כאשר חברה אינה מקיימת את שעליה לקיים כלפי צד שלישי כלשהו, נוצרת התנגשות אינטרסים מעניינת. הצד השלישי מבקש לעצמו כמה שיותר גורמים שמהם הוא יוכל להיפרע את נזקיו. במסגרת זו ישאף להטלת אחריות אישית על בעלי המניות ונושאי המשרה בחברה.
צד שלישי שכזה ייתקל בחומה בצורה שמקים הדין, הנפרצת רק בנסיבות מיוחדות, ושנועדה למנוע פגיעה מיותרת בדוקטרינת האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. זו נועדה לאפשר ניהול חיי מסחר תקינים, מבלי שעל ראשי בעלי המניות ונושאי המשרה תרחף כל העת אימת האחריות האישית.
נשווה לנגד עינינו אדם החותם עם חברה קבלנית על חוזה לרכישת דירה חדשה, "על הנייר". הדירה עדיין לא נבנתה, ובכל זאת הרוכש כבר מתחיל לשלם תמורתה סכומי כסף נכבדים. כשהוא חותם על החוזה הוא אינו יודע לבטח כי החברה תוכל לעמוד בהתחייבויותיה וכי היא לא תיקלע לקשיים, למשל, דבר שיביא לעצירת הבנייה.
החוק נחלץ להגנת הרוכש. נקבע בו כי המוכר לא יהיה זכאי לקבל, על חשבון התמורה, סכום העולה על 15% ממנה - אלא אם הוא ימציא לידי הרוכש בטוחה הקבועה בחוק: ערבות בנקאית להבטחת החזרתם של כל הכספים ששילם לו הרוכש, פוליסת ביטוח להבטחת החזרתם של כל הכספים, משכנתא ראשונה לטובת הרוכש או הערת אזהרה לטובתו.
חוק לחוד ומציאות לחוד. ומה יעשה רוכש שלא ידע להקפיד על קבלתה של בטוחה ראויה ושלמה, ושמוצא את עצמו מול שוקת שבורה, שעה שהחברה הקבלנית נקלעה לקשיים והבנייה "נתקעה"? את מי יתבע? ממי ייפרע את נזקיו? האם אין לאפשר לו לתבוע את בעלי המניות בחברה הקבלנית? את נושאי המשרה בה?
הרוכשים חסר המזל שילמו את מלוא הסכומים
שאלה זו עלתה בפסק דין שיצא עתה תחת ידי בית המשפט העליון. השורה התחתונה אינה מבשרת טובות לרוכשי הדירות. יש בה משום מסר מרגיע לכל בעלי המניות ונושאי המשרה בחברות השונות. הם יכולים להיות רגועים. החוק ימשיך להגן עליהם, ביתר תוקף, על מנת לאפשר את המשכם של חיי מסחר שוטפים וסדירים.
פסק הדין ניתן, במאוחד, בעניינם של בני-הזוג רינראוי ושל בני-הזוג מג'דוב. אלה גם אלה התקשרו עם החברה "בולוס גד תיירות ומלונאות בע"מ" (חברה-בת של בולוס גד בע"מ) בהסכם לרכישת דירת נופש בפרויקט "פנינת הים" בעכו. בפרויקט היה אמור להיבנות, על-ידי בולוס, מגדל דירות נופש בן 33 קומות. אלא שזמן לא רב לאחר מכן קרסה חברת בולוס, והותירה אחריה שלד של מגדל שגובהו 13 קומות בלבד.
עד לאותו השלב כבר שילמו הרוכשים חסרי המזל לבולוס את מלוא התשלומים שנקבעו בחוזי הרכישה כתמורה בגין הדירות. כנגד זאת נמסרו לידיהם בטוחות בדמות פוליסות ביטוח. פוליסות אלה לא הבטיחו את מלוא הסכומים שהם שילמו לבולוס, אלא 85% מהם בלבד. כך, לאחר שזכו לתשלומי הביטוח מכוח הפוליסות, נותרו הרוכשים בחסרון כיס של 15% מתשלומי התמורה (בנוסף לנזקים אחרים שנגרמו להם).
רינראוי ומג'דוב (המיוצגים בידי עוה"ד ג'מיל בראנזה ואפרים ארנון) עתרו לבית המשפט המחוזי בחיפה בבקשה לחייב את עזמי נשאשיבי, אברהים בולוס ויעקב בולוס - בעלי המניות בחברת בולוס, שהיו גם נושאי משרה בה - לשלם להם את ההפרש החסר של התמורה וסכומים נוספים.
