ספי עובדיה איבד אח בצבא - והבין מה הייעוד של עיתונאים

עוד לפני שמלאו לו 30, מונה ספי עובדיה לאחד התפקידים המשפיעים בתקשורת הישראלית - ראש מחלקת החדשות של גלי צה"ל. רגע אחרי מערכת הבחירות הסוערת, הראשונה שלו כמנהל, הוא מדבר בריאיון ראשון וגלוי לב על הטעויות, ההתמכרות לסקרים והניתוק מהשטח, ועל משימתו העיקרית - להפוך צעירים מהפריפריה לעיתונאים ולשנות את התחנה הצבאית. אחרי הכול, גם הוא היה פעם נער מבית דתי בפתח תקווה שחלם להיות קרבי, עד שלילה גורלי אחד שינה את ייעודו. באמת מדבר מהשטח

ספי עובדיה / צילום: אריק סולטן
ספי עובדיה / צילום: אריק סולטן

עות בודדות בלבד חלפו מרגע הניצחון הגדול של הליכוד בראשות בנימין נתניהו בבחירות לכנסת ה-20, וכבר החלה התקשורת הישראלית להתבוסס בוויכוחיה הפנימיים. "איפה טעינו". כיצד זה פספסה, שוב, את רחשי לב הציבור, מדוע נפלה, שוב, בשבי הקונספציה השגויה לפיה המהפך הפוליטי נמצא מעבר לפינה. "הסנסורים שלנו לא עבדו במהלך הבחירות", מודה ראש מחלקת החדשות של גלי צה"ל, ספי עובדיה, בריאיון ראשון בתפקיד. "לא יכול להיות שביומיים האחרונים לפני הבחירות, כשיש סחף אדיר לכיוון נתניהו, אנחנו חיינו בקונספציית הסקר האחרון. איבדנו את חוש הריח של השטח. הניתוק הזה מפריע לי".

קיראו עוד ב"גלובס"


דבריו של עובדיה מתיישבים מצוין עם רוח המפקד. גם ירון דקל, האיש שמינה רק לפני שנה את עובדיה בן ה-30 לאחד התפקידים המשפיעים בתקשורת הישראלית, לקח חלק פעיל בשיח הלוחמים של פוסט יום הכיפורים של התקשורת, הוא יום הבחירות. "הביקורת על נתניהו עברה את הגבול שבין ביקורת לגיטימית וחיונית, לקמפיין כוחני ונטול עכבות", כתב דקל במאמר ל"גלובס". "שוב הלכנו כסומים בארובה אחרי סקרי דעת הקהל. ועתה, בהיעדר טיפול ראוי במהות, שוב תפסו את הכותרות הראשיות, והפכו את הסיקור הפוליטי לסיפור של מרוץ סוסים: שטחי, מוטה, וכפי שהסתבר, מנותק מהשטח. התקשורת חיה בבועה שיצרה לעצמה, מתבשמת מניחוחותיה, ואינה חשה בזרמים המשמעותיים והעמוקים בחברה הישראלית".

כלפי דקל הוטחה לא מעט ביקורת לאחר פרסום המאמר. עכשיו באים? מדוע הדברים לא נאמרו במהלך מערכת הבחירות עצמה? ובכלל, מה עשו בגלי צה"ל לא נכון? "הרבה שנים בגל"צ לא עשינו סקרי מנדטים במהלך הבחירות וכשנכנסתי, אני וסגני דן שחורי התעקשנו להקצות לזה תקציב קטן ועשינו טעות כשהלכנו שבי אחרי זה", לוקח עובדיה אחריות. "גם אני הנחתי שהסקרים משקפים את המציאות. אנחנו חייבים לשלוח את האנשים שלנו להסתובב הרבה יותר בשטח. בסוף את הדברים האלה אתה צריך להביא דרך הרגליים. פעם, אפילו טרם תקופתי, הייתה לי תחושה שהיינו יוצאים הרבה יותר לכינוסים של מפלגות, וכשאתה מגיע לשם, אתה בא במגע עם האנשים עצמם, ופחות עם הקמפיינרים, ואז אתה מקבל תחושה טובה יותר".

