דחילאק, ג'קי
היה מעניין במיוחד לקרוא ביום חמישי את הראיון עם ג'קי בן זקן במדור זה. בן זקן, שהיה בעל כורחו בשנים האחרונות מעין "איאקס של ישראל", טוען שגאידמק הרס את הכדורגל. מה שאומר שלבעלי הקבוצות בישראל יש אולי יותר כשרון ניהולי מאנשי ההתאחדות (כטענת בן זקן), אבל אין להם יותר מדי דיגניטי. ישקיף בן זקן על סביבתו העסקית: האם היה מעז לטעון נגד טייקון שהיה רוכש קרקע לבנייה במחיר מופקע, גבוה בהרבה מזה שבן זקן היה יכול להציע תמורתה, שהוא "הורס את ענף הנדל"ן"? סביר להניח שלא: בעסקים כבר למדו כולם שרק הכסף מדבר - וכשמישהו משלם הרבה מעל למחיר השוק של מוצר, שירות או משאב, הוא עתיד לקרוס (כמו גאידמק למשל), או במקרים אחרים, לשחק אותה בענק בזכות היכולת לזהות עתה פוטנציאל עתידי של סחורה שאף אחד לא ראה לפניו.
אז למה מה שמובן מאליו בעולם העסקי לא תופס בתחום הכדורגל? ומה קרה לכל אותם קפיטליסטים מובהקים שהופכים לפתע לסוציאליסטים אדוקים כשמדובר דווקא בהשקעתם בכדורגל הישראלי?
הכדורגל הוא עסק מפסיד שמפצה בהמון כבוד על הפסדי עתק. אז אולי בכדורגל הישראלי אין יותר מדי כבוד, אבל דחילאק ג'קי, תפסיק להתבכיין. אתה לא רוצה להשקיע? זכותך המלאה: קנה בכסף יאכטה ובשבת בבוקר, במקום לראות את משחקי הילדים והנוער שלדבריך גורמים לך אושר עילאי, צא להפלגה. הילדים חשובים יותר? שמח שהכסף שלך מתכלה על דברים שגורמים לך אושר ועזוב אותך מגאידמק. הלוואי שיהיו כאן לא גאידמק אחד, אלא עשרה שישקיעו בכדורגל הישראלי במאות אחוזים מעל שווי השוק שלו. העסק לא יצליח? נחזור למודל של "אגד" וחברת החשמל כספונסרים לליגה חצי מקצוענית.
היתרון בשתי האופציות האלה הוא שלפחות נפסיק לשמוע את הבכי של כל אותם בעלי הון שלובשים צווארון כחול רק כשהם באים לבכות את השקעתם בכדורגל.
האינטרנט הרג את אייאקס
לא לפני שנים רבות, היה הקיץ התקופה המעניינת ביותר לאייאקס: מערך הסקאוטינג שלה היה אוסף ילדים מוכשרים מכל רחבי העולם לאקדמיה המפוארת של המועדון, בעוד מערך השיווק היה הופך את ההון האנושי הזה, של שחקנים צעירים, להון אמיתי כשהאחרונים היו ממשיכים למועדוני הפאר של אירופה. בין רגע הקליטה לרגע המכירה, היו הכוכבים החדשים מבלים כמה שנים בקבוצה הבוגרת, משתפשפים, נחשפים ובדרך מביאים למועדון הצלחה בליגה המקומית ובאירופה.
אייאקס כמובן לא היתה היחידה: מועדונים רבים בליגה ההולנדית והבלגית שהיוו את "מעמד הביניים" של הכדורגל האירופי, נהגו באותה שיטה: הם לא הוציאו כסף רב על כוכבים, אלא על אקדמיות לכדורגל שבהן הכשירו את כוכבי המחר. העובדה שהליגה המקומית בהן היא מצד אחד בלב אירופה, ומצד שני לא תובענית כמו הליגה האיטלקית, הספרדית או האנגלית, הפכה גם את הסביבה הרחבה יותר של השחקן החדש למקום שנוח יותר לפרוץ בו.
אבל אז הגיע האינטרנט. העולם המקוון הפך כל איש מקצוע במדינה נידחת לסוכן שחקנים מקומי שיכול לתקשר ישירות עם המועדונים הגדולים מבלי להזדקק לשירותי התיווך של מועדונים כמו אייאקס. אבל אפילו המתווכים החדשים הללו לא שרדו זמן רב מדי: אתרי שיתוף הקבצים הפכו את ההורים התומכים לסוכנים המיידיים של בנם הכישרוני: אם פעם היה צריך להתקבל לאקדמיה של אייאקס, הרי שהיום אפשר פשוט להעלות סרט וידיאו קצר של הטאלנט המשפחתי ליו-טיוב ולחכות לאי-מיילים מברצלונה, ריאל מדריד ומנצ'סטר יונייטד.
מועדוני הכדורגל הגדולים הבינו שעלויות הכשרת שחקן, כולל הבאתו מיבשת אחרת למחלקת הילדים (!) של המועדון, כולל סיפוק דיור ועבודה למשפחתו הקרובה וטיפוחו במשך כל שנות הנעורים, הן כסף קטן לעומת רכישה של כשרון כזה בעשרות מיליוני אירו. אם פעם איתור של כישרונות היה כרוך בהחזקת מערך אדיר ויקר של סקאוטינג, הרי שהטכנולוגיה התקשורתית המתקדמת הפכה את המערך הזה לכמעט מיותר.
זוכרים את החוויה הקצרה של יוסי בניון באייאקס שהיתה הגורם האירופי הראשון להכיר בכישרונו? בעידן היו-טיוב היה אבא בניון מעלה סרט של יוסל'ה בן השמונה מכדרר, משפחת בניון כולה היתה עוברת לגור בברצלונה למשל (מה שהיה מונע מהילד להתגעגע לאמא) ובגיל 18 הוא היה יכול לערוך כבר את הופעת הבכורה שלו בסגל הבוגר של אלופת אירופה, כשהוא מחזיק בדרכון אירופי, שולט בשפה המקומית, רואה את עצמו לא כשכיר אלא כבשר מבשרו של המועדון - ושני הצדדים, גם המועדון וגם ההורים היו חוסכים עמלות תיווך שמנות לסוכנים או למועדונים קטנים שהיו מהווים תחנות ביניים בדרכו של השחקן.
ישראל מפגרת עדיין אחרי ההוויה הזאת, אבל לא ירחק היום שבו יבינו הורים לילדים מוכשרים ששיווק מקוון אחד יכול לחסוך שנים של נס טוברוק. הכוח יעבור מידי אנשי המקצוע הוותיקים לידיהם של עורכי דין שיש להם קשרים טובים באירופה. בן סהר וגיא אסולין מסמנים את הכיוון, "יוסי בניון הבא" כבר לא יחכה לשנות העשרים שלו כדי להתחיל קריירה בינלאומית, ואייאקס? אם היא רוצה לשרוד, היא תיאלץ להבין את הלקח שעומד בסתירה לא רק לרוח המועדון הזה, אלא לכל המנטליות ההולנדית: כדי להישאר בטופ האירופי, צריך להשקיע סכומי עתק שלא יחזרו לעולם.