האם התגלה אתר הקבורה הקדום ביותר בהיסטוריה האנושית

רן ברקאי הוא פרופסור לארכיאולוגיה של תקופות פרהיסטוריות, חוקר ומלמד באוניברסיטת תל־אביב. איל חלפון הוא במאי, סופר ומוסמך לארכיאולוגיה. במדור ארכיאולוגיה המתחדש הם תרים אחר עקבות העולם הקדום, בישראל ובעולם, בהווה 

אחד הסעיפים הפחות מוכרים במשא ומתן הקואליציוני האחרון היה דרישת הסיעות החרדיות להבטיח לציבור אפשרות לקבורה באדמה. היינו, הטמנת יקירנו בבור חפור בקרקע ולא בגומחה באחד ממגדלי בתי העלמין, שבין ביקור לביקור שם נוספת להם עוד קומה או שתיים. קבורה באדמה נתפסת כסטנדרט, נורמה של חיים תקינים. חופרים, מורידים, מכסים ברגבי אדמה ומהדקים. מעפר באת ואל עפר תשוב.

לא תמיד זה היה ככה. וזה, כמובן, עדיין לא ככה בחלק גדול מהעולם, בו נפרדים מהמתים בטכנולוגיות שונות (שריפה היא המוכרת שביניהן). ובכל זאת, בכל הנוגע למחקר הארכיאולוגי - הטמנה היא שינוי משמעותי. לא שינוי טכני, אלא אלמנט מהותי בתולדות האדם. גורם שיכול ללמד לא מעט על היחס למוות ועל האופן בו נפרדו החיים מהמתים בתרבויות קדומות. ממתי, בעצם, המוות הפך לחלק חשוב כל כך בחיים? ממתי דואגים להנצחת המת?

● בין עמק הירדן לתמנע: הממצאים הארכיאולוגיים החשובים ביותר שהתגלו בישראל לאחרונה
● המבנה הפרהיסטורי מעצמות ממותות שנמצא ברוסיה הוביל לפריצת דרך ארכיאולוגית
● אחד האתרים הארכיאולוגים החשובים בישראל מסתתר מתחת מחלף רב נתיבים בצומת

אתרי הקבורה הקדומים בעולם - בנצרת ובכרמל

עד לא מזמן קבורת מתים היתה רשום בלעדית על שמנו: ההומו סאפינס, כלומר האדם. ולא רק על שמנו, אלא גם בכתובתנו הנוכחית - ארץ ישראל. מערת קפזה, סמוך לעיר נצרת, ומערת א־סח'ול בכרמל, הן אתרי הקבורה הקדומים ביותר בעולם בהם נמצאו שלדים במצב שלם ובתוך בורות מעשה ידי אדם.

בכל אחת מהמערות נמצאו יותר מעשרה נקברים, כולם הוגדרו כהומו סאפיינס קדום ותוארכו ללפני כ-100 אלף שנה. כמה מהנחשבים בחוקרי התקופה הפליאוליתית טוענים שאלו הן העדויות מוקדמות ביותר בהיסטוריה האנושית לחיבור טקסי בין המתים לחיים. פעולה מובהקת של אבלות, כזו שלא הכרנו קודם ותלך ותתפתח משם ואילך.

הסערה סביב הממצאים מהמערות בדרום אפריקה

עד היום לא נמצאה בשום מקום על פני כדור הארץ עדות מוקדמת יותר להטמנת מתים באופן שכזה - בור חפור, עמוק באדמה. רק שני סימני שאלה ידועים נתלוו עד כה לקביעה זו.

הראשון הוא אתר שזכה לכינוי "בור העצמות" בספרד, ובו התגלו לפחות 30 שלדים של בני אדם, ניאנדרטליים מוקדמים מאד, מלפני כ-430 אלף שנה. העצמות נמצאו בתחתית ארובה קרסטית ונראה היה שמישהו הניח אותם שם או זרק אותם לשם מתוך כוונה כלשהי. אולי כוונת קבורה, לא בטוח.

סימן השאלה השני מעורר בימים אלה סערה אקדמית שהגיעה עד לאתרי החדשות העולמיים. הסערה נסובה סביב ממצאים ממערכת מערות בשם "Rising Star", בחלק הצפוני של דרום אפריקה.

לי ברגר, פאליאו-אנתרופולוג דרום אפריקאי, שעומד בראש משלחת של ה"נשיונל ג'יאוגרפיק" לחקר אותה מערכת תת קרקעית סבוכה, טוען שבני אדם הטמינו שם את מתיהם כבר לפני 300 אלף שנים. דבר קיומם של מאובני עצמות אדם במערה זו אינו חדש, החידוש הוא בקביעה של ברגר שמדובר בהטמנה מכוונת.

חריטות שהתגלו על קירות המערה, בסמוך לעצמות, הן חלק מהסיפור ועל פי ברגר הן ליוו את מהלך הקבורה או הפרידה מהמתים. אלה לא היו הומו סאפיינס, אלא מין אדם שנקרא "הומו נאלדי": נמוכי קומה, עם גפיים קצרות ומוח שגודלו שליש מזה שלנו. ובכל זאת הם עשו את מה שככל הידוע עד היום, עשינו רק אנחנו. או לפחות זה מה שטוען ברגר, שקשה להאשים אותו בצניעות יתר. וכך גם לגבי האכסניה שמשלמת את שכרו, ושהפופולאריות אינה זרה לה.

"זה רגע הסטאר טרק שלנו!", הכריז ברגר במשחק מלים ומונחים המתאימים לסנסציה עולמית. עמיתיו - אנשי אקדמיה וחוקרים שהתמחותם מנהגי קבורה קדומים וחריטות סלע - קצת פחות נלהבים מעוצמת הרגע. "דומה שהנרטיב יותר חשוב מהעובדות", צוטט אחד מהם במאמר שפורסם בניו יורק טיימס.

את מאובני העצמות ניתן להסביר ככאלה שפשוט הונחו על קרקעית המערה (ללא שום כוונה ותכנון), והדימויים או הסימונים על הקירות ייתכן ובכלל בוצעו על ידי בני אדם מודרניים (הומו סאפיינס), שנכנסו למערה עשרות אלפי שנים מאוחר יותר. לכל היותר ניתן לומר שבמערה יש עדויות לחלקי גוף שהתפרקו - קרסול פה, כף רגל שם - מבלי יכולת לשחזר את המנח המקורי שלהם. ודאי בלי הוכחה לסידורי קבורה מוכרים. מן הסתם, קנאת חוקרים משחקת כאן תפקיד לא מבוטל ואם יוכחו טענותיו של ברגר, זו בהחלט תהיה מהפכה בכל מה שידענו על שימוש במערות לצרכי קבורה ועיטור.

לתת למוות מקום בנרטיב החיים

כך או כך, העניין הרב בממצאים מלמד עלינו, בני האדם המודרניים, יותר מאשר על קודמינו שהוטמנו או הובאו או הגיעו השד יודע איך אל מעמקי מערת הכוכב העולה. העיסוק האובססיבי במוות, החרדה מפניו והצורך לתת לו, למוות ולמת עצמו, מקום בנרטיב החיים, הם שמהדהדים ממעמקי המערה או הבור הקדום. ובמידה מסוימת כך גם הדרישה המסוימת בהסכמים הקואליציוניים שחרדות יש בהם די והותר.