסת ה-16, בה מונו שישה שופטים (מרים נאור, אשר גרוניס, אסתר חיות, אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן ועדנה ארבל); הכנסת ה-18, בה מונו שבעה שופטים (יצחק עמית, עוזי פוגלמן, ניל הנדל, דפנה ברק-ארז, נעם סולברג, אורי שהם וצבי זילברטל); הכנסת ה-20, בה מונו שישה שופטים (יעל וילנר, יוסף אלרון, דוד מינץ, ג'ורג' קרא, אלכס שטיין ועופר גרוסקופף); והכנסת ה-24, בה נבחרו ארבעה שופטים (רות רונן, יחיאל כשר, חאלד כבוב וגילה כנפי-שטייניץ). בשתי כנסות, לו החקיקה המוצעת על-ידי הקואליציה כעת הייתה בתוקף כבר אז, הקואליציה הייתה בוחרת את כל השופטים של אותה כנסת שכן נבחרו בכל אחת רק שתי שופטים: הכנסת ה-17 (חנן מלצר ויורם דנצינגר) והכנסת ה-19 (מני מזוז וענת ברון). בכנסת האחרונה, הכנסת ה-15, מונו שלושה שופטים (אליעזר ריבלין, אילה פרוקצ'יה ואדמונד לוי). אמנם בין מינויו של ריבלין לבחירתם של פרוקצ'יה ולוי התחלפה הממשלה, אבל מאחר שהחקיקה המוצעת לא מאפסת את ספירת המינויים במקרה של חילופי ממשלה הדבר פחות רלוונטי. בכל מקרה, הניסיון מראה שמינוי של ארבעה שופטים ויותר במהלך כנסת בודדת אינו מובטח, אבל לבטח אינו היוצא מן הכלל.

המכון הישראלי לדמוקרטיה הסבירו למשרוקית: "מדובר בהערכה עתידית לפי ממוצע הכהונה של כנסת (מאז שנת 1996 כהונה ממוצעת היא קצת פחות משנתיים וחצי, והממוצע הזה הולך ויורד עם הזמן) ומספר ממוצע של מינויי שופטי עליון בשנה (מאז שנת 2003, כמינוי אחד ושליש בשנה).

"מעבר לכך, מינויים במקבצים כפי שהיה בעבר בעקבות הצורך בהסכמות רחבות לא ימשיכו בהכרח במתווה המוצע, שבו הקואליציה שולטת לחלוטין בשני מינויים בכל קדנציה. המתווה המוצע, שלפיו יש להעריך את המינויים העתידיים, יגרום לתמריצים שבחלקם נגענו בחוות הדעת (הקדמת בחירות, עצירת מינויים, וכד'), שמשפיעים על ההערכה כי לא סביר לחשוב שנגיע למצב שלפיו הממשלה תמנה יותר משלושה שופטים לבית המשפט העליון".

יצוין שאין בבדיקה הזו דבר כדי לשמש ביקורת על החישובים האלו כמודלים לחיזוי, שכן בדיקת עובדות לא יכולה לעסוק בעתיד. עם זאת, המודלים האלו לא משקפים את המצב כפי שבא לידי ביטוי בשטח.

ח"כ מירב כהן בחרה שלא להגיב.

לסיכום, בפועל, מאז שנת 2000 ממוצע המינויים לעליון לכהונת כנסת עומד על בין 3 (במקרה שכל הכנסות נכללות) ל-4.3 (במקרה של ניכוי הכנסות ה-21-23). עם זאת, כן יש מודלים לפיהם זה צפוי להיות הממוצע העתידי, עליהם כהן התבססה. לכן דבריה של כהן לא נכונים ברובם.