האם בנימין נתניהו היה ראש האופוזיציה בזמן ההתנתקות?

נכון - ההצהרה נכונה ומדויקת
נכון ברובו - ההצהרה נכונה ברובה, אך יש בה מרכיב שאינו נכון או אינו מדויק
חצי נכון - חלק מההצהרה נכון וחלקה שגוי, או שהיא אינה כוללת פרטים מהותיים שעשויים לשנות את משמעותה
לא נכון ברובו - חלק קטן מההצהרה נכון ורובה שגוי, או שהיא מחסירה פרטים יסודיים באופן היוצר הטעיה מהותית לגבי משמעותה
לא נכון - ההצהרה כלל אינה נכונה
מטעה - ההצהרה יוצרת מצג שווא או רושם שגוי, אף שהיא מתבססת על עובדות נכונות
כן, אבל - עובדה נכונה בפני עצמה, אך עובדות שלא צוינו עשויות להעמידה באור אחר. מומלץ לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר
לא מבוסס - לא קיימים נתונים עליהם ניתן לבצע קביעה פוזיטיבית לגבי נכונות הטענה, ואלה גם לא נאספים
ללא ציון - המצב העובדתי מורכב מכדי לתת לאמירה ציון מובהק. הסיבות האפשריות לכך יכולות להיות: התבטאות שאינה מובהקת מספיק וניתן לפרש אותה במספר צורות, מחלוקת בין מומחים, מתודולוגיות שונות שלא ניתן להכריע ביניהן ועוד

ראש הממשלה בנימין נתניהו התראיין לתוכנית "הפטריוטים" של עכשיו 14. נתניהו התייחס למה שהוא ראה כהתנגדות לא לגיטימית לתוכנית המשפטית, לדוגמה באמצעות איומים בסרבנות, וביקש לתת דוגמה מהעבר: "כשאנחנו היינו מול ההתנתנקות, ועקרו אלפי יהודים מבתיהם, ואני הייתי ראש האופוזציה, אני לא אמרתי - ". בשלב זה המראיין ינון מגל תיקן אותו וניסה להגיד שהוא היה בקואליציה, אך נתניהו התעקש: "לא לא עזבתי את הממשלה, לפני העקירה, עזבתי את הממשלה, התפטרתי מהממשלה. עוד שקר שרץ". לאחר מכן אמר שבתפקיד מעולם לא קרא לסרבנות ושהוא יצא בתוקף נגדה.

לפי אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, נתניהו התפטר מתפקידו כשר האוצר ב-7 באוגוסט 2005 (לפי אתר הכנסת, הוא היה בתפקיד עד ה-9 באוגוסט, שכן התפטרות מהממשלה נכנסת לתוקף תוף 48 שעות). באותו יום הממשלה אישרה את פינוי קבוצת היישובים הראשונה במסגרת תכנית ההתנתקות. ב-15 באוגוסט הממשלה אישרה את הפינוי של יישובי גוש קטיף ותכנית ההתנתקות יצאה לדרך באמצעות חלוקת צווי פינוי. ב-17 באוגוסט המשטרה והצבא החלו בפינוי התושבים שטרם התפנו. ב-20 בספטמבר 2005 הושלמה התוכנית כשצבא עזב את יישובי צפון השומרון שפונו. כלומר, נתניהו אכן התפטר מהממשלה לפני תחילת יישום תוכנית ההתנתקות. ואולם, הדבר משאיר את השאלה האם אכן היה ראש האופוזיציה והאם אכן הפגין התנתקות לתוכנית ההתנתקות. אלו שתי השאלות שניסינו לענות עליהן.

ראש האופוזיציה

תפקיד ראש האופוזיציה ואופן בחירתו מפורט בפרק ו' בחוק הכנסת, התשנ"ד-1994. סעיף 11(א) קובע: "ראש האופוזיציה יהיה חבר הכנסת מהסיעה הגדולה ביותר מסיעות האופוזיציה, ומבין סיעות שוות בגודלן זו שזכתה במספר הקולות הרב ביותר בבחירות, שעליו הודיעה אותה סיעה ליושב ראש הכנסת, אלא אם כן הודיעו ליושב ראש הכנסת בכתב, בכל עת, יותר ממחצית חברי הכנסת מסיעות האופוזיציה, על חבר כנסת אחר מביניהם". כלומר, ראש האופוזיציה חייב להיות מסיעות האופוזיציה. מאחר שההתנתקות בוצעה בין אוגוסט לספטמבר 2005, ואילו הקמת קדימה נעשתה רק בנובמבר אותה שנה, פירוש הדבר הוא שהליכוד עודנה הייתה מפלגת שלטון בזמן ההתנתקות, כך שנתניהו לא היה יכול להיות ראש האופוזיציה.

