זה לא אותו הבית: מה עובר על מילואימניק שחוזר אחרי חודשים לשגרה

בזמן שהם היו ביקום מקביל, משפחות המילואימניקים התרגלו למציאות חדשה - בלעדיהם • כעת, כשהם משילים מעצמם את הזהות הצבאית וחוזרים למשימות כמו כביסה וכריכים לבית הספר - צצים הפערים, שגורמים לתסכולים ולמריבות בין בני הזוג • מה עובר על כל אחד מהצדדים, ואיך מגשרים? המומחים מסבירים

יואב אדומי ומשפחתו. ''לא זוכר את הקוד בכניסה'' / צילום: פרטי
יואב אדומי ומשפחתו. ''לא זוכר את הקוד בכניסה'' / צילום: פרטי

אמ;לק

יואב לא זוכר את קוד הכניסה הביתה, עומר גילה שהבת שלו התחילה לדבר וירדן, שבעלה נמצא במילואים, השאירה אותו מחוץ לקבלת ההחלטות: המילואימניקים חוזרים בימים אלו למשפחות שלהם ומגלים שהרבה מאוד דברים השתנו. לפעמים, הפערים המנטליים והתסכולים שנצברים גם עשויים לעורר ריבים בין בני הזוג. איך אפשר לגשר על הפערים ומה צריך לעשות כדי להחזיר את המילואמניק בהדרגה למשימות הבית?

אם ימי המילואים היו תקופה קשה במיוחד עבור המשרתים, עבור חלקם השיבה הביתה היא אירוע לא פחות מטלטל. החיים שנשארו מאחור, שאליהם התגעגעו החיילים ועליהם נלחמו, נראים לפעמים כמו עולם מקביל, לא רלוונטי. יואב אדומי למשל, מילואמיניק בגדוד יהונתן 8111 שהשתחרר לפני כשבוע, עדיין לא הצליח להתאקלם.

"לאחר אחד הביקורים שלי בבית, כתבתי בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית 'כמה כיף היה לפגוש את כולם'. הבן שלי, בן ה־14, ענה 'שמחנו לארח אותך'. זה בעצם מסכם הכול. עברנו דירה זמן קצר לפני שגייסו אותי - ועד עכשיו אני לא זוכר את הקוד בכניסה. אני צריך לשרוק לילדים כדי שיכניסו אותי".

בזמן שאדומי ושאר המילואימניקים מנסים להתרגל שוב לחיים הקודמים, החיים מצדם לא מחכים. "העבודה, הסידורים, ענייני הבריאות, התיקונים בבית, התנהגות הילדים, כל אלה לא השתפרו כשהם היו מגויסים", אומרת ד"ר נעמי באום, פסיכולוגית המתמחה בטראומה וחוסן. ד"ר באום מדברת על הקושי הלוגיסטי, אך ברור שהמעברים כרוכים גם בקשיים שונים ומורכבים.

עוד בסדרהלכל הכתבות

הצג עוד

"בתקופת המילואים באים לידי ביטוי חלקים מסוימים של הזהות שאינם באים לידי ביטוי בחיי היומיום", אומרת עידית גוטמן, ד"ר לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת תל אביב. "הילדים, הזוגיות, ההורים והתחביבים - הכול דועך, ובמקום זה הקבוצה והחבר'ה הופכים למערכת הייחוס העיקרית. המעברים בין הזהויות הללו הם קשים. אחרי שטבלת באש צריך לחזור לכביסה ולהשכבות, לוועד הבית ולשרברב. יש תחושה של יקום מקביל".

עומר דורות, שחזר גם הוא ממילואים ארוכים בחטיבה 401 של חיל השיריון, מזדהה עם הדברים. "אני מורה בבית ספר. זו עבודה עם משמעות, יש שיגידו לא פחותה מאשר הצבא, אבל אחרי מה שעברתי קשה לריב עם ילדים בני 14 על אם הם מדברים או לא מדברים בשיעור. גם לגבי הבית - כשחוזרים מרגישים שהעולם אחר. כאילו הבית הוא כמו סרט".

אדומי אף מציין שפתאום, כשחוזרים לשגרה, יש זמן לשאול את השאלות הקשות שנמנעו מהן בזמן הלחימה. "פתאום עולות תהיות: מה עושים הלאה מבחינת הצבא ומה עושים עם החברה בישראל. בבסיס היו לנו הרבה דיונים על איך ממשיכים מכאן יחד. באזרחות אתה פותח את הרדיו או את הטוויטר ומרגיש את הפלגנות, עדיין מרגיש קצת 6 באוקטובר, במקום… אני לא יודע מה התאריך עכשיו, משהו בינואר?".

