המבנה הפרהיסטורי מעצמות ממותות שנמצא ברוסיה הוביל לפריצת דרך ארכיאולוגית

 רן ברקאי הוא פרופסור לארכיאולוגיה של תקופות פרהיסטוריות, חוקר ומלמד באוניברסיטת תל־אביב. איל חלפון הוא במאי, סופר ומוסמך לארכיאולוגיה. במדור ארכיאולוגיה המתחדש הם תרים אחר עקבות העולם הקדום, בישראל ובעולם, בהווה 

בגיל חמש, הילד של אחד מאיתנו היה דוב. הוא הגיע אז לבוסטון, לא ידע מילה באנגלית, לא הכיר אף אחד וכשירד לשחק עם ילדי השכונה נכנס לעורה של חיה מפחידה. הוא התנועע כמו דוב, רדף כמו דוב ובעיקר נהם כדוב. הילדים התלהבו מהאורח המאיים, שיתפו איתו פעולה, חיכו שיגיע ומהר מאוד הדוב היה לחלק מחייהם. עד סוף אותו קיץ הוא גם למד לדבר אנגלית והפסיק לנהום.

● אחד האתרים הארכיאולוגים החשובים בישראל מסתתר מתחת מחלף רב נתיבים בצומת
● האפקט הקולי רב העוצמה של מחסות הסלע הקדמוניות

הוא לא הילד הראשון או האדם היחיד שנכנס כך לדמות חיה. באחת הסצנות רבות העוצמה בסרט "האיש שנולד מחדש" (The Revenant) מ־2015 הגיבור, ליאונרדו דיקפריו בדמותו של סוחר הפרוות יו גלאס, נכנס אל גופת ביזון. לא במקרה הוא נכנס לשם ולא רק כדי לחמם את גופו מפני הקור המקפיא.

כניסה אל "תוך החיה" היא מהלך מוכר בתרבויות ילידיות רבות, ומותר להניח שהוא התקיים מאז שבני אדם קשרו את גורלם בזה של חיות גדולות: התקיימו בזכותן, התפעלו מכוחן, שאפו להידמות להן, ולו לרגע.

טקסי הודיה לחיות הענק

יודינובו הוא אתר פרהיסטורי במרכז סיביר, שנחשף ונחקר כבר באמצע המאה שעברה. בני אדם קדומים חיו שם עד לפני 15 אלף שנה, סיתתו כלי צור, צדו ממותות, הבעירו מדורות, צלו בשר ובנוסף לכל אלה - פרטים די קבועים במרחבי קיום אנושי קדומים - גם הקימו חמישה "מבנים" אליפטיים מעצמות ממותות.

בצילומים הם נראים כבסיס לפסל סביבתי מטריד או יציקת גבס מוגזמת במעבדה לשיניים תותבות. קונסטרוקציות העצמות קוטלגו כבסיס למגורים, מחסה לציידים לקטים שחיו באזור ושרידי ממותות שימשו אותם כעמודי תמך באתר בניה.

מחקר עכשווי של המכון הזואולוגי באקדמיה הרוסית למדעים חזר אל המבנים הפרהיסטוריים, בחן אופני טיפול בעצמות שהובאו לשם והורכבו מלמעלה ממאה ממותות שונות. בהתאם לממצאים עלתה אפשרות שונה בתכלית: עצמות חיות הענק בותרו, נאספו ועוצבו למטרות טקסיות. טקסי הודיה לממותה.

יחסי הגומלין שבין ציידים לטרפם

המסקנה המאתגרת של החוקרים הרוסים נשענת לא רק על ממצאים בשטח, אלא גם על ידע אנתרופולוגי בכל הנוגע ליחסי הגומלין שבין ציידים לטרפם. מוזר ככל שזה יישמע לאוזניים מערביות, מלת מפתח להבנת יחסים אלה היא - "הדדיות". קשר מתמשך שבו צד אחד מקריב עצמו או מוסר עצמו למען האחר, ובתמורה מובטח לו טיפול מכובד בעצמותיו ושרידות בני מינו בעתיד. ובמלים פשוטות: אנחנו אמנם מוכרחים לאכול אותך, אבל לא נגזים בצייד ולא נזרוק את עצמותיך לפח האשפה. נדאג להן, נשמור עליהן, נזכור אותך - הצבי, הדוב, האייל - בכל יום ובכל מקום.

לציידים בני זמננו בסיביר, מזרח רוסיה והאזורים הקרחוניים יש כללים נוקשים הנוגעים לטיפול בעצמות איילים שניצודו, כולל הקמת מבנים מעצמותיהם. טקסים שונים נערכים לשרידי דובים שניצודו באותם אזורים. ממצאים ארכיאולוגיים מתעדים הטמנות מסודרות של עצמות חיות צייד, בתקופות שונות ובגיוון גיאוגרפי: אריות ים ולוויתנים באזור מיצרי ברינג; אייל קנדי (ELK) בדנמרק; כלבי ים בצפון קנדה; צבאים בדרום מזרח אמריקה ועוד. כבוד לחיה שניצודה הוא מרכיב בסיסי ביחסים שבינה לבין האדם. זה בוודאי נכון לגבי חיות ענק כמו פילים, לווייתנים וממותות. רצון להידמות לחיות אלה הוא ביטוי מזוכך, רוחני, של כבוד זה.

ערימת העצמות מדמה את הממותה

בתרבות האשלית, כאן באזורנו לפני יותר מחצי מליון שנה, בני אדם קדומים ייצרו העתקים של אבני יד מעצמות פילים שניצודו. זו לא הייתה פעולה אקראית, נטולת חשיבות, לא סתם גיוון בחומרי הייצור של הכלי החשוב בחייהם.

מי שבחר לסתת כלי דווקא ממה שהיה פעם גורם בעל חשיבות בחייו, ידע מה הוא עושה. כשאחז בידו באותה עצם מסותתת, חש שהוא אוחז בפיל. ואפילו שהוא עצמו הפיל. מה שמחזיר אותנו ל"מבנה" הממותות במרכז סיביר: אותו הסבר אפשרי לסיבה שבני אדם קדומים התעקשו לאחוז בידם כלי מעצם אחת של פיל, יכול להבהיר מדוע הם טרחו ללקט, לגרור, לסדר ולייצב זו מעל זו עצמות של כמה ממותות. מונומנט שמשלב זיכרון, שיתוף פעולה ושאיפה להיות חלק מישות משותפת. לא יהיה מופרך לשער שאותה "ערימת עצמות" במרכז סיביר דימתה ממותה, ייצגה ממותה ומבחינת הנכנסים לתוכה - הייתה ממותה.

על מה ליאונרדו דיקפריו קיבל את האוסקר

בראיונות עימו לקראת הקרנת "האיש שנולד מחדש", סיפר ליאונרדו דיקפריו שהצילומים היו החוויה הקולנועית התובענית בחייו. המעמד הקשה מכולם, לדבריו, היה זה שבו נדרש לאכול לשון לא מבושלת של ביזון. גם זה אקט שבני חברות ילידיות מחשיבים כנעלה וחיוני לשמירת הקשר בינם לבין עולם החי. ילידים מצפון ארה"ב עתרו לקונגרס בשנות השבעים של המאה קודמת, כדי להבטיח את זכותם לטעום לשון ביזון. דיקפריו קיבל על זה אוסקר.