בנוסף, לפי אתר הכנסת, בזמן ההתנתקות ראש האופוזיציה היה טומי לפיד. הדבר קרה על רקע שני אירועים: ראשית, בדצמבר 2004 שרי שינוי, מפלגתו של לפיד, פוטרו מהממשלה לאחר שהצביעו נגד תקציב המדינה. שנית, בינואר 2005 מפלגת העבודה, אז בראשות שמעון פרס, נכנסה לממשלה. מאחר ששינוי הייתה המפלגה השלישית בגודלה בכנסת ה-16, אחרי הליכוד והעבודה שהיו בממשלה, הדבר הפך אותה למפלגה הגדולה באופוזיציה, מה שהפך את לפיד לראש האופוזיציה. הוא החזיק בתפקיד מה-10 בינואר 2005 עד ה-23 בנובמבר 2005, בעקבות בחירתו של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה והחלטתו לפרוש מהקואליציה, מה שהפך שוב את העבודה לסיעת האופוזיציה הגדולה ביותר ואת פרץ עצמו לראש האופוזיציה. לפי אתר משרד ראש הממשלה ואתר הכנסת, נתניהו הפך להיות ראש האופוזיציה רק בינואר 2006 (כחודשיים לאחר הקמת קדימה), אז שרי הליכוד (לימור לבנת, דני נווה, ישראל כ"ץ וסילבן שלום) הגישו את התפטרותם, כך שהליכוד הפכה לסיעה הגדולה באופוזיציה. הדבר קרה כחמישה חודשים לאחר תחילת ההתנתקות.

כלומר, המקורות הרשמיים מראים שבניגוד לדבריו, נתניהו לא היה ראש האופוזיציה בשום שלב של תוכנית ההתנתקות.

הצבעות בעניין ההתנתקות

נתניהו היה נוכח בהצבעות רבות בנושא ההתנתקות. ואולם, לפני כן ראוי להזכיר את סעיף 4 לחוק יסוד: הממשלה: "הממשלה אחראית בפני הכנסת אחריות משותפת". לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה, "עקרון האחריות המשותפת פירושו שמדיניות הממשלה מחייבת הן את הממשלה כולה כגוף והן את כל אחד מהשרים, גם אם נמנע בהצבעה, התנגד להחלטה או שלא היה שותף לה". פירוש הדבר הוא שבלי קשר לעמדתו האישית של נתניהו, לפי החוק הוא נושא באחריות לכל פעולות ממשלת שרון השנייה שנעשו עד שהתפטר. מאחר שהוא התפטר שישה ימים לפני תחילת ההתנתקות, פירוש הדבר הוא שנתניהו נושא באחריות להכנות להתנתקות שנעשו בזמן כהונתו בממשלה.

כעת נציג כאן את השתלשלות אירועי ההתנתקות מנקודת מבטו של נתניהו. ב-18 בדצמבר 2003 ראש הממשלה דאז אריאל שרון נשא את נאומו בכנס הרצליה בו הודיע על כוונתו לפנות יישובים. ב-14 במרץ 2004 התקיים דיון בכנסת בנושא לדרישת האופוזיציה לאחר שנאספו 40 חתימות, בסופו שרון ביקש לקיים הצבעת אמון בממשלה סביב שאלת ההתנתקות. הממשלה קיבלה את אמון הכנסת על חודו של קול (54 מול 53), כשנתניהו הצביע בעד (יש לציין שגם לו נתניהו היה מצביע נגד הממשלה לא הייתה לכך משמעות חוקית, שכן כדי להפיל ממשלה באי-אמון החוק אז דרש ש-61 חברי כנסת יצביעו בעד החלטה שתדרוש מהנשיא להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על מועמד ספציפי).