"מנגד", הוא אומר, "כיף ללכת ברחוב ולראות אנשים מסתובבים, שמצב הרוח לא נעצר ב־7 באוקטובר. בשביל זה אנחנו נלחמים".

"הילדה פתאום התחילה לדבר"

החזרה הביתה גם עשויה להפגיש עם ההבנה הכואבת שהבית שהמילואימניקים השאירו לא נשאר כפי שהיה. "הילדה התחילה לדבר, הילד פתאום לא אוכל את מה שחשבתי שהוא אוהב", מספר דורות. "ויש דברים שפתאום אני רואה שלא מתעקשים עליהם. אומרים לי - שחררנו את זה. אני מבין, לא הייתי פה".

עומר דורות ומשפחתו. ''קניתי לילד אופניים, אבל לא יודע אם אספיק ללמד אותו'' / צילום: מיכל דוידוביץ
 עומר דורות ומשפחתו. ''קניתי לילד אופניים, אבל לא יודע אם אספיק ללמד אותו'' / צילום: מיכל דוידוביץ

ירדן רימון, נשואה לאורן, מילואימניק בהנדסה קרבית, מספרת איך זה נראה מהצד השני. "הוא לא שותף עכשיו להרבה מההחלטות המשפחתיות, למשל לאיזה גן לרשום את הילדה. הייתה לו בהתחלה ביקורת על ההתנהלות עד שהוא הבין שאין לו מה להגיד. הוא יוכל להחליט שוב כשהוא יהיה חלק פעיל מהשגרה". אורן יחזור לכל המוקדם אחרי פברואר. "לאחרונה הוא יותר בבית, אבל הוא עדיין כמו אורח. הילדים משתפים אותו פחות בחיים שלהם, כי זה מרגיש לא רלוונטי. הוא דווקא אבא מעורב מאוד בדרך כלל, ואני מרגישה שהתקופה הזאת שינתה את זה".

הקושי הזה אל מול הבית מייצר תסכולים בבית. "מי שנשארו בעורף עשו את כל עבודת הצללים שגם בשגרה היא לא מספיק מוערכת", אומרת גוטמן. "העומס המנטלי היה עצום. מלבד ניהול משק הבית, היו הפחד והגעגועים שמרחפים, והם היו מאוד לבד בתוך כל זה. אחרי שהתרגלו לתקתק הכול לבד, קשה שוב להיכנס לסינכרון בין שניים".

הקומיקאית רביטל ויטלזון יעקבס היא אמא לחמישה ילדים. בן זוגה, נדב, הוא אל"מ בצה"ל ובמילואים מאז 7 באוקטובר. "החודש־חודשיים הראשונים היו לופ של מחשבות איך להכין ממ"ד ומאיפה להביא טרנזיסטור ואם צריך לברוח אז איך אני בורחת לבד עם חמישה ילדים, והייתי לגמרי לבד בזה", היא מספרת לגלובס.

רביטל ויטלזון יעקבס / צילום: אושר עדן פשינסקי
 רביטל ויטלזון יעקבס / צילום: אושר עדן פשינסקי

"וגם לגבי הדברים השגרתיים - אם לא קניתי נייר טואלט ועכשיו הילד לא יכול לנגב את הטוסיק, אז הכול עליי. ומשהו בתקופה הפומפוזית הזאת גם לא מאפשר להתלונן על הקשיים ה'קטנים', בטח לא בפני המילואימניק עצמו, שחי בספרות דרמטיות הרבה יותר".

"אצלנו, אפילו כשהוא מגיע מהמילואים ליומיים, הוא לפעמים הולך למשרד ממש", מגלה רימון. "הוא מרגיש שהוא חייב לעשות את זה כדי להישאר בלופ. אני לא כועסת עליו, אני כועסת על העובדה שאין שום התייחסות ממשלתית או קהילתית לכל המשפחות שנשארו בלי אבא. ממש רציתי שיראו אותי".

