היעלמותה של החיה הזו השפיעה באופן דרמטי על קהילת הילידים בקנדה

רן ברקאי הוא פרופסור לארכיאולוגיה של תקופות פרהיסטוריות, חוקר ומלמד באוניברסיטת תל־אביב. איל חלפון הוא במאי, סופר ומוסמך לארכיאולוגיה. במדור ארכיאולוגיה הם תרים אחר עקבות העולם הקדום, בישראל ובעולם, בהווה

פעם היו פה פילים. מן הסתם כבר כתבנו את זה פעם או פעמיים. פילים וקשריהם העבותים עם בני אדם הם מהנושאים החביבים עלינו. הפילים, ובעלי חדק אחרים (למשל ממותות) נעלמו מאזורנו לפני כ-400 אלף שנה. להיעלמות, או הכחדת בעלי החדק, הייתה השפעה דרמטית על בני האדם שחיו כאן לפנינו. בסיס כלכלת הקיום שלהם קרס, הם נדרשו להסתפק בתחליפים קטנים בהרבה (דוגמת יחמורים), שיטות הצייד השתנו, אנשים השתנו, כלים התחלפו. לכל זה יש עדויות חומריות תומכות (למשל, שכבות ארכיאולוגיות עם להבים מוקטנים ועצמות יחמורים במקום אלו שקודם היו בהן אבני יד מרשימות ועצמות פילים). מה שאין לנו ולעולם גם לא יהיה הוא המרכיב הנפשי: מה הרגישו בני אדם קדומים כשראו שהפילים הולכים ומתמעטים? מה הם חשבו לעצמם? מה הם חשבו על עצמם?

● התגלית הארכיאולוגית שנחשפה בקבר פרהיסטורי בירדן
● הסודות המסקרנים שהוטמנו במעמקי המערות
● האם נשים קדמוניות אכן היו שותפות שוות לציד?

אין ספק שהם ידעו שמשהו קורה. אנחנו, בני אדם עירוניים המרוכזים בעצמם, בכל זאת שמים לב שגזמו את עצי הפיקוס בשדרה, שמיינות פלשו לכל מדשאה ושבכל מקום שפעם היה בנק יש עכשיו עוד בית קפה. בני אדם קדומים היו קשובים מאיתנו לסביבה, הם היו חלק ממנה. הם ראו והרגישו שיש פחות ופחות פילים. הם כנראה גם ידעו שיש להם אחריות מסוימת להתמעטות זו.

עמק שנמחק מהנוף, כניגון שאבד לנשמה

מה מרגישים ציידים לקטים כשמרכיב מהותי בעולמם קורס, זה כבר סיפור אחר. פרק מתוכו פתוח לעיוננו מתוך מחקרים עכשוויים על השפעת היעלמות הקאריבו, האייל הצפוני, על הילידים שחיים באזורים הארקטיים של צפון מזרח קנדה.

לאינואיטים בלברדור, קנדה, קאריבו הוא מה שפילים היו עבור בני אדם קדומים שחיו כאן: שותף נוכח ופעיל בעולמם, חלק בלתי נפרד מאורחות חייהם. אינואיטים לא רק ניזונים מבשר ושומן האייל הצפוני, לא רק מתעטפים בפרוותו כמגן מפני קור עז, הם גם מגדירים את זהותם בשותפות עם הקאריבו. היעלמותו כמוה כהר או עמק שנמחקו מהנוף, כניגון שאבד לנשמה.

נתוני ההתמעטות מדאיגים: עדרי הקאריבו באזור הנהר ג'ורג' בצפון לברדור, למשל, התמעטו ב-99 אחוז ממספרם בתחילת שנות האלפיים. הם לא על סף התהום, אלא בסוף הצלילה להתרסקות. באזורים אחרים הנתונים מעט פחות קיצוניים, אבל לא פחות מדאיגים. אי לכך החליטה ממשלת קנדה לאסור צייד קאריבו. בלי מכסות, בלי פשרות, בלי משא ומתן עם האינואוטים, שזקוקים לאייל הצפוני כאוויר לנשימה. או אוויר לנשמה.

