הקלישאה הנכונה היחידה בסיפור ברק אובמה היא שנעשתה היסטוריה: היותו של אובמה השחור הראשון שנבחר לנשיאות היא עובדה. לעומת זאת, הקלישאה על "שחר חדש" היא עדיין בחזקת ספקולציה המחכה להוכחה. לכן, אני רוצה להתייחס לקלישאה אחרת המלווה אותנו כבר זמן רב: ג'ורג' בוש היה נשיא גרוע, ויש הגורסים "אחד הנשיאים הגרועים אי-פעם" ויש המחמירים "הנשיא הכי גרוע". האמירה הזאת, הקביעה הזאת, היתה ועודנה הבון-טון של שכבת העיתונאים, הסופרים, הפרופסורים ושאר האובר-חכמים שלא נתנו לבוש צ'אנס.
למה? מה לא מצא חן בעיני אנשים אלה, מה בבוש כל כך קומם אותם? יש לו מחשבה פשטנית, אמרו, לגלגו על אוצר המילים שלו. כלומר, לא היה בו הלהט הרטורי, הדיבור הרהוט על חזון ושינוי, ההתנהלות שלו היתה יותר של קאובוי מאשר של אליל המונים. אפילו לא עמדה לרשותו הילת המצביא של דווייט אייזנהאואר, שהיה ונשאר נערץ אף שנחשב לנשיא גרוע.
לא אהבו את בוש כי הוא יותר טרומן מאשר קנדי. לא במוצא; הארי היה בחור עני וג'ורג עשיר גדול ובנו של נשיא לשעבר. אבל בצורה, שניהם נמוכי קומה ובעלי חזות של פקידים, אנשים פשוטים שאינם משתמשים במילים גבוהות אלא בשפה פשוטה של אנשים רגילים. אצל השכבה התקשורתית-תרבותית של מנהטן, הנותנת את הטון לבני השבט הזה בשאר העולם, אלה חטאים בלתי נסבלים.
שרמנטי
תראו את ג'ון קנדי. הוא באמת היה השרמנטי בנשיאים. הוא וכל מי שמסביבו, כולל האחים יפי התואר וז'קלין אשת האופנה והחברה. קמלוט, אמרו עליהם, אבירי השולחן העגול של המלך ארתור הנאור, אמרו על האנשים שהקיפו אותו. אבל - אותו קנדי הביא את העולם אל סף מלחמה כוללת בפרשת הטילים בקובה.
וכמה יודעים וזוכרים שאותו קנדי השרמנטי היה זה ששלח את כוחות הצבא הראשונים לווייטנאם? העובדות הללו נשכחות, מכיוון שהמעריצים, הנותנים את הטון בתקשורת ובאקדמיה, לא אוהבים להיזכר בהם, ועוד פחות להזכירם.
מצד שני היה זה בן החייט, לא איש שבט קנדי, שהביא אל קיצה את מלחמת העולם השנייה. היה זה האיש האפור, שנראה כמו פקיד זוטר בסוכנות, שקיבל את ההחלטה הנוראה, הגורלית מאין כמותה, להטיל פצצות אטום על הירושימה ונגסאקי. עדיין לא הסתיים הוויכוח לגבי נכונותו ונחיצותו של הצעד הזה.
אבל מבחינה עובדתית ברור שעל כל יפני שנהרג מהפצצות, ניצלו חייהם של רבים מקרב הצבא האמריקני ובנות בריתו. טרומן בטוח לא ידע לדבר ולהלהיב כמו קנדי ואובמה. הוא לא היה אינטלקטואל כמותם, אבל היתה לו אינטליגנציה טבעית גבוהה, אולי יותר מהם. ובעיקר - הוא ידע להחליט. הוא ידע להיות נשיא.
אמיץ ויעיל
אני לא בא לטעון שבוש היה נשיא גדול, אבל אני כן בא לטעון שהוא היה נשיא יעיל. בתחום אחד הוא גם היה נשיא אמיץ וחשוב, ואני מתכוון לתחום הטרור. זה בסדר להתווכח אם הכניסה לעירק היתה מוצדקת או לא. זה בסדר להזכיר בהקשר זה שבסוף התברר שלסדאם חוסיין לא היה נשק להשמדה המונית.
מצד שני, זה גם בסדר לחשוב שאולי טוב שלא ידענו, כי אז בוש בוודאי היה מתקשה להעביר החלטה לפלוש, וזה בסדר, ואולי גם נכון, לחשוב שהפלישה לעיראק היתה אחד הצעדים החשובים ביותר במלחמה בטרור.
בואו ננסה לרגע להתנתק מקלישאות האינטלקטואליה ולחשוב. לסדאם לא היה נשק השמדה? אז מה? הרי סדאם עצמו היה נשק להשמדה המונית. הוא היה מנהיג טרור שהופנה ליותר מכיוון אחד, אפילו נגד בני עמו. הוא תמך בכל ארגון ששאף לזרוע הרג והרס בכל מקום בעולם. הגיע בוש, נכנס לעירק, נשק הוא לא מצא שם, אבל את סדאם הוא כן מצא. והוביל אותו למשפט קבל עולם, עלוב ומושפל. וגרם לשפיטתו, ולבסוף להוצאתו להורג.
המעשים מצילים
את זה עושים לא בנאומים חוצבי להבות, לא עם מילים על חזון ושחר והיסטוריה. את זה לא עושים בדיונים וניתוחים אין-סופיים על כדאיות, על מחיר ותמורה.
את זה עושה אדם פשוט שרואה את העובדות, ובמקום לפרוט אותן לבירבורים, הוא מגיע למסקנה המתבקשת. יש טרור נוראי, יש טרוריסט השולט באומה שלמה - המסקנה היא שצריך להשמיד את הטרוריסט. ואם העיתונאים והפרופסורים והסופרים לא אוהבים את זה - לא נורא. לבוש אולי אין אוצר מילים עשיר, אבל יש לו אוצר מעשים גדולים. בסופו של יום, אולי מעשיו יצילו את חיי ילדיהם של אלה הלועגים לאוצר מילותיו.
הקאובוי שלנו
במיוחד אנחנו, פה בישראל, חייבים לג'ורג' בוש הרבה תודה - לאו דווקא על ידידותו, אלא על חוכמתו. הוא למד את העובדות ותפס את העניין בצורה הכי בסיסית ולא אוקספורדית. והוא פעל על פי הבנה זו. הידידות שלו אלינו היתה פועל יוצא מהבנה זו, ולכן היתה ידידות של אמת. טוב להתלהב מההיסטוריה והשחר החדש - אבל כדאי גם לזכור בחיבה והערכה את הקאובוי מטקסס, המתרחק עכשיו אל השמש השוקעת. *