ויטלזון יעקבס משתפת את התחושות ברשתות החברתיות ורבות מבנות הזוג של המגויסים מוצאות בדברים האלה מקור להזדהות. אלא שבבית השיחות אחרות. "עם כל הציניות שלי השיחות שלנו נהיו קלישאה. הוא יכול להגיד לי 'זה צו השעה. עכשיו תורנו', ואני לגמרי בתוך זה. אני אומרת לילדים 'איזו זכות יש לנו, אבא מדהים כל כך ואידיאליסט'. הנה גם עכשיו אני מתחילה לבכות, זה כל הזמן ככה, כאילו אני בהיריון כבר ארבעה חודשים".

טיפים למשפחה

1. חזרו לשגרה באופן מדורג. אל תצפו שהמילואימניק מיד ייכנס וייקח את כל תפקידיו הישנים.
2. הכינו את הילדים והסבירו להם שאבא או אמא עברו תקופה לא פשוטה.
3. קבלו גם רגעים קשים, של הסתגרות, עצב, תסכול ורוגז.
4. חכו מעט עם החופשה עד שהדברים יחזרו לשגרה.
5. הריחוק עשוי להתבטא בקרבה אך גם בהימנעות.
6. לעיתים ילדים עשויים לחוש נטישה. אין לכפות עליהם קרבה בכוח, הזמן יעשה את שלו.

הכותבת היא ד"ר לירז מרגלית, מומחית לכלכלה התנהגותית

ולפעמים העצבים עולים

ולמרות הפתוס והאידיאלים, לפעמים גם העצבים עולים. "זה לא שנשים רוצות לסגור חשבון", היא מוסיפה, "אבל בסופו של דבר החזקת את הבית ואת צריכה עכשיו להתפוצץ על מישהו, וזה כנראה לא יהיה על משכן הכנסת או על הנייה, אז הנה הריב תכף בא. ואני אומרת, דווקא בואו נלך על זה בחרבו דרבו, תן לה להוציא הכול, תני לו לצעוק חזרה, לא לצפות לאיזה שקט מלאכותי שבסוף יתפוצץ".

"שני הצדדים עלולים לכעוס, והכעס הוא קצת דומה - על שאין מספיק הכרה בכאב או בקושי שכל צד חווה", אומרת גוטמן. "אבל כדי להיות מסוגל להכיל את האחר, אתה צריך שהצרכים הרגשיים הבסיסיים שלך יסופקו, וזה מלכוד. החברה כולה משוועת למי שיכיל, כי כולם פצועים".

גם אם הרגשות השליליים נרגעים, לפעמים תחושת הזרות נשארת. לשני הצדדים קשה לשתף באופן מלא במה שהיה. "החיילים לא תמיד רוצים לחשוף את מה שהם עברו", אומרת ד"ר באום. "לאימהות הם אומרים שכל הזמן שיחקו כדורעף ליד הים, כי איך בכלל להתחיל לספר? ואולי לצער?".

ויטלזון יעקבס מספרת שהמילואימניקים דווקא משתפים, אבל לא את המשפחה. "חברה סיפרה שהיא שאלה על המילואים ובן זוגה לא סיפר לה כלום, ואז הגיע חבר ופתאום הם מדברים על זה. וזה לא שהיא לא מבינה את המילים, אבל הוא רוצה לדבר עם מישהו שממש חושב באותו התדר".

"שני הצדדים מתמודדים גם עם גלים חזקים מאוד של אשמה", מוסיפה ד"ר גוטמן. "המילואימניקים אולי מרגישים אשמה על מה שלא עשו בעזה או על מה שעשו. זה לא טבעי לנפש לפוצץ בית שיש בו אנשים, מוצדק או לא מוצדק. אולי הם חושבים על חברים שנפגעו או על אלה שעדיין שם.

"ומי שנמצא בעורף מרגיש אשמה על דברים שלא תוחזקו באופן מושלם, שהילדים במסכים, שפיתה עם נוטלה הפכה לארוחת ערב. נוצר מצב שבו כל אחד מתבצר בתוך החוויה שלו, ודווקא האפשרות לדבר על הדברים הללו יכולה להיות הזדמנות לקרבה מחודשת".

ואחרי הכול, צריך לזכור שגם לא באמת מדובר במעבר סופי. המילואימניקים שחזרו יודעים בדיוק מדוע הם מתקשים לשחרר את הזהות המחוילת שלהם. "יש לי צו לקו בהמשך השנה, אבל אולי יקראו לי לפני כן", אומר אדומי. "למעשה, החרב הזאת יכולה ליפול בכל רגע. כשיצאנו, לא הזדכינו על הציוד והוא מחכה לנו בצורה מסודרת שמאפשרת גיוס מהיר".