חוליה מקשרת של רצף הקיום האנושי

ואלו הפעלים ושמות התואר בהם בחרו אותם ילידים כדי לתאר באוזני החוקרים את תחושותיהם מהאסון האקולוגי (והחוקתי) שנפל עליהם: "עצב", "כעס", "עצבים", "עצבנות", "מבואס", "מיואש", "הרוס", "מתוסכל", "פגוע" ו"עם דמעות בעיניים". יש כאן עירוב של תחושות, ניגוד הנובע מהדואליות של הקטסטרופה: היעלמות בעל חיים מהנוף מחד, ואיסור ממשלתי שנכפה מרחוק ומגבוה מאידך. לכן גם עצב וגם עצבים. גם כעס וגם דמעות בעיניים.

"כשאתה אוכל בשר קאריבו, זה משהו שהיה בבסיס התרבות שלנו במשך דורות. יש לו משמעות עמוקה עבורנו", הסביר אחד הציידים לעורכי המחקר והוסיף שכדי לדעת מי הם, מאין באו ולאן הם הולכים, עליהם לשמר את הקשר הרוחני עם הקאריבו.

לאוזניים מערביות זה בוודאי נשמע מופרך. רוחניות הקשר כמו גם הצורך באכילת מושאו - החיה הניצודה. לציידים לקטים זה טבע שני. אפילו ראשון. סרט תיעודי עכשווי מאיי פארו ממחיש בעוצמה רבה את הכפילות הזו: חלק מתושבי האי מתעקשים לשמר מסורות צייד לוויתנים, למרות נתונים מדאיגים לא רק של התדלדלות אוכלוסיית הניצודים אלא של רמות גבוהות של כספית בבשרם. גבוהות עד כדי סכנה ממשית לחיי הציידים. ובכל זאת רבים מאנשי האיים - אנשים מודרניים, עם בתי קפה ונבחרת כדורגל באליפות אירופה - נזעקים ממיטותיהם לקול צופרי הרתעה ושועטים למפרץ, חמושים בפגיונות, כדי להמשיך נוהג שנמשך מאות שנים. בשר לוויתן הוא חוליה מקשרת, מזינה, של רצף קיום אנושי. וכך גם לגבי הקאריבו. וכנראה שגם לגבי פילים שהיו כאן לפני מאות אלפי שנים.

הציידים והניצודים בדמעה אחת

הכותרת "עצב אקולוגי" שמופיעה בכותרת מאמרים שונים העוסקים בנושא מאגדת בתוכה את הכפילות הרגשית. עצב עלינו, בני האדם. עצב על החיות. הציידים והניצודים בדמעה אחת. אחת מנשות האינואיטים שצוטטה במחקר, סיכמה זאת בפשטות: "אני עצובה עבורנו, מפני שלא נאכל בשר קאריבו. אני עצובה בשביל הקאריבו כי הוא הולך ונעלם. הורגים אותם, או שהם גוועים ברעב, או מה שזה לא יהיה שקורה להם. זה עצוב שייתכן והם פשוט ימחקו מהנוף".

בניגוד להיעלמות הפילים באזורנו לפני כ- 400 אלף שנה, כאן התהליך מהיר כאבחת חרב. עשרים שנה חלפו, ו-99 אחוזים מאוכלוסיית האייל הצפוני באזור מסוים, נמחקה. ציידים לקטים בתקופות קדומות חוו ככל הנראה עצב וכעס מהתמעטות בעלי חיים מוכרים, אבל מצאו תחליפים. את התחליפים שלהם יאלצו האינואיטים של צפון מזרח קנדה לחפש בסופרמרקט. בשקיות מזון מעובד. גם אם בדרך נס עדרי הקאריבו יצליחו יום אחד להתאושש, הם - הילידים שחיו שם אלפי שנים- אבודים. הם הראשונים להבין את זה. מאוחר מדי עבורם ועבורנו.