התיק המשפטי שבו המנוח היה הזוכה האמיתי

הכותבת היא עורכת דין, שותפה במשרד מ. פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה

גרושה, אלמנה וילדיו של המנוח נכנסו לבית המשפט. זאת לא התחלה של בדיחה גרועה, אלא תאור נאמן של מאבק משפטי שהתחולל לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, על עזבונו של המנוח, שעיקרו הוא נחלה במושב במרכז.

● התרגיל שהקפיץ את רשות המסים: בנו בניין ושילמו מס על דירה
● דירה ללא תנאים: האם הורתה לבנותיה שלא למכור את הדירה, אך להן היו תוכניות אחרות 
● הבת קבעה שאמה לא כשירה ולקחה את כספה, האם תבעה. מה קבע ביהמ"ש? 

מאבקי הירושה על נחלות במושבים, במיוחד באיזור המרכז, הפכו למחזה שכיח בבתי המשפט. בעבר הרחוק, כשגאוות המדינה היתה על תפוחי הזהב ולא על ההיי טק, היו נחלות אלה משקים חקלאיים, שהמדינה טרחה לחוקק עבורם חוקי ירושה מיוחדים, במטרה לשמור אותם כיחידה חקלאית אחת מתפקדת. אבל הוד השרון כבר מזמן אינה רמתיים, את מקום העצים תפסו בתי פאר או צימרים, ולכן פעמים רבות אנשים נוטים לשכוח, שהדין החל על הורשת הבית שבו הם גרים, שונה מדינה של דירה בגבעתיים. הנחלות נותרו בבעלות מנהל מקרקעי ישראל, והחזקת הזכויות בהן, והעברתן הלאה, כפופה להסכמים מול המנהל והמושב.

המנוח במקרה זה היה בעל זכויות בר רשות בנחלה יחד עם אשתו הראשונה, עימה גם הביא לעולם ילדים משותפים. במסגרת גירושי הצדדים בשנות התשעים של המאה הקודמת, הוסכם כי המנוח ירכוש את זכויות גרושתו בנחלה, אולם העניינים התקדמו בעצלתיים, והליכי רישום מלוא הזכויות בנחלה על שם המנוח בלבד לא הושלמו, כך שהיא נותרה רשומה על שם שני בני הזוג לשעבר. בשנת 2001 המנוח החל במערכת יחסים עם אישה אחרת. לאחר שחלה בשנת 2008 הם עברו להתגורר ביחד בנחלה, ובשנת 2010, חמישה שבועות לפני מותו, מיסדו את יחסיהם בנישואין פורמליים.

כעת שלושה אוחזין בנחלה: הגרושה טענה, כי מחצית המשק, הרשומה עדיין על שמה, שייכת לה, מאחר שהמנוח הפר את תנאי הסכם הגירושין, שמכוחו היה אמור לרכוש את מחצית זכויותיה. האלמנה טענה, כי מלוא הזכויות בנחלה צריכות להרשם על שמה, מכיוון שההסכם המשולש, בין המושב, הסוכנות היהודית והמנהל, לו כפופה הנחלה במושב, קובע, כי במקרה של פטירת חבר אגודה או מתיישב, יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן/בת זוגו שנותרו בחיים, ללא הגבלה על משך הנישואין. ילדי המנוח טענו, כי בניגוד לאלמנה שלא תרמה למשק מאומה, ותקופת נישואיה למנוח הייתה בת חודש ימים, הם עבדו במשק לצד אביהם, והם מעוניינים להמשיך ולעסוק בפיתוחו. האלמנה והעדים מטעמה טענו מנגד, כי הבנים היו מסוכסכים עם אביהם שנים רבות, והוא אפילו ביקש שלא יאמרו עליו קדיש.

בית המשפט דחה את תביעת הגרושה, לאחר שהשתכנע כי המנוח קיים את חלקו בהסכם הגירושין, ורישום מלוא הזכויות על שמו לא הושלם מסיבות טכניות בלבד. כמו כן דחה בית המשפט את טענות הבנים, כי מגיעות להם זכויות בנחלה, מכיוון שההסכם המשולש דורש כי המנוח יכריז על מי מהם עוד בחייו כבן ממשיך, כדי שיזכו בזכויות. את תביעת האלמנה בית המשפט דחה, על אף שעומדת לכאורה בדרישות ההסכם המשולש, לאחר שקבע שאין דינה של אישה שנייה בנושא זה, כדינה של האישה הראשונה, שהיא הבעלים המקורי של הנחלה. הנחלה היא רכוש של המנוח שקדם לנישואין, ובית המשפט השתכנע, שלא זאת בלבד שהמנוח לא רצה לשתף את זכויותיו בנחלה עם אשתו השנייה, אלא שהוא אף ערך עימה הסכם ממון, שקבע הפרדה רכושית.

לאור מסקנות אלה, פנה בית המשפט בכל זאת לצוואה שהותיר אחריו המנוח, במסגרתה הורה למכור את הנחלה לצד ג', להחזיק את כספי התמורה בנאמנות, ולשלם מהם קצבה חודשית לאלמנה ולאחד מבניו. מאחר שהוראות הצוואה אינן אסורות על פי ההסכם המשולש, הרי שאין מניעה במקרה זה מלכבד את רצונו של המנוח.