יצאה הנחיה מיוחדת לכתבי גלי צה"ל אחרי הבחירות?

"לא אכנס לשיחות שלי עם כתבים. מן הסתם אפשר להניח שנפיק את הלקחים. חשבנו שנכון יותר לשמוע מה אומרים הסוקרים ולהתחבר לפוליטיקאים וליועצים האסטרטגיים שלהם, מאשר לשמוע את השטח. גם התאהבנו בפוזיציה שלפיה 'אנחנו זה הסיפור'. יש עיתונאים שהתאהבו בעצמם ושחשים עצמם כמעין סלבריטיז, ואז הם גם עסוקים בעיקר בלריב אחד עם השני בטוויטר או בלדווח על מסעדות שביקרו בהן, במקום ללכת לשטח ולדווח".

לריב בטוויטר? אתה מתכוון לעימות בין רביב דרוקר ועמית סגל?

"דווקא דרוקר וסגל מביאים, גם בטוויטר, המון אינפורמציה. אני לא מדבר עליהם. אבל ככלל אנחנו עסוקים קצת בעצמנו. כמו שמוכר נקניקיות רוצה לדעת בעיקר מה קורה עם מוכרי הנקניקיות, ככה אותך, כעיתונאי, מעניין לפעמים יותר לדעת מה קורה עם החברים שלך. זה לא בהכרח אמור לעניין את הציבור. 'חשבון נפש' זה ביטוי קשה מדי בעיניי ואני גם לא חושב שנכון שאנחנו, כעיתונאים, נשים את עצמנו כל הזמן במוקד. נמאס לי מעיתונאים שמתעסקים רק בעצמם. מאוד מצער אותי מה שקרה במערכת הבחירות בין 'ידיעות אחרונות' ל'ישראל היום'. הקרב ביניהם לא שמר על שום קלאסה. לא נכון שמערכת תקשורת תתעסק באופן מובהק בלתקוף מערכת אחרת. המלחמה הזו גרמה נזק לכולנו ופגעה באמון של הציבור בתקשורת".

עובדיה מדגיש, עם זאת, כי התקשורת לא אתרגה את יו"ר המחנה הציוני בוז'י הרצוג. "נכנסו לו אל הנשמה", הוא אומר. "התקשורת אינה מקשה אחת. היא עמוסת אינטרסים פוליטיים וכלכליים. לכן גל"צ כל כך חשובה. בניגוד לכלי תקשורת אחרים, גל"צ לא הגיעה לבחירות עם פתק העבודה או מחל בכיס, אלא הייתה מאוד עניינית".

אפשר לנחש איזה פתק היה בכיס של רזי ברקאי או רינו צרור.

"ואולי הניחוש יהיה נכון ואולי לא. אני לא חושב שרזי או רינו אמרו אי-פעם למי הם מצביעים. על כל פנים, בהסתכלות מערכתית לא תראה אצל אף אחד מהמגישים ניסיון לקדם מסגרת מפלגתית מסוימת, ואני מאוד גאה בזה".

אבל אם יש בעיני עובדיה דרך מובהקת לשנות את אחידות הדעה בתקשורת, דרך משמעותית יותר מיציאה של אנשיה אל השטח, היא הבאת השטח אל התקשורת ושינויה מבפנים. "מה שבעיקר מפריע לי, הוא שאין אצלנו מספיק אנשים מהפריפריה", הוא אומר. "התמהיל אצלנו היום משקף בצורה המדויקת אי-פעם את שכבות החברה הישראלית, אבל זה עדיין לא מספיק.

