יוון היא אחת ממדינות הספורט הגדולות בעולם. הישגים כמעט בכל הענפים, מיליונים שצמודים למסכים כמעט בכל משחק ובעיקר תשוקה שנובעת מאהדה אמיתית לספורט. אבל מפתיע לגלות שדווקא עם נבחרת הכדורגל שלהם, מנהלים האוהדים יחסים לא ברורים. היחסים האלה דווקא היו ברורים לפני יורו 2004 - בוז ולעג כלפי ההישגים הגרועים של הנבחרת הכחולה לבנה (מזכיר לכם משהו?) ובעיקר כלפי ההופעה המביכה במונדיאל 1994 - היחיד שאליו העפילה בהיסטוריה. ההופעה הכושלת כללה 3 הפסדים, 10 שערי חובה ואף שער זכות.
עשר שנים חלפו, והנבחרת המושמצת הניפה בגמר היורו בפורטוגל את גביע אירופה לאחר שורה של תצוגות כדורגל שנויות במחלוקת. אלא שלמרות ההישג האדיר, הקהל היווני היה חשדן לכל אורך הטורניר ורק משהתברר ליוונים שלא מדובר בבלוף, החליטו לצאת אלפים לצפות במשחק הגמר ולעודד את נבחרתם בסגנון יווני אמיתי. זו היתה גם פחות או יותר אחת הפעמים הבודדות שהקהל היווני התאחד באמת סביב הנבחרת שלו.
אלא שמאז אותה הופעה היסטורית, יוון חזרה לממדיה הטבעיים עם התרסקות כואבת במוקדמות מונדיאל 2006 והופעה גרועה ביורו 2008. כל זה הספיק לקהל המקומי כדי להתנתק פעם נוספת מהנבחרת.
עכשיו, איך זה בדיוק מסתדר עם הסיפורים על קהל יווני חם שמגיע בהמוניו למשחקי כדורגל? פשוט מאוד: הקהל היווני מוכן ללכת עם הקבוצות שלו. הרבה פחות עם הנבחרת.
הנבחרת רק במקום השני
"האוהדים של הנבחרת והאוהדים של הקבוצות הגדולות ביוון הם לא תמיד אותם אנשים", מסביר בארני ספנדר, מעורכי אתר הספורט sportingreece. "המועדונים מאוד פופולרים בקרב האוהדים הצעירים ובעיקר בקרב החוליגנים שמביניהם. אצל האוהדים הללו, הנבחרת היא רק במקום השני או השלישי בסדר החשיבות".
העניין הזה יכול להסביר גם את הפקס המפתיע שנחת במשרדי ההתאחדות לכדורגל לפני מספר חודשים. בפקס הודיעה ההתאחדות היוונית שמשחק הגומלין נגד ישראל במסגרת מוקדמות מונדיאל 2010 יערך בכרתים באצטדיון של 26 אלף מקומות בלבד, ולא באחד מהאצטדיונים המרכזיים באתונה המרוחקת 320 ק"מ.
ההודעה התקבלה בהפתעה בישראל, מאחר שמדובר באחד מהמשחקים הגורליים של יוון במאבק על העלייה והאצטדיון בכרתים הוא בקושי החמישי בגודלו במדינה. רק שביוון לא היו מופתעים. מספר חודשים לפני כן, במשחק ידידות שבו אירחה יוון את אלופת העולם איטליה, הטריחו את עצמם לאצטדיון באתונה בקושי 7,000 צופים. כך גם במשחק ידידות נוסף שנערך נגד דנמרק. גם במשחקים רשמיים המצב לא טוב בהרבה - במשחק הביתי הראשון בקמפיין הנוכחי אירחה יוון את מולדובה באצטדיון קראיסאקיס בפיראוס, ביתה של אולימפיאקוס, ו-20 אלף מקומות נותרו ריקים באצטדיון שכל התכולה שלו עומדת על קצת יותר מ-33 אלף מקומות.
הקרחות ביציעים, ובעיקר החשש ממקרי אלימות והתפרצויות של חוליגנים, הביאו את ההתאחדות היוונית להעביר את המשחקים למקום אחר. "הם כבר עשו את זה בעבר", אומר ספנדר, "והשחקנים דווקא אהבו את זה. ההתאחדות מחפשת מקום שבו לנבחרת יש קונצנזוס מוחלט. בכירי ההתאחדות מאוד התאכזבו כשלמשחק נגד איטליה באו כל כך מעט צופים. הם מחפשים את האהדה של הציבור הרחב והרגוע, ולא רוצים ליפול למלכודות האלימות ששולטות במשחקים הגדולים באתונה".
* אם המשחק היה באתונה הוא היה סולד-אאוט?