השופט יצחק עמית (שבינתיים מונה לבית המשפט העליון) קיבל את תביעתם זו. הוא קבע כי אף שלא התקיימו הנסיבות המצדיקות "הרמת מסך", הרי ניתן להטיל אחריות אישית על נשאשיבי ובולוס, מכוח עילות שונות שבחוזים ושבנזיקין.
ריבלין וארבל, בדעת רוב, חלקו על דנציגר
ערעור שהגישו האחרונים, באמצעות עו"ד אדגאר דכואר, התקבל עתה על-ידי בית המשפט העליון. דעותיהם של השופטים נחלקו.
על-פי השופט יורם דנציגר, שכתב את פסק הדין המרכזי, אף שלא התקיימו נסיבות המצדיקות "הרמת מסך", ואף שהמערערים לא עוולו באופן אישי בעוולות נזיקיות (רשלנות והפרת חובה חקוקה) - הרי די בכך שהם ידעו על כך שחברת בולוס המציאה פוליסות ביטוח חסרות, שאינן עונות על דרישות החוק, ואישרו זאת, כדי להטיל עליהם חובה נזיקית אישית.
השופטים אליעזר ריבלין ועדנה ארבל, בדעת רוב, חלקו עליו. "הערעור שלפנינו נוגע לסוגיות שונות המתפרסות על תחומי משפט מגוונים, החל מדיני החוזים והשאלה האם ניתן לחייב את המערערים באופן אישי בגין הפרת חוזה על-ידי החברה או ניהול משא-ומתן בחוסר תום-לב, דרך דיני הנזיקין ובחינת השאלה האם ניתן להאשים את המערערים בעוולה של הפרת חובה חקוקה ובעוולה של רשלנות, והאם ניתן לראות בהם כמשתתפים או מסייעים לביצוע עוולה בהתאם לקבוע בסעיף 12 לפקודת הנזיקין", פתח דנציגר. "לבסוף מגיעים אנו לדיני החברות ולשאלה האם במקרה דנן היה מקום לחייב את המערערים באופן אישי מכוח הדוקטרינה של הרמת מסך", המשיך.
דנציגר קבע כי על-פי ההלכה, החובה לנהל משא-ומתן בתום-לב חלה גם על אורגנים ונושאי משרה בחברה, והפרה של חובה זו עלולה להוביל להטלתן עליהם של אחריות אישית וחובת פיצוי. עם זאת, דנציגר לא השתכנע כי נשאשיבי ובולוס הפרו את חובת תום-הלב בשלב הטרום-חוזי.
דנציגר חלק על עמית, שקבע כי ניתן להטיל על השלושה אחריות אישית, נוכח זאת שהם לא דאגו באופן אישי להבטחת כספי הרוכשים ו"עמדו מאחורי הפרת ההתחייבות" של החברות. "הפרת חוזה על-ידי חברה אינה מובילה להטלת אחריות וחבות אישית על האורגן או נושא המשרה הפועל בשמה של החברה", הטעים. "נוכח העובדה שהמשיבים במקרה דנן אינם נושים חוזיים בלבד, אלא גם נושים נזיקיים, יש להטיל על המערערים אחריות אישית מכוח דיני הנזיקין, ואילו את השימוש בהטלת חיוב חוזי על אורגנים או נושאי משרה בחברה בגין הפרת חוזה של החברה עצמה, יש לשמור למקרים חריגים ותוך הקפדה על העיקרון לפיו ככלל אין אורגן או נושא משרה בחברה נושא באחריות אישית בגין הפרת חוזה בין מאן דהו לבין החברה, כאשר האורגן או נשוא המשרה אינו צד להתקשרות", המשיך דנציגר.
אף שקבע כי נשאשיבי ובולוס, באופן אישי, לא התרשלו ולא הפרו חובה חקוקה כלפי הרוכשים - הוא קבע כי די בכך שהם היו בבחינת משתתפים או מסייעים לחברת בולוס, שעוולה בעוולות אלה, כדי להטיל עליהם אחריות אישית.
"המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן של חברה, לרבות נושא משרה בה, הוא אותו מבחן רגיל הקיים בדיני הנזיקין, קרי קיום יסודות העוולה", פתח דנציגר בבדיקה אם השלושה עוולו באופן אישי כלפי הרוכשים. הוא ראה להדגיש כי "הטלת אחריות אישית אין משמעותה הרמת מסך ההתאגדות של החברה. בהטלת אחריות אישית על אורגן בחברה נשמר הכלל בדבר אישיותה הנפרדת של החברה. חיובו האישי של האורגן הינו בעצם ביצוע העוולה על-ידו".