"אם היו לי שלושה כתבים שאחד מהם הגיע נניח מטבריה, השני מבת ים והשלישי מאשדוד, שבסוף השבוע שלפני הבחירות היו חוזרים מהמרכז הביתה ומגלים שההורים שלהם והחברים שלהם, שרק אתמול עברו מהליכוד למשה כחלון, שינו שוב את דעתם והולכים להצביע לביבי, אז היינו יכולים לשקף את זה למאזינים. אבל היינו בתוך אווירה שהייתה בועתית. אם מספיק כתבים היו מסתובבים בפריפריה, המצב היה אחר".

מחדל שלא נגעתי בו אף פעם

פעמיים בשנה יוצאים אנשי גלי צה"ל בהווה, כמו עובדיה, ובעבר, כמו תמר איש שלום או קרן מרציאנו לבתי ספר בפריפריה, כדי לשכנע בני נוער שלא חושבים אפילו על שירות בתקשורת, להגיש מועמדות לתחנה הצבאית. "כדי להיות עיתונאי אתה צריך רשימה מצומצמת של תכונות, ואם יש לך אותן אתה תהיה עיתונאי טוב ולא משנה מאיפה באת. זה לא שמתיישבת הקליקה התל-אביבית ואומרת 'בואו לא ניתן לאנשי הפריפריה לחדור'".

כלומר, יש העדפה מתקנת היום בתחנה?

"לעולם לא נתעדף בן אדם רק בגלל שהגיע מהפריפריה. יש רף של איכות שצריך לעבור. מצד שני, לא נקבל אנשים שמגיעים רק מארבעה בלוקים בצפון תל אביב. יש חשיבות לעשות היום תעדוף ולפתוח את כלי התקשורת לאנשים האלה שאף אחד מהם לא פחות חכם או מוכשר ממי שגדל בתל אביב. לא כל קבין החוכמה נשפכו לצפון תל אביב. יש קהלים עצומים שנולדו למצב סוציו-אקונומי מסוים והמקפצה שלהם פחות טובה. זו עובדה. אין שוויון מלא או שיקוף מלא של האוכלוסייה בישראל.

"כבר היום יש בגל"צ גם חובשי כיפות סרוגות וגם מתנחלים, ואנחנו שואפים להרחיב את זה. אנשים כמו אוריה אלקיים, כתב הדתות שהוא חובש כיפה מקריית שמונה, שהתחיל את הצבא במסלול של ישיבת הסדר והגיע אלינו, וגם מיכאל שמש, כתב חרדי מבני ברק, ויש ישי שנרב מרבבה, עופרי אשל מעצמון ושמואל מוניץ מגוש עציון. לפני 15 או 20 שנה היינו מפספסים אותם. בעיניי, תפקידם של מנהלי כלי תקשורת אחרים הוא ליצור את התמהיל הזה של עיתונאים שאנחנו מנסים ליצור בגל"צ".

ואולי הבעיה בתקשורת לא מתחילה בעובדה שאין גיוון בגל"צ, אלא בכך שהגיוון נהרס בגל"צ? אתם מייצרים את השטאנץ המחשבתי, וכל כלי התקשורת לוקחים את אנשיהם רק מבית הייצור שלכם. אולי הם אלה שצריכים להפסיק לקחת אנשים מגל"צ בלבד?

"איך אפשר להגיד את זה? קח את העימות בין רביב דרוקר ועמית סגל, שני קטבים, ששניהם יוצאי גל"צ. זו התשובה לשאלתך. העובדה שכל כך הרבה עיתונאים חשובים שנמצאים היום בקדמת הבמה הגיעו מגל"צ היא תעודת כבוד. אני לא מתבייש בזה".

עובדיה עצמו גר היום במרכז תל אביב וחי בזוגיות עם עדן ארדינסט, בוגרת התחנה אף היא. אך הוא מגיע מרקע שונה מזה שאנשי התחנה השמאלנית-לבנבנה הגיעו ממנה. הוא נולד בראשון לציון וגדל בפתח תקווה למשפחה דתית ממוצא עיראקי. "ההורים שלי הם אנשים פשוטים. אבא שלי היה סוכן מכירות ואמא שלי מטפלת", הוא מעיד. "לא גדלתי במשפחה עם המון אמצעים, אבל כן עם הורים אוהבים שנותנים את המקסימום לילדים שלהם".