"המשחק הראשון אחרי יורו 2004 ששוחק באתונה במוקדמות המונדיאל היה סולד-אאוט ואנשים רדפו אחרי כרטיסים, אבל מאז קרו הרבה דברים עם הנבחרת הזאת. את המשחק מול ישראל החליטו לקיים בכרתים מתוך הערכה ששם התמיכה בנבחרת תהיה גדולה יותר. אבל לאור היחסים עם הנבחרת, לא בטוח שהאצטדיון בכרתים יהיה מלא. הקהל היווני מחכה עם רכישת הכרטיסים לרגע האחרון, כך שרק ביום המשחק אפשר יהיה לדעת בוודאות כמה צופים יגיעו".
במאמר שפרסם העיתונאי היווני מאנוליס סארדיקיס בעיתון היווני "טה ניה" הוא מתאר את התהליך שעבר הקהל היווני: "חמש שנים אחרי הזכייה ביורו האצטדיונים במשחקי הנבחרת ריקים למדי. מתברר שהרבה יותר קשה להישאר בפסגה מאשר להגיע לשם. במקום למנף את הזכייה לתהליך של המראה ואיחוד מאחורי המדים הלאומיים, יורו 2004 נראה כהבלחה חד פעמית שמאירה את ההיסטוריה של הכדורגל היווני".
הכדורסל זה סיפור אחר
דווקא בקהילות היווניות שמפוזרות ברחבי העולם הנבחרת היא תמיד מעל לכל. "כנראה שהמרחק הפיזי מהליגה המקומית עושה את ההבדל. עבור יווני שנמצא בחו"ל, הדגל הוא הדבר הכי חשוב ולא הקבוצה המקומית שעליה הוא גדל", מסביר יאניס קוסמס עורך האתר Greeksoccer.com. לדבריו, באתר שלו מנהלים יוונים מרחבי העולם דיונים ערים לגבי ההרכב הרצוי שאמור אוטו ריהאגל להעלות, הכושר של השחקנים ויש אפילו גולשים שעקבו בדריכות באמצעות התקשורת האנגלית על מצבו של יוסי בניון ועל סוג הפציעה ממנה הוא סובל.
עניין אחד שלטענת היוונים מקשה מאוד על האיחוד סביב הנבחרת, הוא היריבות המרה בין המועדונים ביוון. עד כמה שזה יישמע מוזר כשמדובר בנבחרת לאומית, אוהדי פנאתינייקוס יתקשו מאוד לקבל שליטה של שחקני אולימפיאקוס בנבחרת, ולהפך. כשגם לאא"ק או פאוק יש בסיס אוהדים גדול מאוד שלא יקבל כל החלטה "לאומית" בשוויון נפש.
בעניין הזה לפחות, היוונים נהנים מאיש או"ם שעומד על הקווים ולא מכיר בהתחשבנויות האלו. המאמן הגרמני אוטו ריהאגל. "למרות הכישלונות האחרונים, ריהאגל הוא עדיין אלוהים ביוון", אומר ספנדר. "ודווקא בגלל שהוא אאוט-סיידר ולכולם ברור שהוא ממש לא מתעניין באיזה קבוצה משחקים שחקני הנבחרת, אלא רק בכושר שלהם וביכולת שלהם לתרום למערך שהוא בונה, הוא מצליח להתחמק מהמלכודת הזאת של מאיפה מגיעים השחקנים. מרבית האוהדים מבינים את זה".
השאלה המתבקשת היא מדוע המחנאות של האוהדים לא חילחלה גם לכדורסל? הרי גם שם היריבות בין הקבוצות היא גדולה מאוד - בעיקר פנאתינייקוס מול אולימפיאקוס - אבל מאחורי הנבחרת כולם מאוחדים. "אני חושב שזה קשור לתרבות של אהדה ותמיכה", מסביר ספנדר. "נבחרת הכדורסל היא אחת מהנבחרות החזקות בעולם ותמיד היתה בכל האירועים הגדולים. היא בנתה סביבה גרעין מוצק של אחדות ואהדה. בכדורגל, מלבד יורו 2004, תמיד היו אכזבות וכישלונות ובגלל שנוצר כזה ואקום, האוהדים פנו לכיוון הקבוצות המקומיות. שינוי של תרבות אהדה הוא תהליך ארוך. אני מאמין שאם הנבחרת תמשיך להצליח יהיה קל יותר לציבור לאהוד אותה ולהתנתק מהיריבות המקומית. אין ספק שזו תופעה משונה, אבל יוון היא מקום מעניין והדברים פה לא תמיד הגיוניים".
* לפחות אפשר להניח שהמשחק מול ישראל יהיה השידור הטלוויזיוני הכי נצפה ביוון ביום רביעי בערב.
"כן, אבל רק אם לא תהיה תוכנית ריאליטי באותו זמן בערוץ אחר".