לפי הדיווחים בעיתונות, נתניהו, יחד עם לימור לבנת וסילבן שלום, נחשבו למתנגדים לתכנית ההתנתקות, אך באפריל 2004 נתניהו ולבנת שוכנעו לתמוך בה בתמורה להשלמת תוואי גדר ההפרדה לפני נסיגה מעזה ובתמורה להכרה אמריקאית בגושי ההתיישבות ובצורך לוותר על זכות השיבה. לאחר שהשלושה סייעו להשיג פשרה על החלטת הממשלה 1996 כדי לשמור על המפד"ל בקואליציה, שנועדה לשמור את המפד"ל בקואליציה, נתניהו הצביע בישיבת הממשלה, שהתקיימה ב-6 ביוני 2004, בעד ההחלטה (יש לציין שהפשרה בסופו של דבר לא ריצתה את המפד"ל וכעבור יומיים שניים משריה התפטרו, מה שהוביל להקמת מפלגת ציונות דתית לאומית מתחדשת). ב-24 באוקטובר התקיימה הצבעה בממשלה גם על חוק פינוי-פיצוי, בה נתניהו, לבנת ושלום הצביעו יחד עם ראש הממשלה שרון.

בין שתי ההצבעות הללו, ב-13 בספטמבר 2004, נתניהו קרא בהרמת כוסית בלשכתו לערוך משאל עם על ההתנתקות, אך לא מתוך התנגדות: "יש פה סכנה גדולה של התנגשות. משאל עם יפחית את ההתלהמות בקרב הציבור הלאומי וציבור המתיישבים. מי יודע מה יכול לקרות פה, מי יודע מי יפגע במי. זה עוזר לשמור על אחדות העם ואני לא מסתיר שגם על אחדות הליכוד". ועוד הדגיש: "הערכה שלי ששרון לא יפסיד במשאל עם… תהיה התגייסות של כל הציבור וגם אני אפעל לשכנע בעד התכנית".

ב-26 באוקטובר 2004 התקיימה הצבעה בכנסת על החלטת הממשלה 1996. בדיון המקדים נתניהו אכן הראה התנגדות לעקרונות ההתנתקות, ושוב ביקש להתנות אותה במשאל עם: "הפוטנציאל הנפיץ של התהליך הזה היה ברור לי מן הרגע שראש הממשלה יצא עם התוכנית הזאת. היא לא היתה לרוחי, ואמרתי את זה, ואמרתי את זה גם לו. יש בה הרבה בעיות, וקודם כול בעיות מהותיות בשטח. אתה עוקר הרבה אנשים. הם חיו שם לא כמה שנים, כמו בסיני. הם חיו שם עשרות שנים. אתה לא יודע עבור מה אתה עושה את זה. אמרתי לו: איך אתה יודע מה תהיה התוצאה? יכול להיות שהתוצאה תהיה חיובית, שזה באמת יניע תהליך חיובי. אבל, באותה מידה יכול להיות שנקבל קטיושות באשקלון". אבל אז המשיך: "כשראש ממשלה - הייתי בתפקיד - יוצא עם משהו, זו עובדה, ומה שאנחנו יכולים לעשות זה לצמצם את הנזקים, להכניס דברים חיוביים". כמו כן, בתגובה לשאלה של אורי אריאל אם נתניהו יצביע נגד התוכנית אם לא תהיה התחייבות למשאל עם, נתניהו השיב: "שלא תהיה לך טעות, במשאל העם אני אתמוך בתוכנית" (הוא גם חזה שהתוכנית תעבור במשאל עם). יצוין שבאותו דיון הוא אכן גינה את האפשרות לסרבנות. ראש האופוזיציה שמעון פרס לעג לניסיון זה של נתניהו: "מה הוא רוצה עכשיו, להוליך שולל את כולנו? הוא מתנגד לתוכנית ההתנתקות, יקום ויגיד בכבוד, אני מתפטר, נכבד אותו… הלוא אתה בעד פינוי עזה, רק בהסכם עם הערבים, תזכור בעד מה אתה". בסוף הדיון התקיימה הצבעה שמית על החלטת הממשלה לבצע את ההתנתקות. בסבב הקראת השמות הראשון נתניהו לא נכח ובשני הצביע בעד. ההחלטה אושרה ברוב של 67 תומכים מול 45 מתנגדים ושבעה נמנעים.