בנערותו, חלם עובדיה להתגייס ליחידה קרבית מובחרת וגם קיבל זימון ליום סיירות. צירוף נסיבות טרגי שינה את מסלול חייו. "אחי, אלי, שהיה מבוגר ממני בשש שנים, שירת ככימאי באחת המעבדות של הצבא, ובמהלך שירותו הצבאי, כשאני הייתי בן 16 ואלי בן 22, חלה הידרדרות לא ברורה במצבו הרפואי", חושף עובדיה לראשונה את האסון שפקד את משפחתו. "אלי אושפז כמה וכמה פעמים כדי לברר את מקור הבעיה ובערב יום כיפור שנת 2000, ביום שבו נחטפו שלושה חיילי צה"ל בהר דב, הוא חש שוב כאבי ראש שהלכו והחמירו. הוא התחיל להקיא והצענו לקחת אותו לבית חולים, אבל אלי סירב בתוקף".

עובדיה זוכר היטב כיצד צוות מד"א הגיע אל בית המשפחה באמצע הלילה. "הם לא הצליחו למשש לאלי את הדופק ואמרו לאמא שלי ולי שהוא פשוט התייבש. אני זוכר היטב איך הם לקחו את הזמן, לא מיהרו לפנות אותו וציפו שהוא ישתף פעולה".

ומה קרה אז?

"אני יורד עם אלי למטה ואז אנשי מד"א אומרים לי שצריך את החוגר שלו", עובדיה מתאר בשקט. "אני אומר להם 'אתם בטוחים? כדאי לנסוע מהר לבית חולים'. והם עונים לי: 'כן, כן, יש זמן, תביא את החוגר, הוא בסך הכול התייבש'. ככה בזבזנו דקות ארוכות. בסופו של דבר עליתי עם אלי לאמבולנס וכשהגענו לבית חולים, רק שנינו, לקחו אותו באיזי ואני נחשפתי לכך שהאח שלי גוסס. אלי נפטר בבית החולים. קרה שם מחדל שלא נגעתי בו אף פעם".

במשך תקופה ארוכה הניח עובדיה בצד את הזיכרונות מהמחדל שהוביל למות אחיו. אנחנו יוצאים החוצה מבית הקפה התל-אביבי הקטן ברחוב הנרייטה סולד, שבו נפגשנו בשעות הבוקר של יום ראשון. שנינו כבר אחרי שלוש כוסות קפה, ועובדיה, שנראה מותש מהשיחה, מדליק סיגריה.

"קברתי הרבה שנים את הסיפור של אלי, כי לא רציתי לפתוח עוד פצעים להורים שמתמודדים עם זה בכל יום", הוא מסביר. "אחד הלקחים שהסקתי מהמחדל שהוביל למותו של אלי זה את הצורך הגדול בנגישות של עיתונאי, כל עיתונאי, לכל אדם. אנחנו צריכים להיות זמינים לכל אחד כדי לפרסם את המקרים האלה. לנו, כאנשים פשוטים מפתח תקווה, לא הייתה באותה תקופה נגישות לעיתונות. אבל המקרה של אלי היה חייב להתפרסם. היום, כמעט 16 שנים מאוחר יותר, הפרסום שלו כבר לא יעזור לאף אחד. אבל המסקנה שלי מהמקרה היא שתפקידנו, העיתונאים, להיות נגישים לאדם הפשוט ביותר. גם כדי שייעשה צדק וגם כדי שמחדלים יתוקנו. וזה יותר חשוב מלחזות את תוצאות הבחירות".

