כשכריסטיאנו רונאלדו וקאקה חתמו השבוע בריאל מדריד, הדבר הראשון שקפץ לי לראש הוא הראיון שערכתי עם האחרון בשנה שעברה. בקושי הצלחתי לזכור את הדברים שהוא אמר לי באותה שיחה, אבל דבר אחד בכל זאת אני לא מסוגל לשכוח: כמה נחמד ומנומס הוא היה בראיון הזה. הראיון התקיים ב"מילאנלו", מגרש האימונים של מילאן - סוג של ספא ברמת שבעה כוכבים, שממוקם באיזור כפרי שקט ליד אגם קומו. קאקה הופיע באיחור של 20 דקות בלבד - הישג מדהים עבור כדורגלן. הוא הרכיב משקפיים וטרח להתנצל כמה פעמים על שלא הספיק להיפגש איתי יום קודם לכן. אחר כך נעמד ועבר ברפרוף על ה"גאזטה דלו ספורט", ואז ענה בחביבות ובבנאליות על השאלות שלי, תוך שהוא מדבר באנגלית עם מבטא אמריקני.
ביום שני, יומיים לאחר שהראיון התפרסם, קיבלתי אי-מייל בהול ממילאן, שבו הסבירו לי כי קאקה, שמקדיש לא מעט זמן מהשהות שלו ב"מילאנלו" ללימוד אנגלית, רוצה לקרוא את הכתבה על דפיו הוורודים של ה"פייננשל טיימס". אבל למצוא עיתון שהתפרסם יומיים קודם לכן? זו משימה בלתי אפשרית. עד כדי כך שבשביל להשיג עיתון כזה אתה צריך לחזור אחורה בזמן. למזלי, הבעלים של מילאן סילביו ברלוסקוני, הוא האיש החזק באיטליה. כך שאיכשהו שני עותקים מ"הפייננשל טיימס" של סוף השבוע מצאו את דרכם אליי לתחנת הרכבת במילאנו. אני מדמיין את קאקה מתרגל את האנגלית שלו תוך כדי קריאת מוסף הספרים של ה"פייננשל טיימס"...
העניין בכל הסיפור הזה בא להדגיש את מה שבדרך כלל אנחנו לא רואים אצל השחקנים האלו על המגרש. את עניין האופי. קאקה הוא כדורגלן מבריק לכל הדעות, אבל הזיכרון הכי חזק שלי ממנו לא היה מההופעות שלו על המגרש אלא דווקא הנחמדות שלו. באופן מוזר, נחמדות היא דבר חשוב, בעיקר עבור ספורטאים גדולים. וזה משהו שכריסטיאנו רונאלדו יצטרך להבין בסופו של דבר.
כשעיתונאי ספורט מדברים ביניהם על ספורטאי שהם ראיינו, הם לעולם לא ישאלו אחד את השני "מה הוא אמר לך?". בדרך כלל השאלה תהיה "איך הוא?". אגב, לפעמים התשובה מדכאת מאוד. הנה דוגמה: צלם סיפר לי פעם על יום צילומים שהוא ערך עם דייויד בקהאם, עוד כשהאנגלי היה צעיר מאוד. למרות שהצילומים נערכו עבור מגזין רשמי של מנצ'סטר יונייטד, פעם אחר פעם דאג בקהאם לייבש את הצלם במשך שעות בהמתנה שיתפנה אליו, ובסופו של דבר היה שולח את העוזרים שלו להודיע לצלם כי "דייויד כבר עזב את המקום היום". מאוחר יותר היה הצלם מבחין במכונית הספורט של בקהאם מתגנבת החוצה דרך השער.
אנטיפת וכדורגלן
ועדיין, בחלק גדול מהמקרים הפגישה עם כדורגלנים היא דווקא מהנה מאוד. רוב הכדורגלנים הגדולים הם אנשים מאוד נחמדים. העבודה שלהם גורמת להם אושר, מעניקה להם אנרגיות וגורמת להם להרגיש ברי-מזל. רוב האנשים שהם נפגשים איתם מעריצים אותם ומתייחסים אליהם בצורה מצוינת, מה שגורם להם לחייך אל העולם בחזרה. חבר גרמני שלי שראיין את ליאו מסי בברצלונה סיפר לי שהארגנטיני דיבר איתו בעיקר בקלישאות. אבל מעבר לזה, הוא לא שכח לציין "איזה איש קטן וחמוד הוא". מסי, שמאוד העריך את העובדה שהגרמני עשה מאמץ כדי להגיע עד לברצלונה עבורו, היה להוט, כמעט נואש, לשמח את האורח שלו בכל דרך אפשרית.
גם אצל מאמנים אפשר למצוא את ההבדלים האלו בעניין האופי. לדוגמה, פרנק רייקארד וז'וזה מוריניו. שניהם זכו בצ'מפיונס ליג. אבל בעוד שרייקארד הוא כנראה אחד האנשים הכי מרשימים בכדורגל, מוריניו רק מאמן כדורגל מצוין. אפשר גם לקחת את הדוגמה של חוס הידינק: הסיבה העיקרית לכך שהשחקנים והצוות המקצועי בצ'לסי רצו שהוא ימשיך היתה שהם ממש אהבו אותו כבן-אדם.
וכריסטיאנו רונאלדו? את האיש עליו תשלם ריאל 93 מיליון אירו, לא הרבה אנשים אוהבים. מתארים אותו כתינוק בכיין. אדם עם אישיות קטנה מאוד. על הדשא עצמו הוא משחק ללא חיוך, נותן תחושה כאילו גורל אכזרי במיוחד תקע אותו על מגרש אחד לצד חבורת שחקניה הטיפשים וחסרי כישרון של מנצ'סטר יונייטד.
העניין הזה חשוב דווקא בראייה העתידית של איך ייזכר כריסטיאנו רונאלדו בעוד כמה שנים. כי המשמעות של כל הסיפור הזה שנקרא כדורגל לא מסתכמת רק בזכייה בתארים. בנקודת זמן מסוימת, שחקני כדורגל מתחילים לשחק על מקומם בהיסטוריה. כריסטיאנו רונאלדו וקאקה הרי כבר מספיק עשירים, הם זכו במספיק תארים. מה שנותר להם בריאל עכשיו הוא לנסות ולכבוש את לבבותיהם של מיליוני אנשים ברחבי העולם. לתפוס אצלם מקום בלב לעולמי עד.
קאקה ורונאלדו הם כבר לא רק כדורגלנים מקצוענים. הם הגיבורים הגדולים של התקופה הזאת. כשניזכר בהם ב-2039, לא נזכור רק את התארים או הדריבלים שלהם, אלא את האישיות שלהם.
אם לצטט את שירו של כתב הספורט האמריקני גרנטלנד רייס: "כשיבואו לכתוב עליך בעתיד, לא יבדקו אם ניצחת או הפסדת, אלא איך שיחקת את המשחק".
אני מוכן להתערב אתכם שזה לא השיר האהוב על רונאלדו.