לאחר אותה הצבעה נתניהו ושרים נוספים מהליכוד הציבו אולטימטום לפיו אם לא יתקיים משאל עם על ההתנתקות הם יתפטרו מתפקידיהם. עם זאת, נתניהו לא תלה את הדבר בהתנגדות לתכנית, אלא בצורך לקבל הסכמה ברורה מהציבור ולמנוע התפלגות של הליכוד. בסופו של דבר, נתניהו נשאר עוד יותר מתשעה חודשים בתפקידו. המפד"ל, שהצטרפה גם היא לאולטימטום, אכן פרשה מהקואליציה בתום שבועיים באמצעות התפטרותו של השר זבולון אורלב מהממשלה.

ההצבעה הבאה התקיימה ב-3 בנובמבר 2004, אז התקיימה הקריאה הראשונה על הצעת חוק תוכנית ההתנתקות, שנועדה להסדיר את הפינוי של רצועת עזה ושל היישובים בצפון השומרון ואת סמכויות הממשלה בנושא, ובנוסף גם את הפיצויים למפונים. הצעת החוק עברה ברוב של 64 תומכים מול 44 מתנגדים ותשעה נמנעים, וגם בה נתניהו תמך. ההצבעה על הקריאה השנייה והשלישית נערכה ב-16 בפברואר 2005, וגם בה נתניהו הצביע בעד. ההצעה עברה ברוב של 59 תומכים מול 40 מתנגדים וחמישה נמנעים.

כאמור, נתניהו שימש אז כשר האוצר, מה שאומר שהוא היה אחראי על תקציב המדינה. התקציב שהכין, ואושר ב-29 במרץ 2005 (כולל בתמיכת נתניהו), הכיל - תחת הוצאות משרד ראש הממשלה - סעיף "מימון פעולות תוכנית ההתנתקות" על סך 2.2 מיליארד ש"ח. למעשה, שרון ונתניהו רצו להעביר את המימון להתנתקות בנפרד מהתקציב, כדי לאפשר למתנגדי ההתנתקות להצביע בעד התקציב, אך היועצת הכלכלית של ועדת הכספים קבעה שהדבר לא אפשרי. חה"כ ניסן סלומיאנסקי (מפד"ל) אמר על כך: "הכניסו לתקציב הזה - לא כתקציב נוסף, אלא אשכרה לתקציב הזה - את תקציב ההתנתקות. כלומר, חבר הליכוד שמצביע בעד התקציב הזה - אני לא מדבר על חברי מפלגות אחרות, שהרי רק בגלל זה הם החליטו להצביע בעד התקציב - הם מצביעים במו ידיהם בעד ההתנתקות. הם לא יוכלו לומר שזה התקציב ולכן זה לא קשור. הם מצביעים אשכרה".

יצוין כהערת אגב שבאותה ישיבת מליאה בה הצביעו על התקציב גם נערכה הצבעה על הצעת חוק יסוד: משאל עם מטעם ועדת החוקה, חוק ומשפט. הצעת החוק ביקשה לאפשר לכנסת לדרוש אישור במשאל עם של ויתור על שטחים ריבוניים על ויתור שליטה בשטחים שידרוש פינוי יישובים. בהצבעה נתניהו הצביע בעד (לטענת העבודה, בניגוד להסכמים הקואליציוניים), אך ההצעה נדחתה.

ב-7 באוגוסט 2005 נתניהו התפטר מהממשלה במהלך ישיבת ממשלה בה נערכה הצבעה על קבוצת היישובים שתפונה ראשונה. מכתב ההתפטרות שהגיש בישיבה תלה את ההתפטרות בהתנתקות ובטענה שהאופן בו היא מבוצעת רק תגביר את הטרור. באותה הזדמנות הצביע נגד החלטת הממשלה לפנות יישובים. ב-10 באוגוסט הוא מסר הצהרה לכנסת בנושא התפטרותו, אותה תלה שוב באופן בו בוצעה ההתנתקות. חבר הכנסת אלי בן-מנחם (העבודה-מימד) שאל במהלך ההצהרה מספר פעמים מדוע נתניהו הצביע בעד התכנית אם הוא משוכנע שהיא כה הרסנית, ולא קיבל תשובה.