כשנתיים לאחר מות אחיו סירב משה, אביו של עובדיה, לחתום על טופס שמאפשר לו להתגייס לשירות קרבי. ספי רתח מזעם ובמשך חודשים ניסה לשכנע את אביו לשנות את דעתו. הוא אפילו יצר קשר עם חבר הכנסת אילן גילאון (מרצ) ובדק עמו את האפשרות לעתור לבג"ץ כדי ששופטי בית המשפט העליון יאפשרו לו להתגייס ליחידה קרבית. "חשבתי שיש פה קייס משפטי, כי בישראל לאדם בן 18 מותר לעשות כמעט כל דבר שהוא רוצה, לשתות אלכוהול, להוציא רישיון נהיגה, ופה הוא נזקק לחתימה של ההורים שלו. אילן דרש לפגוש את אבא שלי, שהוריד אותו מזה מיד. הוא אמר לו 'אל תיתן לשנתנו לנדוד בלילה אחרי מה שקרה לנו', ואילן השתכנע".

מה אמא שלך חשבה על זה?

"אמי היא אדם מאוד מיוחד. כמובן שבסתר לבה היא לא רצתה שאלך לקרבי, אבל בסופו של דבר היא מכבדת, או נכנעת, לרצונות של הילדים שלה. קשה לה להגיד לא. אבא שלי היה מאוד חזק בעמדתו. היום אני מבין אותו".

משהבין שליחידה קרבית הוא כבר לא יגיע, החל עובדיה לפנטז על שירות בגלי צה"ל. את העניין באקטואליה ובתקשורת הוא רכש כבר מילדות בהשפעת ובהשראת אחיו המנוח. "הייתי סקפטי ביכולת שלי להתקבל לגל"צ כי תפסתי את התחנה כמקום שרק אנשים מקושרים יכולים להגיע אליו", הוא מודה. "אמנם רשמתי את גל"צ כאחת האפשרויות, אבל לא התפלאתי כשהזימון לא הגיע בדואר. פתאום, בחופשת חנוכה, התקשרו לבית שלנו לוודא שאגיע למבחנים. אחותי במקרה הייתה בבית וענתה לטלפון, אחרת אף אחד לא היה עונה ולעולם לא הייתי מגיע למיונים".

אחד מהחבר'ה

הבחירה בעובדיה לתפקיד מנהל מחלקת החדשות, במארס 2014 התקבלה אצל חלק מהעובדים בהרמת גבה. "היה מי שחשב שאין לו הניסיון הדרוש וגם היום יש מי שעדיין מתקשים לראות בו מנהל, הוא עדיין אחד מהחבר'ה", אומר אחד מאנשי התחנה. לדבריו, את מקור סמכותו, עובדיה שואב בעיקר "מכך שהוא נותן לך תחושה שהוא שותף של העובדים, מהענייניות שבה הוא מבצע את תפקידו ומהרוגע שהוא משרה סביבו, גם בעתות לחץ".

אחד מחבריו מתאר אותו כ"אדם שתמיד יודע לשפוך מים על הגחלים הלוחשות. יש לו סטייל וסגנון דיבור שהוא מאוד 'דיפיוזינג'. אתה לא יכול לכעוס על ספי. הוא נראה תמים אבל הוא ממש לא פראייר והוא יודע לגייס את האנשים למשימה ולתת להם קרדיט והרגשה טובה".

יכול להיות שירון דקל בחר בעובדיה לתפקיד כדי שלא לבחור מנהל שיאיים על סמכותו?

"אני מניח שזה שיקול שקיים תמיד, אבל אני לא חושב שאצל ירון זה היה שיקול מיוחד. הוא מאמין בספי".

לדברי כתבים בתחנה, בניגוד למה שהיה נהוג בעבר, עובדיה עורך פגישות עם הכתבים בתדירות גבוהה ומתעניין בעבודתם. "ספי נורא מבין את המנטליות של החיילים ואת המשמעות של להיות עיתונאי שהוא גם חייל", אומרת כתבת. "הוא הפך את המחלקה לסביבה מאוד נעימה ואני חושבת שהוא בחירה מעולה, וגם מי שפקפק בו בהתחלה, יגיד היום אחרת".