"הזמניות של החזרה היא קטע קשה", אומר דורות. "קניתי לילד אופניים, ואני לא יודע אם אספיק ללמד אותו לרכוב. גם בעבודה שלי אי אפשר להפעיל תהליכים בכיתה ככה".

"לא תקופה אידיאלית לקבלת החלטות"

סוגיה נוספת שקשורה בחזרה הביתה היא חשבון הנפש. חלקנו אולי מכירים את חשבונות הנפש שאנחנו עושים בנופש בארץ או בחו"ל, לגבי החיים שנשארו מאחור, ונשבעים מעכשיו לנהל את החיים אחרת. אחרי 100 ימים בעזה, מקבלים גרסה מוקצנת של החוויה הזו.

"כל קרבה למוות דוחפת לסוג של חשבון נפש ומשחררת כל מיני פנטזיות או תוכניות או מוטיבציות שלא היו, וגם זה מזעזע את המערכת", מסבירה גוטמן. "אנשים חוזרים ומרגישים שהם לא יכולים להיות עוד יום אחד בעבודה הדפוקה הזו, לא יכולים לשאת יותר את האמירות המתחכמות של חמותם. למה לא אוכלים ארוחות משפחתיות פה? למה הילדים לא עושים ספורט? למה יש ערימה של דברים על המקרר? פתאום זה מלחיץ אותם".

רימון מספרת כי אצלם זה בא לידי ביטוי בקניית רהיטים. "אנחנו כבר מדברים על זה שנים, ודווקא עכשיו מימשנו. אמרנו - מגיע לנו".

וגם אם יש מקום לשינויים האלו, גוטמן מציעה לא לקחת החלטות הרות גורל בשלב הראשון. "לא להתגרש, לא להגר, לא לעשות כל דבר שיש לו אפקט של לפחות שנה הלאה. הכל מותר לחשוב או להרגיש, אבל זו לא תקופה אידיאלית לקבל בה החלטות".

"הגברים חוזרים ורוצים מיד ללכת לטיול", מסכמת ויטלזון יעקבס. "הנשים אומרות - בוא תהיה שנייה בבית, בשגרה. האדרנלין של החיים יצטרך לרדת בהדרגה".

שבוע הכנה לחזרה הביתה

המודעות למעברים בין הבית למילואים אמנם עולה במלחמה האחרונה, אך לא תמיד זה היה כך. למעשה, ד"ר באום הייתה מהחלוצות שהעלו אותו למודעות. "בלבנון השנייה הבן שלי היה ממש לקראת סוף השירות, ואחד החברים שלו נהרג. שאלתי אותו אם מדברים איתם על הדברים. הוא אמר: לא מדברים, אבל יש לנו משחק שבו אנחנו זורקים כובע לאוויר, קוראים בשם של מישהו והוא צריך לתפוס את הכובע. אז לפעמים אנחנו קוראים בשם של החבר שאיננו והכובע נופל לרצפה. זו הייתה הדרך שלהם להנכיח את החוסר".

באותו הזמן באום עבדה במרכז לפסיכוטראומה וגייסה את כולם להוביל פרויקט גדול בשם מסע שחרור. "הרעיון היה לתת לחיילים מקום לפרוק, כדי שיוכלו להמשיך את החיים שלהם ולא להיתקע. זה לא היה טיפול, אלא מקום ללמד בו את החיילים על התגובה הנורמלית". באום שמחה לגלות כי גם היום חלק מהמילואימניקים עוברים שבוע הכנה לשיבה הביתה.

"ארגנו לנו שבוע לריכוך החזרה, עם מנחים מעולמות הפסיכולוגיה", אומר אדומי. השבוע הזה עזר לנו לעשות סדר בציר הזמן, להבין איפה היינו ומה עשינו, לדבר קצת על הקשיים והרגעים החזקים, ולאחר מכן לחבר את כל זה לשיבה". גם דורות מספר על דברים טובים שעבר. "בעיבוד המנטלי אמרו לי למשל שאשתי עלולה להיות חולה עכשיו, כי היא משחררת את כל הלחצים שהיו עליה. מכינים אותנו לכל מה שעלול להגיע".

אבל הוא גם מזכיר שהשגרה חזקה מהכול. "היציאה האחרונה שלי הייתה בת ארבע ימים ובה הרגשתי שאני חוזר לעניינים. כשיורד גשם אני חושב - איזה מזל שאני לא שם".