מתנגדים בליכוד

ההתנתקות יצרה פילוג בתוך הליכוד, ולא מעט מחבריה הצביעו נגד (במשאל שנערך בקרב המתפקדים במאי 2004, רובם הצביעו נגד). כאן יוצגו עיקרים בתוך המחלוקות הפנימיות (חברי ישראל בעלייה, שהתמזגו עם הליכוד לאחר הבחירות, לא נספרו). בהצבעה בממשלה על החלטה 1996 הצביעו יחד עם נתניהו, מעבר ללבנת ושלום, גם מאיר שטרית, ציפי לבני, אהוד אולמרט, שאול מופז וגדעון עזרא. התנגדו צחי הנגבי, עוזי לנדאו, דני נוה וישראל כ"ץ. בהצבעה בממשלה על חוק פינוי-פיצוי המתנגדים היו אותם מתנגדים.

בהצבעה בכנסת על החלטה 1996, חברי הליכוד שהצביעו בעד היו, מלבד נתניהו, רוחמה אברהם, יעקב אדרי, אהוד אולמרט, מיכאל איתן, אלי אפללו, זאב בוים, רוני בר-און, ענבל גבריאלי, אברהם הירשזון, צחי הנגבי, מגלי והבה, ציפי לבני, גדעון עזרא, מאיר שטרית, סילבן שלום, אריאל שרון, עמרי שרון, ישראל כ"ץ, לימור לבנת, דני נוה ויובל שטייניץ. מטעם הליכוד התנגדו יולי אדלשטיין, גלעד ארדן, נעמי בלומנטל, דניאל בנלולו, מיכאל גורלובסקי, גילה גמליאל, יחיאל חזן, אהוד יתום, משה כחלון, חיים כץ, דוד לוי, לאה נס, גדעון סער, איוב קרא, ראובן ריבלין, עוזי לנדאו ומיכאל רצון (שני האחרונים פוטרו מהממשלה בשל כך).

בקריאה השלישית על חוק יישום תוכנית ההתנתקות הצביעו מהליכוד בעד (מלבד נתניהו ושרון) מיכאל איתן, ענבל גבריאלי, צחי הנגבי, רוחמה אברהם, יעקב אדרי, אהוד אולמרט, זאב בוים, רוני בר-און, אברהם הירשזון, מגלי והבה, ישראל כ"ץ, לימור לבנת, ציפי לבני, גדעון עזרא ומאיר שטרית. מהמפלגה הצביעו נגד יולי אדלשטיין, גלעד ארדן, נעמי בלומנטל, דניאל בנלולו, מיכאל גורלובסקי, גילה גמליאל, יחיאל חזן, אהוד יתום, משה כחלון, חיים כץ, דוד לוי, עוזי לנדאו, לאה נס, גדעון סער, איוב קרא, ראובן ריבלין ומיכאל רצון.

גם בהצבעה (בקריאה השלישית) על התקציב היו מי שהתנגדו בתוך הליכוד. בעד הצביעו (מלבד שרון ונתניהו) רוחמה אברהם, אהוד אולמרט, מיכאל איתן, זאב בוים, דניאל בנלולו, רוני בר-און, ענבל גבריאלי, גילה גמליאל, אברהם הירשזון, מגלי והבה, ישראל כ"ץ, ציפי לבני, דני נוה, גדעון סער, גדעון עזרא, ראובן ריבלין, יובל שטייניץ, מאיר שטרית, סילבן שלום ועמרי שרון. נגד הצביעו יולי אדלשטיין, גלעד ארדן, נעמי בלומנטל, יחיאל חזן, אהוד יתום, משה כחלון, חיים כץ, דוד לוי ואיוב קרא.

מראש הממשלה נתניהו לא התקבלה תגובה.

לסיכום, נתניהו אכן עזב את הממשלה לפני תחילת ההתנתקות כשהנימוק שהובא היה התנגדותו לה, וגם היו לו התבטאויות נגד ההתנתקות כפי שהוצעה עוד כשהיה שר. עם זאת, בזמן ההתנתקות הוא עדיין היה חלק ממפלגת השלטון ולכן לא היה ראש האופוזיציה. כמו כן, הוא הצביע במספר רב של הזדמנויות בממשלה ובכנסת בעד התוכנית, והתפטרותו הגיעה רק כשבוע לפני הוצאת התוכנית אל הפועל. לכן דבריו של נתניהו לא נכונים.