עובדיה עצמו מעיד כי "נכנסתי לניהול המחלקה עם תחושת אחריות כבדה. אבל לא חשבתי שהתפקיד גדול עליי. אין כמעט תפקיד שלא עשיתי במחלקת החדשות. אין תכנית אקטואליה בגל"צ שלא ערכתי. הייתי כתב ספורט וכתב פוליטי, הגשתי והייתי מפיק. כמי שיש לו היכרות מאוד קרובה עם עבודת המערכת אתה יודע, בראייה סובייקטיבית, איפה נדרש תיקון ואיפה נדרש שימור".

תפקידו הראשון של עובדיה בתחנה היה כמפיק. "הייתי מהמפיקים הגרועים ביותר שגל"צ ידעה בשנות קיומה", הוא צוחק. "אני אדם לא מסודר, עם כתב יד לא קריא. למזלי, זמן קצר לאחר מכן נולד צורך לכתב ספורט חדש, וניב רסקין, שהיה ראש דסק הספורט, וצביקה ברוט החליטו לתת לי הזדמנות, ומאז אני מתגלגל".

עבודתו ככתב ספורט הכינה אותו לדבריו לאתגר המשמעותי הבא, והוא, הכתב בכנסת, תפקיד שנחת עליו כבר בסוף שירותו הצבאי, בשנת 2006. עמית סגל קיבל הצעה לעבור לחדשות 2, ועובדיה - שכבר סגר על ג'וב באחד ממוספי הספורט בפרינט - קיבל מאבי בניהו הצעה להישאר ולהיכנס לנעליו.

זה מקרי שלא מעט עיתונאים שהתחילו ככתבי ספורט הפכו לכתבים פוליטיים?

"זה לא מקרי. אין קורס שמכין אותך טוב יותר לעולם הפוליטי מעולם הספורט. הפוליטיקות בכנסת ובמפלגות הן כאין וכאפס לעומת הפוליטיקות בספורט, וגם היצריות בספורט עולה על היצריות בפוליטיקה. בניגוד לפוליטיקאים, ספורטאים צעירים לא תמיד מבינים את התועלת מעבודה מול עיתונאי והרבה יותר קשה לפצח שם מקורות. בתחום הפוליטי זה אינהרנטי. לך תפצח שחקן כדורגל שמתעורר ב-12:00 בצהריים. אתה יכול להגיד עליו בבוקר ברדיו את הדברים הכי נוראיים שיש והוא אפילו לא ידע".

כמי שצמח בתחנה, אחת המשימות החשובות ביותר שעובדיה שם לנגד עיניו היא ההכשרה של הדור הצעיר. "לעיתונאים הוותיקים צריך בעיקר לאפשר לעבוד, אבל לגבי הדור הצעיר זו עבודה עם שליחות. היום, כדי לשרוד, עיתונאי חייב להיות עם ערך מוסף, להיות אדם שיש לו מה לומר. בעבר, עיתונאי יכול היה להיות צינור שמעביר אינפורמציה מהדוברות למאזין. לכן זה אתגר גדול לחנך עיתונאים צעירים".

והמפיק בעל כתב היד הבלתי ברור מסוגל לנהל את הצעירים הללו?

"כתב יד יפה או ניירות מסודרים זה לא מבחן ניהול. אבל זה נכון שכל האנשים שעבדתי מולם עד לפני רגע הם חברים שלי. לפעמים אתה צריך להגיד לאנשים דברים שהם לא אוהבים לשמוע. בהתחלה זה לא פשוט, אבל מדובר באנשים שמכירים אותך, ויודעים שאתה לא מקבל החלטות קפריזיות, אלא החלטות שנובעות מצרכים מערכתיים".

במסגרת תפקידו אחראי עובדיה לניהול 40 כתבים וכן מפיקים, עורכים וקריינים. מאז שנכנס לתפקיד הוא צמצם למינימום את מה שהוא מכנה "הנפח השידורי שלי", שמסתכם היום בהגשת תכנית אקטואליה חד-שבועית לצדו של יועז הנדל ("הפכנו לחברים אישים").