הבטחת כספיהם של רוכשי דירות
"ספק בעיניי אם ניתן לחייב את המערערים בביצוען של שתי העוולות (רשלנות והפרת חובה חקוקה - א'ט'), אולם... ניתן לחייבם באופן אישי בתשלום הכספים שלא הובטחו בבטוחה ראויה בשל היותם מסייעים לביצוע העוולה של הפרת חובה חקוקה על-ידי חברת בולוס תיירות", קבע דנציגר.
בקשר לכך הוא שב והדגיש את החשיבות הרבה הנודעת להבטחת כספיהם של רוכשי דירות, כאשר במקרים רבים הדירה נרכשת עוד לפני הקמת הבניין בו היא נמצאת. "מטרת חוק הבטחת השקעות הינה למנוע מצב בו לרוכש הדירה לא תהיה כל ערובה להשקעתו במקרה שהמוכר יהפוך לחדל פירעון", הסביר.
זה הטעם לכך שהחוק קובע כי כאשר הרוכש שילם סכום העולה על 15% ממחיר הדירה, על המוכר להבטיח את כל הסכומים ששולמו על-ידי הרוכש. "הוראה זו הינה הוראה קוגנטית שאין הצדדים רשאים להתנות עליה", המשיך דנציגר בהדגשת חשיבותה הרבה.
בקשר לכך הוא ראה לקבוע חד-משמעית כי "די בכך שהקונה שילם ולו שקל אחד מעבר ל- 15% ממחיר הדירה, כדי שתקום חובה על המוכר להבטחת כלל הסכומים ששולמו על-ידי הקונה" - ולא רק 85% מהם.
לאחר ניתוח העוולות הרלוונטיות הסיק דנציגר כי חברת בולוס ביצעה עוולה של הפרת חובה חקוקה כלפי הרוכשים. "ניתן להטיל על המערערים חבות באופן אישי... בשל תפקידם כמשתתפים ומסייעים לחברת בולוס תיירות בביצוע העוולה של הפרת חובה חקוקה, והכל בהתאם לקבוע בסעיף 12 לפקודת הנזיקין", המשיך.
"אדם הלוקח חלק במעשה שמוביל בסופו של יום לנזק, יחוב כשותף למעשה הנזיקין, אם בהצטרפו למבצע המעשה ידע לקראת מה הוא הולך", איזכר דנציגר. הוא קבע כי נשאשיבי ובולוס סייעו לחברת בולוס להפר את החובה שהיתה מוטלת עליה להמציא לרוכשים בטוחה ראויה לכספם.
בשולי דבריו, הוא הבהיר כי בכך שלא התקיימו נסיבות חריגות המצדיקות "הרמת מסך", אין כדי להשפיע על התוצאה אליה הוא הגיע ביחס לחבותם האישית של נשאשיבי ובולוס מכוח דיני הנזיקין.
השופטים ריבלין וארבל הלכו עמו יד ביד כמעט לאורך כל הדרך. רק בנוגע לקביעתו, שלפיה די בכך שבעלי מניות ונושאי משרה היו בבחינת משתתפים ומסייעים בביצוע העוולה על-ידי החברה כדי להטיל עליהם חבות אישית, נפרדו דרכיהם. בכך נהפכה תוצאת פסק דינו על-פיה.
שותפות ממש בביצוע העוולה
"סבורני כי השימוש בסעיף 12 לפקודת הנזיקין כמקור להטלת חיוב אישי על אורגנים של החברה או על נושאי משרה בה אינו הולם בנסיבות המקרה", חלק ריבלין. "במקרים שנדונו בפסיקה, בהם הוטלה אחריות אישית מכוח עוולה נזיקית, נתקיימו יסודות העוולה באורגן או בנושא המשרה עצמו", הטעים. הוא ראה להוסיף ולהדגיש כי "במקרים בהם הוטלה אחריות אישית ישירה מכוח עוולה נזיקית, הודגש כי מדובר בנסיבות מיוחדות".
"עד היום נעשה בפסיקה שימוש מוגבל ביותר בסעיף 12 לפקודת הנזיקין כמקור להטלת אחריות במטריות שונות, תוך שהפסיקה נותנת לסעיף פירוש מצמצם ביותר", המשיך ריבלין בדרכו. "הנטייה היא שלא להרבות בשימוש בסעיף 12 לפקודת הנזיקין ושלא להטיל אחריות מכוחו, ולא בכדי".