בשנה האחרונה שותף עובדיה, בגזרתו, למאמצים הנמשכים של דקל "להצעיר ולרענן" את התחנה. "ירון הוא מנהל פעיל שעושה שינויים בלוח השידורים ובכוח האדם", משבח עובדיה. "היה לו הרבה יותר קל לשבת רגל על רגל ולחמם את הכיסא ארבע שנים. נכון שהרבה אנשים נפגעים בדרך, או רואים עצמם כנפגעים, אבל כשאתה מחליט לעשות, אתה לוקח בחשבון שאנשים ייפגעו ואתה מזמין אליך מתקפות". עובדיה תופס את השינויים בלוח השידורים של גל"צ כמצב של "אין ברירה", לא פחות. "17 שנים לא נגעו בלוח. בטלוויזיה עושים התאמות לטעם הצופה ולרוח התקופה פעמיים בעונה. אפילו ברשת ב' דברים השתנו בקצב מהיר. כדי לשמור על התחנה רלוונטית גם לעשור הקרוב אתה חייב לעשות את המהלכים האלה. מי שחוטף את האש זה ירון וההנהלה".

בשבוע שבעבר המשיכה התחנה להודיע על שורה של שינויים. תכניתה של יעל דן תקוצר לשעה אחת בלבד, לטובת תוכנית יומית עם רינו צרור תכנית אישית יומית. בימי חמישי, במקומו של צרור, יגישו את "מה בוער" המפקד ירון דקל, ולצדו איש חדשות 2, עמית סגל. החלטות אלו מצטרפות לשורת מהלכים שנויים במחלוקת אחרים ובהם רענון פאנל "המילה האחרונה".

לקחתם תכנית, נדירה בנוף, שכל משתתפיה היו מזוהים עם הימין, והחלשתם את האג'נדה הזו שלה. למה?

"הבט על מכלול השינויים שנעשו בתקופה האחרונה, על יועז הנדל ועמית סגל, ועל מגישי 'המילה האחרונה' והיקף שידוריהם בתחנה ותראה איך הקרקע נשמטת תחת הטיעון הזה שלך".

ובכל זאת, מה הפריע לכם שם שהרגשתם שצריך לשנות?

"היינו צריכים להחליט האם אנחנו רוצים תכנית מצחיקה שכל מגישיה חברים טובים ומסכימים האחד עם השני, או תכנית שתהיה יותר קונטרוברסלית ותציף את החיכוכים בחברה הישראלית. בחרנו באופציה השנייה".

ולמה עמית סגל לא יכול לשדר לבד? צריך לאזן אותו עם ירון דקל?

"השילוב בין השניים יכול להיות מדהים. מדובר בשני תותחים פוליטיים כבדים, עם מטען עשיר ויכולות מדהימות. לא הייתה כוונה 'למהול' את עמית סגל".

אז אולי רציתם לאזן דווקא את דקל, שלא יאמרו שהמפקד לקח לעצמו רצועת שידור?

"זה לרגע לא חלף במוחו של איש ולא נדון בשום מקום".

למה קיצצתם את יעל דן?

"מעמדה לא מוטל בספק, היא עיתונאית חשובה וכזו תישאר. בסך הכל קיצוץ של 40 דקות. קיימנו קבוצות מיקוד בשנה האחרונה וראינו שהממד הפריפריאלי והחברתי חסר בתחנה. רינו הוא אחד העיתונאים הכי חברתיים שיש, ומכיר טוב את המדינה גם מצפון לחדרה ומדרום לגדרה".

ויעל דן לא?

"גם יעל מכירה ולכן היא ממשיכה לשדר, וכל אחד יעשה את זה בדרכו".

ומה לגבי הסרת פינת הבוקר המיתולוגית של כתבת הפלילים הוותיקה הדס שטייף? היא מאוד נפגעה.