על-פי ריבלין, כדי שתקום אחריות מכוח ההוראה האמורה, נדרשת תרומה ישירה, שותפות ממש, בביצוע העוולה. הוא לא פסל אף את הדעה שלפיה תנאי לקיומה של אחריות שכזו הוא "כוונת המשדל שהמשודל יבצע עוולה". עד כדי כך. כמו כן, נדרש קשר סיבתי בין ההוראה שנתן השולח לבין העוולה שבוצעה. כך ריבלין.
"לא די בכך שהמערערים כיהנו כמנהליהן של החברות בכדי לקיים את התנאים האמורים", פנה ריבלין לנסיבות המקרה. "לא הוכחה מודעותם של המערערים לביצוע עוולת הפרת החובה החקוקה, ובוודאי שלא הוכחה כוונתם לכך".
ריבלין קרא לנקוט צמצום בעשיית שימוש בהוראת סעיף 12 לפקודת הנזיקין. "אין מקום ליצור 'מסלול עוקף' לעילות הרמת המסך, מסלול המאפשר בפועל לחייב באופן אישי את בעלי המניות, גם מקום בו לא מתקיימות עילות הרמת המסך", סיכם.
השופטת ארבל הצטרפה לעמדתו. "גם אם ניתן להטיל חיוב אישי באמצעות סעיף 12 הוא יהיה ברוב המקרים דומה בהיקפו להיקף החובה האישית הישירה אשר מקימות עוולות המסגרת, פרט למקרים נדירים", כמעט איינה ארבל את הוראת הסעיף.
"עם זאת, מותירה אני בצריך עיון את עצם האפשרות להשתמש בעתיד בסעיף 12 לפקודת הנזיקין באופן ישיר ובלתי תלוי, גם כאשר מדובר באורגנים ונושאי משרה בחברה, וזאת בכפוף לפרשנות אשר תשמור על האיזון הראוי בין שיקולי המדיניות המשפטית השונים הקיימים בסוגיה זאת", לא כיבתה ארבל לחלוטין את גחלת הסעיף יו 2. (ע"א 313/08).
על מזבח האישיות הנפרדת
המשמעות המעשית של הקביעות שנכללות בפסק הדין היא זו שלפיה במקרים רבים, שבהם חברה נקלעת לקשיים כלכליים, ימצאו עצמם נושיה ניצבים בפני שוקת שבורה. מבחינתם, החברה היא סוג של פיקציה. היא אינה מוחשית. הם ניהלו מגעים מול נציגי החברה, הגיעו עמם להסכמות, ולבסוף, בשולי החוזה, מתנוססים שמה של החברה וחותמתה, והיא זו שנטלה כלפיהם את ההתחייבויות.
ועכשיו, לאחר שהחברה קרסה, וכשהם מבקשים להיפרע את נזקיהם בגין הפרת התחייבויותיה ובגין עוולות שהיא ביצעה כלפיהם, לך תגיד להם שאין להם עניין עם הנציגים המוכרים להם היטב. לך תסביר להם שהם כרתו הסכם עם החברה בלבד. שרק היא חייבת כלפיהם. שגם אם היא, באמצעות נציגיה, ביצעה כלפיהם עוולה כלשהי - לא ניתן לייחסה לנושאי המשרה בה, אלא אם יוכח כי אלה ממש גרמו לחברה לבצע את העוולה, מתוך כוונה תחילה שתבוצע עוולה.
עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה הוא בסיסי, וההיגיון המסתתר מאחוריו מוכר וידוע. הדין מעדיף לאפשר את ניהולם של חיי מסחר תקינים על-פני טובתו של נפגע כזה או אחר. נשאלת השאלה אם כאשר בחוק נכללת הוראה, דוגמת זו שבסעיף 12 לפקודת הנזיקין, ראוי לפרשה בצמצום כה רב, אשר עלול להפוך אותה לאות מתה.
אף שפסק דינו של השופט יורם דנציגר בסוגיה זו אינה נקי מספקות, הרי גם קביעותיו הנחרצות של השופט ריבלין מעלות בעיות ותמיהות. לא יהיה לנו אלא להמתין לפסק דין שבו יתעמק בית המשפט העליון עוד יותר בהוראת חוק זו ויכונן הלכה בנוגע לפרשנותה.