"הדס היא כתבת ותיקה והנוכחות שלה, למעט הפינה הזו, לא נפגעה. זה אבסורד שעד היום, מי שהצטרף אלינו עד 7:45 בבוקר לא קיבל ולו במשפט אחד עדכון לגבי חדשות משמעותיות, אלא רק עדכוני תרבות, ספורט, כלכלה ופלילים. זו החלטה שלא התקבלה מסיבה אמוציונלית, אלא מסיבה מבנית של איך יומן הבוקר צריך להיות מורכב".

יש טענה חוזרת שאתם מודיעים לאנשים על הזזתם בצורה לא הגונה.

"כל האנשים שנפגעו, קיבלו את ההודעה בצורה הכי מסודרת והוסברו להם הנימוקים. הכול נעשה בפגישה אישית ומנומקת. אם אנשים נפגעו, זה כי הם לא אהבו את ההחלטה".

עובדיה מתגאה בכך שלוח השידורים הולך ומתמלא בבני המחזורים הצעירים יותר של התחנה, ובהם אסף ליברמן, יונה לייבזון, הדר שיפר, סגנו דן שחורי ועידן קוולר.

ומה לגבי הרצועות הוותיקות, יש כוונה לערוך בהן שינוי?

"אולי נשנה תוך כדי תנועה אבל אין צפי לשינויים מרחיקי לכת בעתיד הקרוב. ניב רסקין, רינו צרור, רזי ברקאי, אילנה דיין, ירון וילנסקי ויעל דן, הם עיתונאים מאוד מקצועיים עם המון ניסיון. כל מי שמשדר היום, יישאר. השאלה היא איך אתה מצרף או מגוון ומביא לצדם אנשים שירעננו קצת או יגרמו לקהלים נוספים באוכלוסייה להיות מחוברים לתחנה. אתה יכול לשזור לתוך לוח השידורים עוגנים נוספים. אנשים שמייצגים גם אוכלוסיות אחרות. עשינו כבר שינויים מבניים ביומן הבוקר והחלטנו לעבות את הסיקור הכלכלי-חברתי, ואני יכול להבטיח שיינקטו לשם כך עוד צעדים בהמשך".

יש כוונה לשנות את רצועת "מה בוער" של רזי ברקאי?

"אין צפי כזה".

יש דיבורים שמעמדו של רזי ברקאי בתחנה נחלש.

"ממש לא. מעמדו של רזי איתן. הוא סמל ענק של גל"צ. הוא עיתונאי מהטובים שקיימים ויש לו עוד הרבה שנים לתת כאחד מהמראיינים הפוליטיים הטובים ביותר. אני ככתב, כשהגעתי לשידור אצלו בפעם הראשונה, רעדו לי הרגליים. כל הדיבורים האלה הם שטויות".

ומה השלב הבא עבורך, טלוויזיה?

"זו תמיד אופציה שחושבים עליה. עשיתי כבר טלוויזיה במקביל לעבודתי ככתב, הייתי ב'משעל חם' ובערוץ הכנסת. זה לא עולם זר עבורי. זה חלק מספקטרום האפשרויות לעתיד".

ודאי כבר קיבלת הצעות עבודה.

"כן. לא הלכתי כי אני אוהב את התחנה. זה אופייני להרבה מאוד גל"צניקים שמקבלים הצעות, ואם הם נשארים אתה מבין שהם ויתרו על חשיפה וכסף, כי הם אוהבים את המקום".

ספי עובדיה

ראש מחלקת החדשות של גל"צ

אישי: בן 30, בזוגיות, תושב תל אביב

מקצועי: בעת השירות הצבאי שימש ככתב ספורט. לאחר השחרור, היה כתב גל"צ בכנסת. שימש כפרשן וחבר מערכת משך שתי עונות בתכנית של נסים משעל ברשת

השכלה: עומד בפני סיום לימודי משפטים

עוד משהו: אוהב לבשל ואף נחשב לבשלן לא רע